פורסם לראשונה ב:
לפרוק זה חשוב, ככה אומרים.
לרוב אני ושכמוני, אנשים שקופים.
מי שלא חווה את זה, לא מבין ולא יוכל להבין. ולא יעזור כמה ינסו.
ברשת תוכלו למצוא אינספור הגדרות לזה, אבל לחיות עם זה משהו אחר.
פוסט טראומה זה להילחם בעצמך בכל דקה, שלא לחשוב.
פוסט טראומה זה עולם אחר. להרגיש חייזר בעולמם של בני אדם.
פוסט טראומה זה לא לעכל שזה קרה לך. להאשים את עצמך גם אם כל העולם אומר שלא.
פוסט טראומה זה לבקש מהמורה "לצאת לשרותים" כי אם לא אנשום עכשיו קצת אוויר אחנק.
פוסט טראומה זה לספוג אינספור הערות של הצוות על הדרדרות הקשב שלי בכיתה, החיסורים, הציונים ולשתוק. כי הצוות לא אמור להיות מעורב בזה, ולבקש פטור מלימודים עד שארגע גם המורה הכי מתחשבת לא תתן.
פוסט טראומה זה להיות ערה בלילות, לראות את השמש זורחת לעולם הפוך, וללכת ללימודים כאילו כלום לא קרה.
פוסט טראומה זה להרביץ לעצמך כדי לנסות להרגיע את הנפש. ללא הצלחה.
פוסט טראומה זה לא להתרגש מכלום. לא מהטיול שכל כך חיכיתי לו, לא מספר, לא מהפסטי, כלום.
המוח אומר שזה כייף לי, אבל הלב לא מקבל את הפקודה. קרח.
פוסט טראומה זה לפעמים להיות דיכאונית, ולפעמים לקבל כזאת פצצת אנרגיה- עצבים ולצרוח, לשבור כל מה שיש לידך כדי לשחרר, ואף אחד סביבך לא מבין מה אני רוצה.
גם אני לא.
פוסט טראומה זה להסתכל על הלוח מבחנים ולבכות.
כי בקושי קומיקס אני מסוגלת לפתוח עכשיו, אז ללמוד ל-3 מבחנים בשבוע?!
פוסט טראומה זה לפחד מטריגרים שעלולים להקפיץ לי את רמת התסמינים של ההפרעה, כי יכול לקחת לי גם חודש להרגע אחרי זה.
וכבר אין לי כוחות.
****
פיוו, ב"ה, אחרי שבועיים אני כבר מרגישה יותר טוב.
אולי עכשיו סופסוף אוכל כבר לקפוץ לחברה להכין את הפרוייקט שלנו למגמה, וגם…
ואז המורה מחליטה לחדד איתנו את דיני ייחוד.
ושוב הכל מתחיל מהתחלה.
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
97 תגובות
יקרה שאת…
❤️
הי, ב״ה אני לא מתמודדת עם פוסט טראומה, אבל כן התמודדתי עם מה שכנראה גרם לך להפרעה הזאת,
יש לי שאלה אליך ואל כל הבנות שהתמודדו עם זה, יש לכן בעיה שמדברים על הנושא בכיתה? כי אני אישית מאד רוצה שידברו עליו ויהיו מודעים אליו, גם אם לפעמים זה קצת כואב לי כי אני לא רוצה שעוד בנות יעברו את זה,
מה איתכן?
אני גם עברתי את זה ואני חושבת שזה ממש חשוב לדבר על זה כי בנות לא מודעות.
פעם המורה העלתה את זה בקטנה ובנות אמרו שזה קורה רק לבנות מבתים לא יציבים כי באמת לא מודעים לזה שזה יכול לקרות לכל אחת.
אין לי בעיה שידברו על זה אבל שאני מספרת מה שקרה לי אני משתגעת הכל צף…
דבר ראשון מחזקת לשתיכן אצבעות, שנעבור את זה ?
וואי, זה הכי כואב, לשמוע בנות שמזלזלות בסיכויים שזה יקרה להן, זה בום לנשמה.
פוסט טראומה מתבטאת אצל כל אחד באופן שונה.
לי כואב כשמדברים על זה. ואולי זה ישמע מוזר, אבל, בכל זאת אני רוצה שידברו.
זה נותן לי להבין שאני לא היחידה ושיש הכרה בדברים שקרו לי, אפילו קצת.
