למה אלוקים הוא לא כמו שחשבתי/ פוסט נוסטלגיה ראשון!

אחת המסקנות שצוות החשיבה שלנו (האלוף!) הגיע אליהן, הוא שיש לנו מלא פוסטים מדהימים בארכיון, שאין שום סיבה שהם לא יקבלו שוב במה אחרי תקופה ארוכה שעברה מאז שהם פורסמו כאן.

ובכלל, מי נכנסת לארכיון???

לא מספיק לנו 🙂

אז קבלו את הפינה החדשה שלנו בימי שני בעזרת ה' יתברך, בה נעלה פוסטים ישנים וטובים תחת התגית "נוסטלגיה". ואנחנו ממש מתחילות מהכי ישנים שבהם.

בטוחות שתהנו!!!

אגב, כבר לפני למעלה משנה התחלנו להעלות פוסטים מעניינים בשם "מהדורת בוגרות האתר"… אז הפעם נקרא לזה נוסטלגיה.

רוצה גם את שהפוסטים שלך יעלו אי פעם בעוד אלפי שנים כאן באתר פעם שניה? פשוט תמשיכי לכתוב פוסטים 😅

ברוך הבא, פוסט הנוסטלגיה הראשון 👏🏻👏🏻👏🏻

למה אלוקים הוא לא כמו שחשבתי, ואיך הצלחתי להבין את זה (פורסם לראשונה: ח׳ בתמוז תשע״ח)

ילדה בת חמש הייתי, כשהתחלתי להרהר במשמעות המושג אלוקים – שמדברים עליו ואליו כל הזמן.

דמיינתי את ה' כמו סבא גדול עם זקן לבן ארוך שמסתכל עלינו מלמעלה.

קצת בגרתי, והתחלתי להפנים את מילות שיר הילדות "ה' הוא פה ה' הוא שם" ודמותו התערפלה יותר בעיניי.

גדלתי עוד יותר, והבנתי שהוא גם וגם. מצד אחד, קרוב כמו אבא טוב, ומצד שני מרומם כמו מלך עצום.

כשהתחלתי ללמוד חסידות הבנתי שהוא כזה ענק שלעולם, גם אם ממש נרצה, לא נוכל לתפוס אותו בדעת המצומצמת שלנו. אבל תמיד, הצורך שלי היה ונשאר, להגדיר אותו כמשהו ממשי, שאני יכולה להתייחס אליו. לסמן קו ברור ביני לבינו ולדעת שמשהו נמצא שם.

בין התפיסות השונות והתקופות שעברתי, הרגש שלי אליו נע ונד, מתקרב ומתרחק, נופל, וקם. ממש כמו בכל מערכת יחסים. והנגזרת של כל תפיסה השפיעה על הרגש שלי אליו. אז הוא אוהב כמו סבא רחום? ועוצם את העיניים גם כשאני לא מתנהגת בסדר, מפספסת תפילה פה ושם? או שהוא מלך עליון וקשוח שמצפה שניכנע לו לגמרי? ולמה בכלל צריך ללמוד חסידות, אם זה רק גורם לי להרגיש כמה הוא עצום, נשגב ואינסופי, ואני קטנה עד בלתי קיימת, אז מה הקשר שלי אליו? איך אוכל לפנות אליו במילים פשוטות כמו ילדה קטנה? מה הוא באמת חושב עלי, שם למעלה?

היו שנים שחשבתי שה' בוחן אותי, כל עת ושעה. 'בוחן כליות ולב' – לא אני המצאתי את המילים האלו. בדמיוני הוא עמד, גבוה וזקוף, עם רשימה מדויקת, והיה מסמן ציונים. תפילת שחרית? וי. חת"ת? וי. מנחה? וי. רמב"ם? טעון שיפור. מבצעים? טוב פחות.

וכל פעם מחדש הרגשתי שאני מאכזבת. את עצמי. אותו. את העולם כולו.

אני רוצה להיות טובה, אבל למה אני לא מצליחה להיות כמו שצריך?

משום מה, פרחו מזכרוני כל אותן שיחות של הרבי המדבר על חביבות היהודי בעיני ה', וכמה כל מצווה קטנה יקרה מפז. שיחות אלו, חשבתי לעצמי, רלוונטיות ל'מבצעים'. הגישה ליהודים שעדיין לא שומרי תורה ומצוות צריכה להיות כזו שמעריכה כל צעד קטן ומאדירה אותו.

ואני? בעניינים רוחניים צריך להסתכל על אלו שמעלי, לא? – כך אומר 'יום יום' מפורש.

אבל הלב שלי בנתיים, התמלא בעוד ועוד רגשות אשמה, ייסורי מצפון ו.. כן. הרגש הטהור והזך של אהבה לה', למצוות, זה שבקע בי בגיל הילדות, נעלם אט אט ונשאר משהו ריק, חלול. רשימת מכולת של מטלות שאני עומדת עליה למבחן יום יום, שעה שעה.

עד שהבנתי. אחרי הרבה שנים של תיסכול, תפסתי. כמה התבלבלתי, וכמה הפסדתי, את הקרבה, החום והאהבה, את התגלית המרעישה של הבעל שם טוב – 'רחמנא ליבא בעי' – אלוקים רוצה את הלב! לא שנפעל לפי רשימה, אלא שנאהב, שנרגיש, שנחווה באמת!

וכל השיחות והמאמרים על גדלותו ועוצמתו של היהודי, זה לא על עופר מהודו או גיא מהרצליה, זה אני ואת! ורגשות האשמה שחשבתי שהם כל כך צדקניים ונכונים היו נפש בהמית בתחפושת.

הוי, כמה טעיתי. ואיזה כיף שיש את השיחות והמאמרים האלו, שמזכירים לי גם אם אני שוכחת, שה' אוהב אותי הכי בעולם, וכל מה שקורה מסביבי הוא לגמרי מושגח ומדויק, ויש תכלית, ויש מטרה, ורק צריך לפקוח את העיניים ולראות את הטוב שקיים, כל הזמן, סביבנו.