-כבר הפסקנו לרחם-

אנחנו עם יודע סבל, ובשלב מסוים כבר הפסקנו להזדעזע, וזה מזעזע.
כתבתי את השיר הבא במוצאי "יום העצמאות" – אני כותבת "יום העצמאות" במרכאות כי רק באותו לילה התחוור לי עד כמה אבסורד ה"חג" הזה ועד כמה אנחנו לא – עצמאיים. כשבאותו לילה נרצחו ע"י ישמעאלים רשעים שלשה אנשים מבני ישראל… ממש "עצמאות" ו – "עם חופשי בארצינו… "
עצוב.
וכשקראתי "שלשה נרצחים" מייד כתבתי תגובה עצובה וכו’ אבל אז התחברתי שניה ללב שלי ושאלתי את עצמי, עד כמה אני באמת עצובה? עד כמה אני באמת מזועזעת לשמוע שיש עכשיו עוד שלש משפחות שלא ייראו את האהוב שלהם עד תחיית המתים? ואז, אז הייתי חייבת לכתוב את השיר הזה:
ושוב דם ברחובות
משפחות שקולות
לב הארץ כבר אטם
נחרש מקולות דמעות ויזע

צינורות רחמים סָתמו
בעם יושב
כף הקלע

מהשתתפות התעייפו
ומשמוע
"עוד שלשה נהרגו"
אין עוד
זעזוע

עם
יודע
מכאוב

———–

אך מי, מי
ירפא ליבם
של משפחות – צלקת

ומי, מי
ילטף קברותם
ינגב דמעתם
בשלכת

ומי, מי
יהסה זעקתם
של אמהות
קרועות – געגוע
בליל תופת

ומתי, מתי
נתעורר
לתשובה, תפילה
אור אחר

עם ישראל
קום
התנער מעפר
תרדמת

זעק
"אבא!!!!!!!!! אבאאאאאאאאאאאאא!!"
כי עלה הסיבולת האחרון
כבר נפל באשמורת
——-

מי ייתן ונתעורר מהר, נזכה לראות גאולה ועצמאות אמיתית במהרה בימינו
– אמן!!!