וזה גם חשוב לי מאוד שבנות יהיו מודעות, וידעו למנוע את המקרה הבא.
כואב כואב אבל בחיים לא הייתי משתיקה את המורה או מעדיפה שלא תדבר על זה.
תדברו תדברו תדברו.
תחשדו תחשדו תחשדו.
נשמה!
תמשיכי להתגבר ה' אוהב אותך!
מרגישים את הכאב שלך בכל שורה ושורה!
מאחלת לך שכשהייה לך רגע מתוק ומשמח תקחי את השמחה הזאת ותישארי איתה לנצח!!
אוהבת ומעריכה מאוד!
אמן, בעז"ה נמשיך ונתגבר.
תודה ❤️
וואי.
הפוסט שלך הכאיב לי.
כל כך.
אל תאשימי את עצמך..
שמחה לשמוע שאת יותר טוב..
מקווה שזה רק ימשיך להיות יותר טוב.
❤️
בעז"ה…
זה רק בידיים שלו.
כן
הייתי שם בעבר
והשתחררתי ברמה כזו או אחרת, אבל לא לגמרי בכלל.
מבינה ממש. הכל.
ואולי יש שם גם איזושהי תופעה של התקפי חרדה… תבדקי את זה.
(בסוד, גיליתי משהו כזה, בקטן, אצלי. ובד"כ זה לא ממש עובר לבד… אז אם כן, צריך לבדוק איך מטפלים. ולא, לא בכל מצב חייב פסיכולוג/ית)
אולי זה נשמע הכי נאיבי וקלוש, אבל את יכולה לצאת משם.
ותרגישי אחרת אחרי ש50 אחוז ממך, רק חצי, יהיה אחרת. מחצית בלבד, וכל כולך תרגישי שונה לגמרי.
לאחרונה היה טריגר שגרם להתפרצות רצינית אצלי, ומזל שהיה פסח, וחופש.
ראיתי את זה חזק חזק במצב הנפשי, וכן, גם בגופני. הרגשתי מאוד לא טוב לזמן מסוים. לא יותר מידי, ב"ה. אבל עדיין כואב ומפחיד.
אז כן, גם אחרי עבודה זה יכול לחזור,
וכן, זה יחזור. חד משמעית.
אבל במרווחים גדולים. בהשפעה קטנה. בעוצמה מעטה, מועטה.
יש לי עוד מגילות שלמות בראש לכתוב לך, ואפס זמן.
רק מסר אחד, חשוב כל כך: חפשי בכל הכוח את הדרך לצאת משם.
ושאלה, בלי להכנס לפרטים, כי זה ממש חשוב בתהליך ההשתקמוץ של הנפש: לפני כמה זמן, הערך, זה קרה? יותר מחודש? חצי שנה? שנה?
תודה מהממת ?
אני מנסה לעזור לעצמי, זה עבודה יומיומית.
אחד הפחדים הגדולים שלי זה שאאבד תקווה לפני שאצליח להשתחרר….
קרה, לפני יותר משנה.
וואו
שנה זה טווח זמן רציני מאוד… דיברת על זה עם מישהו? מישהו יודע ממה שעובר עלייך?
ניסית לשנות משהו במצב הקיים, הנתון, או שמראש התייאשת לחלוטין?
המון הצלחות יקירה
ניסיתי, מנסה…
גם בשלב היאוש כבר הייתי.
בעז"ה נצא מזה כמו גדולים.
אמן תודה.
אאוצ'.
גיבורה אחת, שבוחרת בכל יום להמשיך ולחיותת
יש לך כוחות גדולים. שתדעי את זה
❤
תודה. ?
באמת הגיע הזמן לגלות את אותם כוחות…
כמו שכתבת זה כנראה באמת לא מובן למי שלא חווה את זה.
מעריכה אותך, ואת כל מי שעברה ועוברת את זה, בענק. ❤
ובאמת צריך להיזהר…
איך היה עם המורה?:(
תודה, ובעז"ה שגם לא תביני אף פעם.
איך היה? משערת שהיא חשבה שאני בסהכ תלמידה עייפה ומשועממת שמורידה את הראש ושקצת קר לה.?
לא מבינה את זה, לא חוויתי ב"ה
אבל זה נשמע נורא! איך את שורדת?
פול הצלחות❤
שורדת. ויש לי גם רגעים יפים ומאושרים בחיים ב"ה, אז מנסים לאזן…
תודה ❤️
התנשפות.
