זאת אני. תקראי בבקשה.

ארוך אבל שווה וחשוב.

טליה

אני לא באמת יודעת מה לכתוב, כי אין לי ידיעה מקצועית וגם לא שום דבר אפילו קרוב לזה.
אז אני אכתוב לכן מהלב, אך ורק מניסיון אישי.
מאחת שעברה את הגיהנום הזה.
אז אשים קישור למטה לפוסט שכתבו מהמערכת מזמן, למי שרוצה לקרוא ולדעת עוד על הנושא.

הפרעת אכילה. אנורקסיה. שמעת פעם על זה? כי אני לא ידעתי מזה עד שעברתי את התקופה הנוראה ביותר בחיים שלי. זה נושא טאבו כזה.
אספר לכן קצת מהזווית ראיה שלי, על מה שעבר עליי, ומה הרגשתי.

זה היה לפני כשנתיים. לא זוכרת בדיוק מה גרם למה, וגם לא רוצה להרחיב ולהיחשף מדי, אבל עברתי תקופה כזו, שהרגשתי שאני אוכלת יותר מדי, ואולי אני צריכה לשמור קצת יותר, ולשים יותר עין על מה שאני מכניסה לפה. בהתחלה זה היה סתם כזה, לא באמת הבחנתי והייתי מודעת למשמעות העניין. הגעתי למצב שלא אכלתי כמעט וכלום. כל דבר מאכל שהייתי מכניסה לפה היה מחושב לפני כן. אכלתי כמויות של ילד ולא הבחנתי. לדעתי זה היה בסדר, ואולי גם יותר מדי. הייתי במצב של תת משקל באופן מחריד, חושבת כל היום על אוכל ומרעיבה את עצמי בכח, סופרת ומחשיבה את הקלוריות של כל מה שהכנסתי לפה ומרגישה אשמה, חלשה נורא ועייפה כל שעות היום.

זה השפיע כמובן על הבריאות שלי, על מערכת התקין של הגוף, על המצב רוח והשמחה… שנאבדה אצלי לגמרי.
בתיכון לא מצאתי את עצמי וגם לא בין חברות, פתאום נהייתי שקטה, והרגשתי בודדה כמו שלא הרגשתי אף פעם. בכיתי כל יום כמעט, מחכה רק לחזור הביתה. ובבית… לא היה יותר טוב. הייתי כל כך לבד. עברתי יום אחרי יום בדיכאון ומצב רוח ירוד. הרגשתי לא טוב עם עצמי. לא הבנתי מה עובר עליי.
אף אחד לא הבין אותי. אף אחד לא התעניין.
הייתי רק אני… והמחשבות שלי. המחשבות שהיו אוכלות אותי מבפנים והורסות עוד יותר.
הכל היה בתוכי. מחשבות, חרדות, מלחמות עם עצמי.

הגעתי לשלב שההורים שמו לב והשתוקקו לעזור לי, לא הבינו מה עובר עליי (ובעצם, גם אני לא הבנתי. אז מה זה משנה?) וניסו לערב אנשי מקצוע ולהכריח אותי לאכול, ולחזור לחיים. ולא… לא באמת שיתפתי פעולה. הייתי כל כך שקועה בבור, עמוק בפנים, שבאמת לא שמתי לב עד לאן הגעתי.

שמעתי והבנתי שאני צריכה לאכול כמו בן אדם, אבל לא באמת הפנמתי.
הייתי נראית זוועה. רזה באופן מחריד. ולא הבחנתי בזה. רק שמעתי מהסביבה עוד ועוד הערות כמו ״וואי כמה שאת רזה״ או ״וואו את לא אוכלת כלום״ וכאלה. משפטים שהיו כמו חיצים ישר ללב שלי.

