בחירה במבחן / 5

אני בוחרת
לפרק הקודם

להתאמץ זה להתאמץ
כי תכלס, אצל הקב"ה אין חוכמות…

איך הולך הפתגם של הרבי המהר"ש?
"את הקב"ה בוודאי אי אפשר לרמות, ואפילו את העולם – גם לא יכולים לרמות; אלא את מי? את עצמו, וכי זהו "קונץ" לרמות טיפש?!"  וזה כ"כ נכון..!! צלצול הודעה קוטע את המחשבות. מירי.

'אגב, זוכרת שסיכמנו ללמוד בתאריך חסידי?! אז חשבתי אולי נוכל ללמוד מחר, מה את אומרת?'

אוי מירי,  מאיפה זה באלך עכשיו?? וג' תמוז.. איך הוא צץ כאן?

ות'אמת, לא השתתפתי בשום מבצע הכנה, לא רואה צורך. הלב שלי לא קשור לתאריך ולא רגוע בקשר אליו. אולי כי הוא מחייב… אבל מה אכפת לי?

'שאינבעיה' אני מסמסת, בכלל לא בטוחה בזה.

'מעולה, אז זה בסדר ב9:00? אח"כ לא ממש אוכל.' מתלבטת לרגע מה לכתוב…

'כלימוד לפני התפילה אני מקווה'  מה זה מקווה, בטוחה!

'אם לא תספיקי לפני:)'

'לא חושבת. מעולה אז בעז"ה'

הערב מגיע. משהו זז אצלי, לא מחייב.
רוצֶה, משתוקק, אבל מרגיש רחוק… אוהו רחוק… מרגישה כאילו מישהו חתך לי כל קשר אל הרבי. אפילו לשכנע בנות, כנציגה, להירשם למבצע לא ניסיתי, לא מאמינה בזה עכשיו. בכלל.

"הניה?" אני מרימה עיניים מהסיכומים, אמא. "רוצה להצטרף אלינו? כל הבית בהתוועדויות, תשחררי קצת מהבגרות הזאת."

"אממ.." אממ.. מה עכשיו..? " עוד כמה דקות, בסדר? רוצה לסיים פה את הנושא"

"אין בעיה, מחכים לך!"

"לא, לא זה בסדר.. תתחילו אני אצטרף"

"אוקי …"

'נו באמת, מה אכפת לך? קצת שידורים מעניינים' אני אומרת לעצמי וקמה, משליטה קצת את הלב על המוח, כמה אבסורדי, כדי לעשות את הדבר הנכון..

מתיישבת. וידיאו של הרבי. אני משחררת את כל הלבטים והבלבולים, מנסה להתחבר באמת. להתחבר? יותר נכון מחכה לקבל את ההארה הזאת שהרבה אנשים דיברו עליה, את החיבור הפנימי רק מלראות את העיניים ולמלשמוע את הקול. את הכל…

אבל כלום. מפרגנת לעצמי עוד שעה, מזגזגת בין הזומים, כלום. פשוט כלום!

חוזרת לסיכומים, הולכת לישון, אולי המחר יהיה טוב יותר. אולי לא.

ג' תמוז.
אני מתהפכת במיטה, ממצמצת עיניים, מה השעה? השעון הדיגיטלי שבפלאפון מראה שהשעה 9:48. שניה אח"כ אני קופצת מהמיטה. מיריי! וואי איזה פאדיחות!! פותחת את הפלאפון, 2 שיחות שלא נענו. אופסס. ההתארגנות הפעם מהירה,  איכשהו הנפש האלוקית שלי התעוררה. 'לכי להתפלל' היא אומרת לי, ג' תמוז היום. עוד שעה שיעור תגבור לבגרות, אין מצב לפספס. הלימוד יאלץ לחכות.. הודעה מתנצלת נשלחת למירי, היא תבין. בטוח.

10:30

צדקה. תניא, יום יום. ותפילה..