זה מה שאת עוברת כל יום, כל היום?
אני… מעריצה אותך.
נשמה יקרה שאת.
ב"ה לא כל יום, אבל הרבה פעמים, כן.
מממ תודה ?
את אלופת העולם❤
?
איי.
??
לצערי אני יכולה להבין אותך, כי חוויתי את זה
כשזה צף זה משגע
זה גורם לך לנשוך את עצמך כי אין לך איך להכיל את עוצמות הכאב של הנפש
מאמינה לך, מאמינה לכאב שלך
ומאמינה שאת תצאי מזה ותוכלי לחזור לחיים בריאים ושמחים!
בבקשה, תעלי עוד פוסט שטוב לך….. בשבילי.
❣
לגמרי לגמרי לגמרי.
אנחנו נעבור את זה בעז"ה ❤️
ואני קוראת
וכל מה שעולה לי לראש לכתוב
מגיעה לשתי השורות האחרונות ו…בום.
יקרה. אני כמוך. גם אני עברתי ומתמודדת עם השלכות. גם אותי לא יוכלו להבין מי שלא חלק מהעם הזה. גם אני יודעת מה זה לחיות או למות עם זה…
יש לי כל כך הרבה לומר אבל אני אבחר בשתיקה, אולי היא תעביר הכל בצורה חלקה.
תהיי חזקה?❤️
הייתי שמחה להכיר אותך.
ממש. אין מילים יכולות לבטאות…
גם אני הייתי שמחה, ממש.
כאילו מצד אחד עצוב לשמוע על עוד בנות שעברו את זה, ומצד שני זה עושה כל כך טוב על הלב לדעת שיש מישהו אחד בעולם שיכול באמת להבין אותך…
הלוואי שיצא לפועל.
מסכימה לי להמשיך?
פוסט טראומה זה לשתוק כשאת חייבת לצרוח.
פוסט טראומה זה לפחד מהצל של עצמי.
פוסט טראומה זה להיות אדישה לכל מה שפעם היה שובר אותך.
פוסט טראומה זה עקצוצים ותגובה חיצונית למגע.
פוסט טראומה זה לא לסמוך על אף אחד. אף פעם.
פוסט טראומה זה לדאוג מהעתיד, איך תוכלי להתחתן עם זה???
פוסט טראומה זה לשנוא את עצמך ואת העולם.
פוסט טראומה זה לרצות לנקום ועם זה לפחד מזה פחד מוות.
פוסט טראומה זה להילחם על כל שנייה של שפיות.
פוסט טראומה זה לדחוס אוויר בכוח.
פוסט טראומה זה ניתוקים ושיחזורים.
פוסט טראומה זה לקבל התקף חרדה בכל המקומות הלא נכונים כמו בית ספר, קניון, מפגש חברתי.
פוסט טראומה זה לאבד אמון בעולם.
.
אף פעם לא הבנתי איך יכלו להכניס מושג שכולל כל כך הרבה דברים בתוכו לארבע אותיות לועזיות..
??
אוףף
סליחה על השאלה–אבל מה זה פוסט טראומה?
נולדים עם זה ואם לא איך זה בא…?
יש שליטה על זה?
למה זה גורם?
יפה שלי אני כל כך איתך❤️
וכן מי שלא היה במקום הזה לא יכול להבין בחיים את העומק של הפגיעה ושל החוסר אונים
ולא זה לא קורה רק לבנות ״ ממשפחות הרוסות״ זה גם קורה לבנות של הורים מהממים שיש להם גיסים שמנצלים את המעמד שלהם לרעה…
תקשיבי נשמה הדבר היחיד שיעזור לך זה לעבור טיפול כי כן זה טראומה לגוף ולנפש
וזהו אוהבת אותך❤️❤️
את גיבורה שאת כל יום מתחילה אותו מחדש בלי לאבד את האמונה
זהו, ממש לא רק "משפחות הרוסות".
זה יכול להגיע מכל האנשים הכי לא צפויים. חיים ולדר הוא אחד מהדוגמאות הכואבות לכך.
זה אירוע חד פעמי נוראי שקרה כמו תאונה וכדו'
כאילו מי שראה נגיד תאונה מתמודד עם פוסט טראומה, יש לזה כל מיני השלכות שחלקן מתוארות מהלב למעלה…
אם את רוצה כמו שהיא כתבה יש על זה מידע באינטרנט.