אמא שלי הציעה שאלך לטיפול עם פסיכולוגית, (בהוראת הרופא) ולהפתעתה- ולהפתעתי- הסכמתי בקלות. הייתי כל כך שקועה שלא היה לי מה להפסיד. אז התחלתי ללכת אליה פעמיים/פעם בשבוע, וגם לעוד שליחים טובים שעזרו לי בתהליך.
לאט לאט התחלתי לעלות במשקל, לעשות מאמץ שלקח לי כוחות אדירים ולהילחם, ואחרי מסע מתיש (!!!!) וקשה ברמות שאין לתאר, פשוט התחלתי לצאת מזה.
לא זוכרת בדיוק מתי ואיך.
הכל היה עניין של עבודה וזמן. הרבה עבודה, והרבה זמן.

הדרך היתה מלאה בנפילות, רצון חזק לישון ולא לקום יותר, רגעים של ייאוש וכאב. אבל באותו זמן, תמיד בערה בי התקווה. התקווה לחזור להיות מי שהייתי. הילדה המוכשרת מלאת חיות ומרץ, שמחה וטובת לב, שתמיד הייתה מוקפת חברות.
זה מה שנתן לי כח להילחם, לקום ולהמשיך פעם אחרי פעם. הידיעה שיש לאן לחזור, יש לאו לשאוף וגם הרבה יותר מזה. במילה אחת? העתיד.

זה לא עבר ביום אחד, וגם לא תוך חודש. זה יכול להיות עניין של חודשים ואפילו שנים. וזה גם לא שעכשיו החלמתי לגמרי. חלק מההשפעה (בעיקר המחשבות בעניין) נשארה ולא עוזבת אותי. וכשזה מגיע, אני מנסה לסלק אותן מהר ככל האפשר ולהזכיר לעצמי איפה שאני היום. איך גדלתי וצמחתי, ואיך טוב לי עכשיו, ממש!.

חזרתי להיות מי שאני, וטובה פי כמה.

האוכל ממשיך להיות נקודה עיקרית בחיים שלי, אבל הוא כבר לא אויב. אני מזינה את עצמי כדי לחיות. לחיות באמת. להיות חזקה ובריאה. להרגיש טוב עם עצמי ולעשות את תפקידי בעולם. האוכל הוא גם אמצעי לחוויות, שמחות, הנאה, והרבה יותר מזה. ובריאות? מה זה בריאות? זה להיות בריאה ונפש ובגוף, עם מערכת תקינה. זה להרגיש שמחה ומשוחררת ולא סביב האוכל והדימוי עצמי. זה לצאת עם חברות לגלידה וליהנות מסעודת שבת. זה לשחק ולרוץ עם אחים קטנים ולא להיות סחוטה וחלשה בספה. זה ליהנות מחוויות ספונטניות ולא להרגיש רע אח"כ.

מזכירה לעצמי את הזוועה שעברתי וידעת טוב, ובברור, שאני לא חוזרת לשם. נקודה.
ואין באמת מי שיבין, רק מי שעבר את זה בעצמו יכול להבין ולהכיל באמת.
אז בשביל מה אני מספרת לכן את כל זה? לא כדי להחריד אתכן ובטח שבטח לא כדי שתרחמו עליי,
כי רחמים לא נחושים פה.
אלא פשוט כדי שתהיו מודעות לעניין.

אם המצב מוכר לך ממישהו אחר, (ועכשיו שאת יודעת על זה קצת יותר) בבקשה תוודאי שלא כל מה שעובר לך בראש תצא מהפה שלך. לא כל מה שחושבים אומרים, ובטח לא לאנשים שעוברים מקרה כזה.
כל המשפטים הקשורים לדימוי הגוף, אוכל ומשקל הורסים אותם ומשפיעים הרבה יותר ממה שאת מדמיינת לעצמיך. מה שכן צריך לעשות מהר ככל האפשר- זה לפנות למבוגר אחראי שאפשר לסמוך שיטפל בעניין. זה נחוש.

