רוצה לפרוש מהתפקיד
אני מדחיקה
את הפחדים
את הקשיים
את הצער
את הכאב
ברחתי מהניסיון לפתור את הבעיות, הדחקתי
דחפתי לפינה את הכל והפנתי גב
חשבתי הזמן יעשה את שלו.
הפכתי לחסרת אכפתיות ואדישה
הפכתי לצינית שמקרירה
עשיתי מהקושי בדיחה
ברחתי לעולם ההומור, חשבתי זה יכסה על הכאב
אבל בפנים זה ממרר
לאנשים אני נראית עם ביטחון עצמי, אופטימית שמחה וקופצנית
ויש את האלה עם המבט העמוק שקלטו שיש בי לפעמים דכאון מודחק המכוסה בציניות שאחרים חושבים שזה בא משמחה,
מפחדת להוריד ת'מסכה
האמת מפחידה אותי אז התחבאתי
ומרוב הסתרות החבאות והדחקות
נעלמתי.
החיפוש אחרי עצמי לא נגמר
אז גם את זה אני מחביאה
וכבר לא נשאר לי כלום
רוצה לשתף חברות את ההרגשה הזו אבל לא מצליחה
אולי זה נקרא בראשי כחולשה?
בילדות האמון שלי נבגד
וזה שורט אותי עד היום
הלשון שלי אומנם קצת חסרת טקט אבל יודעת לשקול מילים היטב
ולא יצא ממני שום פרט שיחשוף טיפה את ליבי
קשה לי כבר להראות כאילו אני חזקה ושמחה
ולהיות החברה המקשיבה שמחזקת כי בפנים אני מפורקת
וזה הבעיה בי ולא בחברות… אני יודעת שאפשר לשתף אותן בהכל אבל לא מסוגלת
אני שחקנית כל כך טובה שאפחד לא יצליח לדמיין מה קורה לי בפנים
או מי אני באמת מאחורי הכל
מרגישה במערבולת טובענית
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
3 תגובות
אוצ'.
אולי את אני, אולי?…
מזדהה, עם כל מילה.
ומשום מה יש לי הרגשה, שאני לא היחידה…
ככה אנחנו, בני אדם. מורחים חיוך יפה כשהלב צועק. צוחקים כשהלב בוכה. מציגים, לכולם, ולא מבינים שבעצם אנחנו כולנו משתתפים ביחד בהצגה אחת גדולה… הצגת החיים.
את מהממת, הצלחת לקחת את זה ולכתוב את זה בצורה כל כך מדויקת, נכונה ונוגעת. אהבתי ממש את הכתיבה שלך!
ואני כואבת איתך… את החיים האלה, בהצגה.
רק תזכרי תמיד – שיש אחד שאי אפשר להציג לו אף פעם…
תתפללי אליו, שיוציא אותך מהמערבולת.
ומקווה בשבילך שבקרוב ממש תצליחי למצוא לפחות בן אדם אחד, שתוכלי להיות אמיתית איתו, להראות לו מה קורה מאחורי המסיכה… ואי"ה הוא יהיה שליח טוב לעזור לך לצאת.
אוהבת ❤
אאוצ..
אוף, זה כואב.
מזדהה.