אבל כמו שהיא כתבה גם לחיות את זה זה משהו אחר…
פוסט טראומה, זה בתרגום: תמונת טראומה.
כשחווים משהו קשה מאד- מאד. יכולה להיות אח"כ פוסט טראומה. זכרונות שצפים, תמונות שצפות מאותו מאורע…
יש שליטה על זה? מממ…
זו בדיוק המלחמה, לשלוט על זה…
המלחמה הזו יכולה לקחת כמה שנים…
ורק תפילות, כי באמת רק הוא ? שולט על זה. ואנחנו רק צריכים לעשות השתדלות ולהתפלל..
למה זה גורם? קצת מצוין לעיל…, וגם אם יפרטו על זה קלסרים שלמים, לא באמת אפשר להבין את העוצמות…
אני רוצה לדייק:)
זה לא רק תמונות יבשות, זה גורם לרגשות ולתחושות שהתלוו אליהם אז, לבוא שוב. זה בעצם לחוות את אותו הדבר הקשה שוב ושוב ושוב בלי יכולת להשתחרר ממנו. זה 'דבוק עליך' לא בשליטה ולא מרצון. ((אל) תנסי לדמיין- חוויה קשה מאד מאד מאד, שאת בעצם חווה אותה כמעט בכל רגע מחדש. את רק רוצה לברוח מעצמך)
פוסט טראומה מגיעה בעקבות חוויה קשה שהנפש לא מצליחה לעבד. (לא בטוחה בפרט הזה)
מהנפוצים: פוסט טראומה צבאית. אחוז נכבד יחסית של חיילים קרביים הינם 'פוסט טראומתיים'. הממשלה מכירה בזה ויש קצבאות ממשרד הבטחון לאותם החיילים.
לפוסט טראומה יש רמות שונות. כמו לכל בעיה פסיכיאטרית..
יופי. שורף לי הלב עכשיו, והכל צף.
מי שלא תהיי, אני שותפה שלך ל..עניין. מבינה כל מילה עד כאב, אפילו אחרי שנים.
לפעמים אני פשוט שונאת אנשים.
אני מצטערת אם זה גרם להצפה… זה הדבר האחרון שארצה. ?
עצוב לי לראות שיש כמה וכמה בנות שכתבו פה שגם הן עוברות את זה… לא ציפיתי האמת.
ולכל הבנות שאומרות "לי זה לא יקרה" – זה רק מראה לכן שזה לא כזה מופרך לצערינו…
סליחה שאני בוטה.
מרגישה שמותר לי משום מה (…) להיות ככה.
לכי לטיפול.
זה הדבר היחיד שיכול לעזור ל(נו)ך.
מחזיקה לך אצבעות…
זה בסדר, אני יודעת.
פעם חשבתי שאוכל לצאת מזה לבד. זה רק הפך את המצב לגרוע יותר…
תודה .
וואו
אני כל כך מבינה. אני נמצאת במקום הזה כבר הרבה זמן ואני בדרך לצאת החוצה אבל עדיין ב״דרך״
איזה כיף לשמוע שזה מאחורייך
אבל בשביל כל הבנות שזה עדיין לא (כולל אני. הרבה יותר קל לעודד אחרים מאשר את עצמיך)
תזכרו שמותר לכן לנשום לפעמים-לבקש יום חופש או לצאת להתאוורר כמה דקות מהכיתה.
תנסו להכריח את עצמיכן ללכת למקומות שאתן לא רוצות כי אתן מתחרטות על זה אחר כך אני יודעת ומכירה מקרוב ואפילו שאתן מרגישות שלא הולך להיות לכן טוב תעשו הכל בשביל להירגע ולהיות רגועות ואת כל המחשבות הטורדניות של ״זה יהיה רע״ תרחיקו הכי רחוק שאפשר
בקיצור חפרתי…
לילה טוב לכולן ושנזכה להיות שמחות באמת!! אמןן?
כל כך חבל ש"קל לומר וקשה לבצע"…?
אני רוצה לבכות. האמת שאצלי זה ככ כואב שזה מבני משפחה.. אז אפילו לא סיפרתי להורים. יש לי כנראה לב טוב מדי, ולא רציתי שזה יפגע באלו שפגעו בי… אני ממש רוצה ללכת לטיפול רגשי אבל אני לא יכולה ללכת כי ההורים שלי לא יודעים. ובעצם אף אחד בעולם לא יודע. ולא רוצה שידעו. וזה קרה לפני מלא שנים. ובחוץ הסתדרתי אבל בפנים.. ומי שכתבה על הדאגה שאיך תסתדר אחרי חתונה- בול הכאב שלי. ואפילו לכתוב פה בתגובות היה קשה לי. מה אני אמורה לעשות עם עצמייי????