ואם זו את- אם את מרגישה שאת עוברת משהו דומה, אל תהססי לגשת למבוגר אחראי ולבקש עזרה!! אני מתחננת אליך. זה יכול להיגמר רע מאוד מאוד. הזמן הוא עניין קריטי כאן.
אל תהססי בבקשה. החיים שלך חשובים יותר מהכל. את עולם ומלואו ומגיע לך חיים מאושרים ומשוחררים!!
מקווה שזה יצא ברור. כי אתן יודעות איך זה… כתיבה בסערת רגשות מטורפת.
וזאת גם הפעם הראשונה שאני מדברת (כותבת) על זה לאחרים.

אני מנצלת את הזדמנות להודות מכל הלב להקב״ה על כל החסד שעשה ועושה איתי, על זה שהוא נתן ונותן כח כל רגע, ועל הנס הענק הזה שאני במקום בו אני נמצאת היום. זה בכלל לא מובן מאליו.
תודה להורים שלי על כל הלב, ההשקעה והמאמץ, על זה שבזכותם אני מי שאני היום.
ותודה לכל השליחים הטובים שהוא שם בדרך כדי לתמוך לעזור לי. כי הם הצילו אותי. כפשוטו.

 

קישור לפוסט שעלה בעבר:

כשהאוכל נהיה מסוכן

שמרי במחברת

לא רשומה עדיין? הרשמי

עוד באותו נושא:

שאלה מביכה. אבל שיהיה

מזל שזה אנונימי… כל פעם שאני באה במגע עם מישהו לא דתיה, בלי שאני מכירה אותה ישר אני מרגישה הרבה פחות שווה ממנה.

הרבה מלל מבולגן

אבל יש גם דברים מבאסים כמו רגשות שנדחקים ואטימות שנהפכת לדרך חיים סתלבט עם החברות זה שגרה כי להראות את הרגשות שלי בשבילי זו טרחה אז בי כלום לא נגע והכל בסבבה אבל פתאום מישהי באה

כמה fun

נמאס לי מהדיכאוניות של השירים פה אז החלטתי להעלות קצת חיוך על פניכן הנפולות:)

הוסיפי את התגובה שלך:

21 תגובות
  1. Harry הגב

    איזו מקסימה את,טליה.
    כתבת כל כך יפה.
    את גיבורה אמיתית!!
    אני עכשיו אחרי הקריאה של הפוסט הזה,וזה מה שעובר לי בראש.
    אני מעריכה אותך ממש.
    קודם כל,על זה שעברת כזה דבר והצלחת לצאת ממנו.
    ועוד הסכמת לחשוף את הסיפור שלך בשביל לעזור לבנות אחרות שעוברות את ההתמודדות הזו.
    מעריצה💖

    • טליה הגב

      תודה harry, תגובה מדהימה כזאת מצדיקה לגמרי את ההשקעה, הלב והמאמץ בכתיבת הפוסט.
      פשוט תודה לך.
      ❤️

  2. מקושרת הגב

    וואו!
    איזו אלופה וגיבורה!
    ונס שהיה לך למה לקוות!
    מעריכה אותך ❤
    וגם מעריכה מאוד על השיתוף.

  3. יעל הגב

    טליה, איזה מיוחדת וגיבורה את!
    מעריכה אותך מאוד על הדרך שעברת ועל האומץ לשתף!