התפילה ארוכה אבל אני לא מוותרת על אף חלק. גאה בעצמי! ארוחת בוקר נורמלית, ואז הזום.

יאוו רק ה' יודע כמה השפעה יש לתפילה בבוקר על היום כולו ,בעצם גם אני:) רגע הבחירה מתקרב. אני מרגישה את זה.. חזק.  אבל עכשיו, עכשיו בכלל לא בטוח שאבחר בדרך אחרת.

12:30

"ש-ל-ו-ם" דלת נטרקת, קצת חזק מידי על פני השקט שהיה פה. וזה יכול להיות רק בנאדם אחד.

חני. אחותי – גדולה ממני בשנתיים.

"שלום וברכה חני" יבש יבש "איך היה המבחן?" אני עדיין על המחשב, איכשהו נסחפתי בזמן.

"בסדר, יש לי מטלות להגיש דחוף. עוד רבע שעה תסיימי?"

"נראה"

12:40
"הניה אני מקווה שאת מסיימת.." אוף היא חופרתת

"ממ, יש לך עוד 5 דקות.."  אז תעזבי אותי בשקט..!

12:45

"הניהה!! אני צריכה את המחשב עכשיו!"

"בשביל מה?" אני אדישה להחריד.

"אמרתי לך כבר וחוצמיזה שזה לא משנה כרגע סיבות,  אני צריכה את המחשב" אולי תרגיעי?

"אבל אני פה עכשיו!"

"אבל אמרתי לך כבר מקודם, ואת גם יושבת כאן שעתיים"

עוד טריקת דלת שקטה, אבא.

חני מסתובבת, דיבור שקט והוא מגיע, אוףףף!

"הניה, מה את עושה במחשב?" אוףף אם אבא שלי בפנים ועוד בטון הזה, זה הפסד. מההתחלה…

"משו"

"מה זה המשהו הזה?"

"משהו לבגרות" אתה מוכן לעזוב אותי??

"הניה אני מבקש שתעזבי את המחשב מיד. את מבזבזת פה זמן סתם, התפללת? אכלת?"

"כן וכן, אבל למה היא צריכה עכשיו??"

"אמרתי משהו הניה, אני מחכה"

קמה. עצבים. עצבים. עצבים. הולכת למיטה מוציאה ספר, הבגרות תתמודד, אין לי כח לכלום…

16:45
"הניה?" אמא. נו מה עכשיו? "איך היה היום? לא מגיעה לאכול?"

"לא באלי…"

"אבא סיפר לי מה קרה. אל תמשיכי להרוס לך את היום."

"בסדר" יאלה לכיי

17:05

פתאום נזכרת שהפלאפון צלצל כבר לפני 10 דקות ומשום מה הספר היה יותר מעניין.

פותחת, רק רוצה לברוח ממה שסביבי.. מירי.

'הניה, ב17:30 אוכל, זה בסדר מבחינתך?'

בטח שזה בסדר! אני רוצה, כ"כ רוצה! היא מהממת בלימוד שיחות ודי חיכיתי לזה.

'כן, בס'..

גל של נקמה שוטף אותי. היום שהתחיל טוב, טוב מאוד אפילו והתאמצתי המון, עוד לא נגמר. אבל כבר הוא נראה ככה.. למה? למה זה מגיע לי?? אתמול היה הרבה יותר טוב ולא עשיתי את רוב הדברים, ככה זה ימשיך להיות? בשביל מה זה טוב?? הלב שלי כבד, כואב.

אש בעיניים. המון 'דווקא' שורפים לי בלב. דוקרים. תסכול, יאוש, וחוסר אונים.. נמאס מהתעתועים האלה.

ופתאום, פתאום יש גם השלמה, מרגישה שלימה? מסתבר.. משהו נח אצלי סוף סוף. משהו שפרפר אצלי כל הזמן.

זהו, אני בוחרת..

לעזוב.