אעע.
?
.
אני יכולה לומר לך שהייתי בערך כמוך עד לא מזמן, ובגלל ששתקתי והדחקתי כל כך הרבה זה נהיה גרוע ברמה בלתי נסבלת. רציתי למות.
ברגע שהמחשבה הזאת הגיעה לי לראש הבנתי שאני לא יכולה יותר לרחם על העולם, חיי קודמים!
אז סיפרתי, בצורה הכי פשוטה וישירה שיש.
כאב לי שלא הספקתי להכין אותם נפשית לזה אבל כבר לא יכולתי לחכות.
ספרי ספרי ספרי!
אל תחכי להגיע לגרוע ביותר.
?❤️
הזוי לי שזה קורה לכל כך הרבה בנות ולמרות זאת אני מרגישה כאילו אני היחידה מהכיתה שלי שזה קרה לה
Me too.
לא האמנתי שתהיה פה יותר מאחת/שתיים שיזדהו…
עצוב. הזוי.
ומי יודע? אולי תסתכל פה במקרה איזו מורה שתבין סופסוף כמה הנושא הזה רלוונטי ונחוץ.
❤
אין מילים ואין עלייך!
?
לצערי זו לא רק אני.
מסתובבות ביננו עוד הרבה גיבורות שקופות שגם להן מגיעה הערכה.
היי היי:)
מי איתך שם, בסיפור הזה? אנשים קרובים אליך (משפחה..) מודעים ועוזרים?
את יודעת עד כמה משמעותי במצבים כאלה טיפול? אפילי משהו קצר וממוקד, לא נבירה בנבכי הנפש. חשבת על זה?
יש לך מקומות ספציפיים שכיף לך בהם/ שטוב לך בהם?
עכשיו כבר ההורים מעורבים ב"ה.
אם יש פה מישהי שקוראת ומתלבטת האם לספר, אז
ספרי
ספרי
ספרי
!!!!!!!
חבל לסבול סתם!
מודעת.
ב"ה יש לי בהחלט רגעים כאלה, אפילו הרבה!
וואו
גם לי קרה משהו דומה – לצערי אבל לפני המון שנים אבל עדין הכאב מפעפע,
מה אני יגיד לך?
בהצלחה לכולנו
זה קשה להתגבר על הכל ולהמשיך הלאה אבל זה אפשרי
מניסיון
הכל אפשרי.
?
אני מעריכה אותך מאוד מאוד.
וכואב לי איתך.
איה
❤️
תעשי את כל ההשתדלות כדי שהאיה הזה לא יהיה כמו שלי.
אני ממש מצטערת להגיד לך שהוא כבר כזה.
המילים הספורות בתגובה הקודמת נכתבו על ידי ידיים רועדות ועיניים דומעות. לא הייתי מסוגלת לכתוב יותר
אוף.
❤️
הגבתי, נמחקה לי התגובה.
מפחדת לקרוא שוב את הפוסט שלך.
לצערי אני מכירה את הפוסט טראומה מקרוב, מסיבה אחרת.
הזדהיתי עם רוב הדברים שכתבת ו..
כל מילה שאכתוב תהיה מיותרת יותר מהשניה.
אז
.
❤
שתיקה זה הרבה מאוד במקרים שמילים לא מספיקות…
❤️
ה’ נותן \ ייתן לך כוחות , גיבורה שאת.
אוהבת אותך, כי מה עוד אני כבר יכולה להגיד… ❤?
אגב, הכותרת שבחרת לפוסט מדהימה. תמשיכי לבחור לחיות.
??
לבחור לחיות.
בסופו של דבר זו בחירה שמתבקשת מכל אדם בעולם, לא משנה מה עבר.
תזכרי גם את לבחור לחיות.
את גיבורה בטירוףףףףףף
אני מתמודדת בדיוק בדיוק בדיוק עם מה שאת מתמודדת
אני הגעתי למצב שההורים שלי התחילו לדבר איתי על כיוון של פסיכיאטר וכדורים…
מה גם שאני עברתי באמצע כיתה יא ולא למדתי כלום(!) בכיתה ט, אז הלחץ בלימודים הורג אותי ואני חוטפת התקפי חרדה על בסיס יומי…
מקווה שיגמר יום אחד…
מאחלת לך את כל הטוב שבעולם ושיגמר כבררררר
אין לי מה לומר.
