מחזיקה ידיים חזק

לא מתייאשת
אני צריכה חיזוק,
אני לא נופלת, אני מחזיקה את עצמי
אני לא מתייאשת וגם הניסיון הוא לא קשה כל כך,
אך הגרף יורד למטה.
המוטיבציה פוחתת.
אני לא רוצה שזה מה שיהיה,
אני אוהבת את עצמי אחרת,
אני רוצה לחזור אבל זה קשה.
יש לי האפשרות לעשות אחורה פנה,
אבל יש אבן שחוסמת אותי מתעקשת.
זה קל לעשות תיאורים-אז פשוט תתפסי על האבן לאט לאט…
אבל במציאות זה אחרת.
זה לא שמישהו יודע ומונע ממני לעשות זאת,
אבל בתוכי אני חלשה,
מתפתה, אומרת בפעם הבאה…
אני יודעת שאני לא מדברת מתוך ראשי באמת,
ומה שאני חושבת זה לא אני.
אני פשוט מתגעגעת ללפני.
לפני הקורונה לתקופה היפה שלא הערכתי אותה מספיק.
אני לא מתרצת את זה, אבל פשוט לפעמים יותר קל,
יותר קל לחלום ולא לפעול, להמשיך את החיים הלאה.
אבל אני רוצה שינויי,
רוצה להיות יותר קרובה אליך
מרגישה כאילו הקשר של החבר הכי קרוב אלי ניפרם,
ואני מתרחקת ממנו. עצוב לי שככה זה.