מרגישה צבועה לפעמים

שוב אני שואלת משהו למרות שאני לא בגיל כ"כ..
אני מאד אוהבת לכתוב. ואני כותבת יפה ככה אמרו לי ואני גם חושבת ככה.
אני כותבת הרבה שירים ומידי פעם מפרסמת ולפעמים לפעמים גם פוסטים פה ושם…
לפעמים אני כותבת כל מיני דברים לעצמי או תגובות באתרים שנראה לי מאד יפה וקולע וחסידי מה שכתבתי. אבל אני מרגישה קצת צבועה כי אני לא באמת באמת מרגישה ככה ומדברת ומתנהגת ככה…
כאילו כתבתי ברמה גבוהה ואולי באמת שכנעתי בנות אבל אני מה זה לא מונחת שם (לפי הרגשתי) כאילו בנות כן אומרות לי שאני חסידית וכשהן רואות מה שאני כותבת הן ממש מתלהבות ומחמיאות, אבל זה עוד יותר מייסר אותי..
כי אני אומרת איפה הכתיבה שלך ואיפה את???
כתבתי על ביטחון עצמי אבל באמת אני לא בטוחה בכלל.
או כתבתי על התקשרות לרבי ובאמת לא מרגישה שאני שם..
השאלה אם זה אמיתי? או שזאת מסכה של כאילו להראות חסידית? כי מה שכותבים באמת בא מתוכי…
אבל מצד שני בגלוי אני לא מרגישה שאני כזאת..
זה כאילו להסתתר מאחורי המקלדת ולהיראות חסידית כזאת.
אבל באמת אני לא כזאת
אבל אומרים לי שכן..
הכתיבה זה סוג של אמצעי בשבילי לתקשר עם עצמי ועם העולם. בכתיבה אני מצליחה להתבטא הרבה יותר טוב. בכתיבה אני אסרטיבית, נחושה, עומדת בתוקף על דברים..
במציאות? בקושי…
זהו. מבולבלת.
מקווה שאני מובנת….

שלום לך שותפה יקרה,

אני יכולה להבין את הפער שאת מתארת, בין מה שחושבים עליך לבין מה שאת מרגישה בפנים.
אני מאמינה ללב שלך, שמחפש להיות הכי את שאפשר.

מי מסתתרת מאחורי המקלדת?
בעצם את שואלת– אני כותבת גבוהה גבוהה, ובפועל? לא ממש מרגישה שם.. וכולן חושבות שאני כזאת חסידית! המצפון מייסר אותי, מרגיש לי צבוע.. האם נכון עבורי להמשיך לכתוב כך?
מצד שני אני יודעת שהכתיבה שלי מגיעה ישר מהנשמה (כמו שכתבת: 'כי מה שכותבים באמת בא מתוכי…') אבל 'לא מרגישה שאני כזו'.
אז מה פה האמת: ה'אני' שמשתקפת מעם המקלדת (מקושרת, אסרטיבית, נחושה, עומדת בתוקף על דברים)? או ה'אני' שבמציאות (בקושי..) ?'

ניכרים דברי אמת
לפני שניגש לתשובה, רוצה לשים את הזרקור על משפט חזק שכתבת (וכבר ציטטתי אותו למעלה): כי מה שכותבים באמת בא מתוכי. כלומר, את כותבת ישר מהלב, מהפנימיות, באותנטיות. את מאמינה במה שאת כותבת. גם אם עדיין לא מרגישה שם.

יש אנשים שכותבים דברים גבוהים ויפים כדי להרשים את האחרים. אבל.. לא נשמע שאת במקום הזה. מהשאלה שלך רואים כמה את כנה ומחפשת אמת.

שמעתי סיפור יפה שחושבת שהוא ממש מתאים לתחושה שלך:
אחד המשפיעים בישיבת תות"ל אמר לרבי הריי"צ שהוא מרגיש פרדוקס בהנהגתו: בהתוועדויות עם התמימים הוא דורש מהם כ"כ הרבה, אך הוא בעצמו לא מרגיש שם! הרבי שאל אותו: האם אתה תובע זאת מעצמך? אם כן אין שום בעיה, המשך לדרוש מהבחורים..

אני רוצה להיות שם, וזה מספיק
את אומרת שממילותיך הכתובות הקוראות אותך מניחות שאת 'מונחת' שם. מתלהבות, מחמיאות.
אבל חשוב לזכור, שביננו , אף אחד לא מושלם. חוץ מצדיקים ע"פ התניא (שאפילו להם יש תמיד לאן להתקדם) . אז אין מושלם בעולם, יש להיות שלם, בשלמות עצמית ופנימית. וכל אחד נמצא במסע משלו בדרך לשם. לכולנו יש פעמים של כן ופעמים של לא. ופעמים של כמעט וגם הן יודעות זאת.

מנסה לחשוב יחד איתך, להרגיש אותך. אם כואבת את המצב, כנראה שבסתר ליבך או בגלוי את גם רוצה להיות שם, שואפת לעלות ולהתרומם. ופשוט העלית על הכתב את תחושותיך והרהוריך האמיתיים.. משתפת את הקוראות בתהליך הפנימי שאת עוברת. ואת יודעת, דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב. זה בדוק.

אז פשוט מציעה לך להמשיך לכתוב, דבר ראשון בשביל עצמך. כי לך יש מקום שרוצה להיות שם וגם מצליח לא פעם וגם בשביל האחרות, כי את רוצה לשתף אותן במה שחשוב לך.
ונהדר שאת לוקחת את המתנה שה' נתן לך – יכולת הכתיבה – לביטוי עצמי, ולא רק זאת, אלא גם מעניקה לאחרים מכל הטוב שיש בך.
זה מהמם בעז"ה תצליחי להשפיע עליך ועל אחרים!

וכמובן, לכל שאלה הבהרה או שיתוף, אני כאן בשבילך. ממש מאחורי המקלדת..

מאחלת לך המשך השראה וכתיבה ברוכה, ועליה מחיל אל חיל!

איתך בדרך, חני

editor@shutafotbaderech.co.il