את גיבורה. גיבורה!
תשנני לעצמך מליון פעמים ביום שעוד יהיה טוב! יהיה בסדר!
זה עוד יתמתן ויהיו לנו את החיים הכי מאושרים שיש! שווה להישאר כאן, ולחיות.!
אני יודעת כמה קשה להאמין בזה לפעמים…
ותטפלי בעצמך כמה שיותר מהר, אל תוותרי!
בסוף כל העבודה הזאת תהיה שווה!
אני בוכה כשאני כותבת לך את זה…??
וואו יאלופה אחת כמה שזה כואב וקשה ולא פשוט נשמע מפחיד ממש מאחלת לך לקבל כוחות ולנסות להתגבר על זה כי את גיבורה באמת!
לוב יו❤️
תודה אחות ❤️
פשוט שורף לי הלב.
מהיכרות קרובה מאוד מאוד עם חוויה דומה (לאמא שלי בעבר, אל תשאלו איך אני יודעת, טראומה גם לי)
כואב לקרוא על הנושא הזה, ולראות שיש כ"כ הרבה שעברו…
אתם אלופות, ותדעו שיהיה לכם הכי טוב בעולם-
תסתכלו עלי, איזה בת יצאה לאמאשלי?
אווצ'.
חחח מקווה שאת מוכיחה לאמא שלך שהיה שווה ?
אני בוכה פה, אלוקים אדירים אני בוכה.
מעריכה מאוד כל אחת מכן. מאוד, מאוד, מאוד.
ולא, ברוך ה' לא הייתי שם. הייתי קרובה מאוד. מאוד.
ושניה לפני תפסתי את כל הקטעים החשודים, ברוך ה' שהצלחתי לחבר פאזל, ברוך ה' שחשדתי בקול, ברוך ה' שדיברתי בזמן.
אתן מטורפות, שתדעו.
???
אלופה את בעצמך.
גם לשים לב זה לא תמיד קל, וב"ה שהיית חכמה מספיק בשביל לעצור ולספר.
להיות גיבור זה למנוע את הסכנה מלכתחילה, ולאו דווקא לצאת ממנה עם צלקות וחיוך ניצחון.
אני עוקבת סמויה אך עכשיו החלטתי קצת להוציא את עצמי
נגעת בנקודה הכי רגישה שלי…
אז גם אני זכיתי ב"ה להיות בתוך מועדון המתמודדות.
ואצלי זה מתבטא בלילות בהתקפי חרדה זה התחיל אצלי בעקבות אירועי השנה אחרונה.(מירון ,טילים ועוד כמה דברים אישיים)
אני יודעת ומאמינה שההתמודדות הזאת מחשלת אותי כל הזמן לחיים,
ובעז"ה מקווה שאני כבר מאחורי זה.
מאחלת לך ולכולנו הרבה הצלחה וחיים טובים!
חלום שלי להקים פורום כזה של מתמודדות. אחד הדברים הנצרכים.
אמן. בעז"ה לכולנו.
❤️
אני התלבטתי אם נכון להקים כזה דבר, כמה כדאי באמת להתבחבש במה שקרה
אבל לפעמים זה פשוט נצרךךךך כשזה צף לך בעוצמות משגעות ואת מרגישה ככ לבדדדד עם הקושי שבא לך לקרוע את העולם ולצרוח אנשיםםם אתם רואים אותי רגילה אבל הנפש שלי קרועה ומדממת ושרוטה ולא שורדת את הכאבב……
אני ספרתי אחרי שנה וחצי של טירוף עם עצמי
ובאמת מי שסיפרתי לה הגיבה מאד יפה אבל אחרי שבועיים בערך שעדיין הייתי בשיא הקושי היא אמרה לי יום אחד די זהו עבר תנסי לחשוב על זה פחות וזה ממש פגע בי ., כאילו מזלזלים בהרגשה שאין להם מושג כמה היא קשה!!!! כי מי שלא עבר את זה לא מבין שזה לא כאב שעובר בשבועיים…. שאני לא באמת מתבחבשת סתם במחשבות, זה גדול עליי, זה משתלט עליי, אני לא מזמינה את התקפי החרדה….