  4. בלתי מנוצחת הגב

    אימאלה, אימאלה, אימאלה ושוב אמאלההה
    אני קיבלתי את הצמרמורת של החיים שלי עכשיו.
    אחח חץ ללב.
    בקטע שאני פשוט עברתי משהו דומה…
    לא אנורקסיה…
    כל הקטע הזה של לשמור הכל ולא לספר לאף אחד…
    שמרתי את כל מה שעברתי… יותר מארבע שנים…הייתי במצב של סכנת התאבדות… עד שיועצת אחת שהסכמתי לשתף אותה.. הרסה לי הכל ואמרה לאמא שלי שאני צריכה טיפול(ואני לא סיפרתי לה על התאבדות וזה..) רק על מה שעברתי..
    היום בה אני קצת יותר טוב.
    ברור שיש עליות וירידות.. אבל לאט לאט…מתרפאים.
    ואמאלה כמה שאני מבינה אותך!
    את חמודה!
    לפעמים אני שואלת את אלוקים.. למה?
    למה צריך לעבור את כל זה??
    אבל אנחנו לא אלוקים… ואין לנו תשובות על זה….
    זה פשוט רק מראה לכל מי שעוברת את זה… כמה כח יש לה…
    גאה בכל מי שעברה או עוברת את זה…
    ומי שעוברת… ועוד לה ניגשה לקבל עזרה.
    שלא תפחד לעשות את זה.. בבקשה!
    אני עברתי את זה ולאט לאט… פשוט נשאבים למטה!.תעשו עם זה משהו! זה מסוכן!
    אגב תודה על הפוסט! זה חשוב.
    אוהבת אותכן!💜

    • טליה הגב

      בלטי מנוצחת.. חיבוק ענק ממני❤️
      אני מבינה אותך כלכך, ותדעי שלא משנה מה את פשוט גדולה.
      אבל למה את אומרת שהיא הרסה לך בזה שהיא ספרה לאמא שלך? אני מבינה שאז זה הפריע לך, ואפילו מאוד, אבל עכשיו, את לא מודה לה? תחשבי רגע, איפה היית עכשיו אם לא היית עושה משהו עם עצמיך? היא הייתה פשוט שליחה טובה של הקב״ה, אפילו אם היה קשה לך אם זה. אחרי המסע פשוט רואים את ההשגחה העליונה ומודים עליה.
      ברור שהיו לי שאלות. הייתי נורא כועסת. למה אני?? למה זה קורה דווקא לי?? למה אין אף אחד שמבין?? מה הוא רוצה ממני וכאלה. לא היה לי כח לכלום!
      אבל אחרי זה.. זה שווה את המאמץ.
      אוהבת ומעריכה נורא.
      מוכנה לדבר איתך פה אם את צריכה משהו.
      ❤️

  5. הלוחשת לצעקות הגב

    וואו טליה.
    את גיבורה!
    כתבת מהממםםם.
    ויפה שהעלת אתזה.
    את באמת מיוחדת!

  6. מתבגרת ש(לא)מתגברת... הגב

    יא גיבורה אחת!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
    כמי שמכירה (לצערי) את הנושא מקרוב, אני יודעת כמה זה לא קל וקשה!!!!!!
    יאוווו אין אליך!!!!! את דפקת כאן הצלחה מדהימה של עבודה קשה!!!!

    ו… עוד משהו – תודה!!!!
    קראתי את הפוסט ואני אומרת לעצמי 'אבא בשמים תגיד לי מאיפה הבאתה לי בדיוק את המילים האלו?' כן אני מתבגרת שמנסה ושרוצה שיכנו אותה גם מתגברת אבל אני קצת רחוקה מזה, תודה על המילים!!! הם מאד עודדו אותי. שכן יש למה לקוות ויום אחד גם אני יכתוב כזה פוסט של אחרי. תודה על השיתוף.

    • טליה הגב

      אוי יקירה, איזו חמודה את.
      עצוב לי שאת עוברת משהו דומה, אבל שמחה שהגעתי אלייך בזמן.
      אני מאמינה בך שתתבגר ותוכלי.
      ואם את מרגישה שצריכה עזרה, אל תהססי לפנות אליה. זה חשוב ממש ומוסיף המון.
      מלא הצלחות!

