אין אומץ

גם לא לדברים טובים.
איסרו חג שבועות.
חופש עכשיו, מותר לעשות מה שבאלי.
ומה יש לעשות לילדה כמו בדור של היום? אם לא לשחק במחשב…
אחרי זמן של שיטוט באינטרנט מה שאני מתחילה להשתעמם .
היי! עולה בי רעיון .
אצבעותי מקלידות על המחשב את המילה " יוטיוב"
אמא שלי פתחה לי את ההגנה קבוע רק בשעות הלימודים שלי בלמידה מרחוק, כי יש חומר לימודי שצריך בשבילו להוריד את ההגנה והיא לא בבית בשביל לעשות זאת.
לא בבית.
גם לא בשביל לראות מה הבת שלה עושה עם ההגנה שהיא הורידה.
אח שלי בחדר שלו, לומד תורה.
אחותי אצל שכנה שלה.
כך אני מוצאת את עצמי גולשת וגולשת בלי הפסקה ביוטיוב.
בהתחלה זה מתחיל די בטוב. אני מחפשת דברים טובים.
אחרי זה פותחת לעוד שירים וסרטונים מצחיקים ומעניינים, שאני בספק אם הם רעים או לא. אני מרגישה שזה מין דרך אמצע כזאת.
זה בסדר תמשיכי לצפות. קול אומר לי, הילדה שתוהה האם נכון להמשיך לצפות.

לפתע מתחשק לי לרשום משהו, בדיוק עכשיו כשיש לי חלון זמן פתוח; ההגנה פתוחה וגם אף אחד לא רואה ולא יראה.
אחד פלוס אחד ממש הא? איזה כיף!
לא, אז הפעם זה לא בקטע טוב.
אני מנסה לעצור את עצמי.
אל תעשי את זה טליה את עוד תתחרטי על זה.
הקול הטוב הזה זועק בי.
זה לשניה, תפסיקי לחשוב כל הזמן על מה שאת עושה. קול אחר מטיח.
אני מסתחררת. לא, לא, לא, אני לא עומדת בדבר כזה.
אבל משהו מוזר מאוד קורה כאן .
הידיים שלי… ובכן… הן זזות מעצמן משל הכריחו אותן לנוע לכיוון המקלדת.
הן מקלידות משהו שיכול להתחיל בטוב ולהיגמר ברע.
חבל.
הרע מנצח.

****

זה רק לצפות בקליפ מסוים.
אני מרגיעה את עצמי, כי במציאות אני כמעט ולא נושמת .
הלב פועם במהירות . את עוד מסוגלת לעצור את זה.
אני?
לא. לא זזה. ממשיכה לצפות, ספק אם נהנית, ספק אם סובלת.
מה את עושה?? תגידי לי מה את עושה??
ממתי צופים בכאלה דברים??
אני מטיחה בטליה הרועדת שממשיכה לצפות בפחד.
אבל זה מהנה ויפה כל כך.
נורא ומגעיל כל כך.
ובעוד ליבי דופק במהירות בלתי פוסקת, רעש של דלת נפתחת.

ואוו. הלב!
הוא נשנק לשניה אחת , מתעשת בשניה הבאה.
לעצור את זה מהר מהר מהר!!!
אני עוצרת את הסרטון במהירות.
ומפנה את המחשב לכיווני באופן שהנכנס לא יראה את מסך המחשב.

זאת אחותי.
"מה את רוצה??" אני ממש צועקת מבהלה לאחותי האומללה שלא מבינה לפשר התלהטותי הרבה.
אחריה באות החברות השכנות שלה, רננה ואביגיל.
רק לא זה, רק שלא יראו הנשמות הטהורות האלו שמעולם לא היה להם מחשב בבית (!) מה שמתחולל על מסך המחשב. אני מגינה עליו בזרועותי.
"בואי! אנחנו עושות יצירה מיוחדת בצבעי שמן עם בת אל ( אמא של רננה ואביגיל) היא קוראת לך לבוא לעשות גם." כך מבקשות.

הן קטנות ממני.
וליצירה? אין לי חשק בכלל. אבל משהו דוחף אותי לעזוב הכל וללכת איתן.
משהו רוצה לחזור לפשטות ולתמימות שהיה בי פעם.
משהו רוצה לעזוב את הגועל שנמצא במסך למולי שאמא שלי לא היתה חולמת שאפשר לראות אותו במחשב שלנו.
טוב" אני אומרת והן, נרגשות שהסכמתי עולות איתי למעלה להמשיך ביצירותיהן."
אז הבנתי אלוקים. אני לוחשת בלב שרוטט עדיין.
ראית שאני לא מסוגלת לעצור בעצמי, אז שלחתי לי שליחים.
הבנתי את הרמז.
הרגשה עזה בוערת בי שאתה מאוכזב כל כך. מאוכזב ממני.
כי פעם אחר פעם אני נכשלת ולא מסוגלת ללמוד להבא.

והבושה, שעוד בוערת לי בחיים מעידה על כך שאפילו, אפילו לבקש ממך סליחה אין בי אומץ