ולפעמים רק מי שעבר את זה יכול לתת תגובה מבינה באמת ולתת לגיטימציה לרגשות שלך…… תודה לכל השותפות על התגובות המהממות! ('אחת מכן', לקחתי אותן גם לעצמי, טוב?) אין לכם מושג כמה תגובה חמה בלי שיפוטיות עוזרת!!!! בהצלחה לכולנו!!!
איההה.
איזה כואב לקבל כזאת תגובה!?? זה פשוט לא פייר.
רק אחת שלא עברה תוכל להגיב ככה.
הלוואי שבאמת יוקם פורום כזה, דחוף.
התגובות התומכות של השותפות המדהימות כאן לגמרי מגיעות גם לך. אני בסך הכל אחת מתוך קבוצה גדולה (?).
באלי לבכות. אצלי הסיפור הוא ככ כואב כי זה דווקא ממשפחה. וכנראה שיש לי לב טוב מדי כי אני לא רוצה שמי שפגע בי יפגע גם.. אז ההורים שלי לא יודעים. אף אחד לא יודע, ולא רוצה שידעו. אבל אני ממש רוצה ללכת לטיפול רגשי כדי לשחרר אתזה, אבל ההורים לא יודעים.. מה יהיה איתי??? ומה יקרה אחרי חתונה? אני יצליח לחיות חיים נורמאליים???
אין רחמים על אף אחד בנושא הזה!!!
את חייבת לספר. סליחה על התוקפנות…. אבל כואבבב לי לקרוא את ההודעה שלך.
ואם הלב שלך רחמן תחשבי על אלו שעלולים גם להיפגע.
אנשים כאלו פשוט לא בריאים, משל או לא בסופו של דבר חולה צריך לטפל במחלה, שלא יחריף/ יהיה יותר גרוע.
מנסה עד כמה שאני יכולה להבין את הקושי שלך, לימדו אותי שיש 4 טיפוסי אישיות ואני כנראה מהנלחם את אולי מהבורח/קופא? כל אחד מתמודד בדרך שלו אבל יש דברים שפשוט חייב לעשות!!!
שולחת לך מלא מלא תפילות, מחר אני יזכיר את נקודות… שה' יתן לך כוחות לעשות את המעשה הנכון. ושיהיה עד כמה שאפשר בקלות וללא נזקים.
ואל תוותרי עליך. את הכי חשובה יותר מכל אחד אחר. ואם את אומרת שאת רוצה עזרה לכי על זה בכול הכוח.
אם לא ישירות להורים למישהו אחר שאת סומכת עלו. לדמות תורנית באיזור שלך (בבקשה אישה?) ותספרי מה שאת יכולה. השקט כאן כמה שהוא בא ממקום טוב, הוא לא במקום….
כל מילה.
אני הייתי כמעט כמוך.
והסתרתי, והסתרתי, והסתרתי, וסבלתי ובכל זאת הסתרתי.
המצב נהיה כל כך גרוע שכבר התחלתי לחשוב שאין מוצא.
ב"ה שלפחות ההיגיון נשאר לי בניגוד לשפיות שהלכה, וכשהמחשבות האלו התחילו להופיע עצרתי את עצמי והבנתי שאסור שדבר כזה יקרה! אסור!!!
אז סיפרתי. הכי פשוט וישיר שיש.
המצב עדיין לא הכי ברור ופשוט שיש, אבל אני לא לבד בזה, ההורים המדהימים שלי איתי.
בתור אחת שהכי מזדהה איתך בעולם אני מבקשת,ספרי, מתחננת. בשבילך! אל תחכי לייאוש מוחלט. ככל שתתחילי לטפל בזה יותר מוקדם ככה יהיה יותר בקלות.
ההורים שלך הכי אוהבים אותך בעולם ורוצים בשבילך רק טוב. אל תפחדי מהם.
ליבי איתך
?
❤
(אחרי עשר דקות של בהיה במסך ומילים שבורות על המקלדת, זה מה שהצלחתי לכתוב)
כן, זה לא קל…
תודה ❤️
זה המקום לומר תודה גם לצוות האתר ?
בהתחלה חששתי שאולי לא תרצו להציף את הנושא, למרות שהשתדלתי לכתוב בעדינות…
אז תודה.
ואם אפילו מישהי אחת תחליט בזכות הפוסט הזה לשתף מבוגר בטראומה הנוראית שהיא מסתירה או אפילו מקרה אחד כזה שבת תצליח למנוע, הכל שווה.