  7. דיסקרטית אחת הגב

    האמת, לפעמים אני מרגישה, שהאוכל נהיה אויב, אבל דווקא מהצד השני, יש לי קרובת משפחה, שלפני שנה היתה שמנמנה, ומישהי העירה לה על זה, מאז היא אמרה, היא התחלה לאכול חצי ואפילו רבע ממה שהיא היתה אוכלת! היא עכשיו כזו מקל, שאני אומרת לעצמי, אני יותר קטנה, בגיל ובגובה, אבל אנחנו שוקלות כמעט אותו הדבר, היא גבוה מאוד ואומרת לי שהיא שמנה וחייבת לעשות דיאטה, כמעט עשיתי לה משהו, מאז אני עוקבת אחריה והולכת לבית שלה להכין איתה ביחד אוכל, ועל הדרך, לדאוג שהיא אוכלת. חחחחחחחח
    אבל זה מסוכן באמת, יש בבתי רפואה מחלקות של בנות שבגיל 20 שוקלות 25 קילוגרם!!!!!!!!!!!!!
    תאמינו לי, שבמצב כזה, עדיף להיות קצת שמנמנה, אבל עדיים בתוך האחוזון, מאשר להיות הרבה מתחת לאחוזון במשקל ולהיות במחלקות בבית רפואה!

  8. .. הגב

    וואו לגמרי.
    הייתי שם, ומה שגרם לי להמשיך עם זה (לצערי)- זה כל פעם שמישהי אמרה לי משהו על זה שאני רזה. כל פעם כזאת, הרגשת שקבלתי מאה במבחן. אני פשוט לא צוחקת, כל כך לא. שתדעו, שכשאתן מדברות עם חברה רזה על כמה שהיא רזה, זה רק מוסיף לה כוח. אנא.

  9. פנרס הגב

    וואו, את פשוט גיבורה.
    אני חושבת שכל מודל היופי היום כל כך לא אנושי.
    וכל התמונות של הרזות היפות שמרוחות בכל מקום עברו פוטושופ, כי ממדי הגוף פשוט לא יכולים להיות כאלו, טכנית.
    תודה על הפוסט, הוא חשוב אפילו יותר משהו יפה, והוא יפה.

    • .. הגב

      זהו, שהן לא עברו פוטושופ. הן עברו הרעבה, וזאת הבעיה פה. אתן יודעות שפעם נבחרה מלכת יופי, והיא הייתה קצת מלאה?? אבל היום? פחחח מלאה יפה??? מי שמע כדבר הזה

  10. יהלום מלוטש💎 הגב

    יאו את פשוט מהממת
    מעריכה אותך מאוד!!

  11. מישהי הגב

    וואו טליה,
    החכמת אותי,
    ורק שתדעי,
    את מדהימה.
    ויש לך עוצמות, מרגישים וקוראים
    נ.ב.
    לכל אורך הפוסט הרגשתי 'נינוחה'
    שלא האשמת אף אחד
    במה שקרה לך או בקשיים תוך כדי
    שזה קודם כל נעים לקריאה
    אבל אולי גם בעומק יותר,
    לא באת בטענות לסביבה שלך.
    וזה מראה על תכונה מיוחדת אצלך.

  12. תוכו רצוף אהבה הגב

    את מיוחדת טליה.
    גיבורה שאת משתפת!
    תודה ❤️

  13. אוויר הגב

    וואו וואו וואו את גיבורה חזקה ברמות אני מזדהה איתך עם כמה דברים שכתבת אני גם אנורקסית אני עכשיו בשלבי יציאה זה קשה זה קשה ומאוד אני יודעת ורק בנות שהם כמונו אנורקסיות יודעות על הקושי שמדובר זה קשה וזה שאת הצלחת לצאת מזה וואוו כל הכבוד לך את גיבורה אמיתית לא כל אחת מצליחה לחוות קושי כזה ואת הצלחת אני מקווה שגם אני יצליח…. אני ממש שמחה בשבילך הכי בעולם!!!!

גלילה לראש העמוד

תודה על נדיבות ליבכם!

כיצד תרצו לתרום?