אחת מכן
האומץ שלך
והכישרון
והמילים הטובות לכולם
את נשמעת מיוחדת במינה
מאחלת לך באמת את כל הטוב❤️
*מוסמקת* ☺️
תודה מהממת, אמן ?
אין לי מילים!
את פשוט גיבורה❤️
?
כבר הגבתי פה ואני רוצה להוסיף-
זה הכי חשוב בעולם לספר למישהו ובשביל להישאר שפוי חייבים לעשות את זה.
אבל צריך גם לדעת למי…
יש כאלו שיגיבו גרוע. יסתמו לך את הפה\ יצעקו עליך (מבהלה שלהם, כן? אחרי הכל אני מאד מבינה את הבהלה.) אבל……….. .
ויש כאלו שיעזרו לך וילמדו אותך להתמודד עם החוווווויה שעברת…
קיצור צריך לדעת למי לספר.
נכון לגמרי.
לרוב, ההורים אמורים להיות הכתובת המתאימה ביותר. במקרים שזה לא אפשרי, צריך לקחת דמות בוגרת אחרת שמכירה אותך. ולא, זה לא תפקיד של משפיעה.
ואז הפרשה הידועה
ואז שבעיר שלך זה גם קרה
ואז ואז ואז
אלפי פעמים שלב שלך מתרסק שוב לרסיסים
קשה לך לנשום
לחיות
מרגישה שאת יכולה לבכות גם מאה שנה וזה לא יעבור
אבל זה יעבור
כי אנחנו מלכות וזהו
ואנחנו חזקות
וגיבורות
ולביאות
ואנחנו מנצחות.
ואנחנו מנצחות. נולדנו לנצח.
וכל ניצחון כזה הוא נקמה,
הנקמה שאנחנו משתוקקות לתת כל יום מחדש.
ותזכרי תמיד, שגם אם הרבה פעמים נראה שלא, אין עוד מישהו בעולם שיותר חזק מאיתנו. – אלה שמתות וקמות לחיים כל פעם מחדש.
??
אלא שבוחרות בחיים.
אבל הנה זה קרה לי גם עכשיו
ונתתי מכה לאח שלי הקטן הכי מתוק בעולם
בלי כוונה.מבטיחה.
כמו שכתבת-"פוסט טראומה זה לפעמים להיות דיכאונית, ולפעמים לקבל כזאת פצצת אנרגיה- עצבים ולצרוח, לשבור כל מה שיש לידך כדי לשחרר, ואף אחד סביבך לא מבין מה אני רוצה."
אז לא שברתי וצרחתי אבל…
ובא לבכות ואף אחד לא מבין למה
גם אני לא.
די ה' תעזור לי אוףף
בדיוק היום קרה לי שהתחלתי לבכות סתם, בלי סיבה נראית לעין. אני בעצמי לא הבנתי למה אני בוכה, אבל פשוט בכיתי ובכיתי ובכיתי… עד שהכרחתי את עצמי לעצור.
זה קורה, ואני מבינה את תחושת התסכול שלך. וגם אנחנו צריכות ללמוד להכיל את היציאות האלה, לא רק הסביבה.
תסלחי לעצמך על התקרית הזאת, זה בסדר. לא רצית את זה, נכון?
קחי חיבוק ?
❤❤❤
ואוו כואב את מהממת
שאלה אני.. לא ניראה לי שיש לי טראומה ממשהו לא זכור לי משהו גדול מדי שהיה לי..
אבל.. יש לי מלא תסמינים שכתובים כאן..
? ? ? ?
ואם זה קורה לחברה בבצפר
מעושיםם? מאומרים?
וואו יפה שאתת, איך את מתמודדת?
איזה כואב. בהצלחה ענקית בהמשך.
אוהבתותך.
מזדהה! חייבים לספר! כמה שיותר מהר!
(לא רוצה לייאש אף אחת אבל זה לא באמת עובר אף פעם… אני כבר למעלה מעשר שנים אחרי)
חייבים ללכת לטיפול! אחד מיד אחרי, אחד לקראת סוף גיל העשרה, אחד לפני החתונה ועוד אחד כשזה חוזר שוב.
ולכל הבנות שמנסות למנוע, לא תמיד זה אפשרי… העיקר אל תרגישו אשמות, זה פשוט לא עוזר (קל לומר וכו')