שדה הלב, ותלם

סיפור לחנוכה

שין

תשנ"ב.

הם היו אח ואחות. שכונה ניו-יורקית טיפוסית הכירה אותם עוד טרם נולדו.

הם שיחקו יחד, רבו יחד, גדלו יחד. בנים יחידים.

קצת אחרי שאימא שלהם נפטרה, התחתנה האחות.

לפני שהאבא נפטר, נולדה התינוקת. האח ליטף אותה, נשק, תוך כדי העפת מבט מודאג אל איש מבוגר וחולה.

אחיינית והמשך. דור חדש.

הם גרו קרוב: האח נשאר בבית הישן, יחד עם עבר ורוח הורים מרחפת. געגוע ולבד. ביתם של האחות, הגיס והילדה שכן ברחוב הסמוך. מקסים ומואר.

האחות וגם בעלה עבדו. עבדו קשה. משרות מכובדות. האח עבד אף הוא, לא הרבה ולא קשה. כשהוא חזר מהעבודה הוא לקח את האחיינית הקטנה אליו לבית. שמר עליה, חייך אליה, שר לה שירים.

שרה ברכה, התינוקת, אהבה אותו. גו'אי, הדוד, אהב אותה. קסם קטן היה בינם. תמימות של ילד, אהבה של מבוגר.

היא גדלה. גן. עוד גן. כתה א'.

הוא גם  גדל. עבודה. עבודה. עבודה. כבר לא היה לו הרבה זמן להשתעשע, אבל בשביל ילדה אחת קטנה הוא היה מוכן לעשות הכל. כמעט הכל. להתחתן לא, למשל.

בשבתות היה מתארח הדוד אצל אחותו, אוכל קצת, מדבר הרבה, מחייך וקורץ בלי סוף לשרה ברכה קטנה שהביטה בו בהערצה.

אלו היו החיים הטובים, היפים, הכל כך פשוטים, הכל כך לא.

עד שנולד התינוק.

אחרי שהוא נולד היה לאמא שלו זמן לקרוא, ולאבא שלו זמן לשמוע.

והיא קראה. והוא האזין.

פתאום החצאית שלה החלה להתארך ולכסות את הברך, כיפת שחורה גדולה החליפה את זו הקטנה על ראשו של בעלה והמבט של שניהם הפך פתע לרציני וחושב יותר.

קל היה להבחין בשינוי הזה. מכרים הרימו גבה, ידידים כיווצו מצח בחשש.

מישהו אחד הביט על הכל בעיניים מצומצמות, תוהה. הוא לא אמר דבר. שמר היטב על סימני השאלה, החזיק אותם חזק בלבו, וחיכה. לחידות יש פתרון, תמיד.

כמה שבתות שונות, רוויות סוד, עברו עליהם, בטרם אמרה האחות: "ג'ואי, אנחנו… עומדים לעשות עלייה".

ככה זה נפל עליו.

כך זה התחיל.

///

החניון ריק.

לא רבים האנשים שנשארים לעבוד גם אחרי שהשמש שוקעת. המכונית הכסופה, הקטנה, משתלבת במארג כלי הרכב. טיפות מנקדות את השמשה, עייפות.

עוד יום נגמר.

בעצבנות קלה מחנה האיש המבוגר את הרכב. חוזה ושותפים נוגסים במחשבותיו. עבודה.

נעלי העור החומות נזרקות אל ארגז מעוצב הניצב בפתח, חסר נימוס בעליל. שטיח רך ויפה, בעל גוון אפור- ירקרק, מלטף את כפות רגליו. חמש דקות של חצי שכיבה על ספה מספיקות לו. הוא לא זקן.

הולך אל המטבח. המקרר מלא, הוא מבחין בסיפוק. מסתבר שהאפרו-אמריקנית החדשה ששכר יודעת לתפקד לא רע.

המלפפון נקצץ במהירות. עגבנייה, חסה, פלפל. שתי דקות נוספות נדרשות לו כדי להחליט איך לתבל.  מערבב קלות, מעביר לצלוחית חרסינה עדינה.  מי אמר שכשאוכלים לבד אין צורך להשקיע בכלים?!

הוא מתיישב על כיסא הבר, לועס את הירקות, מעווה פניו כשחש את מליחותם המופרזת ובוהה בטפט היקר המחפה על קירות מסוידים היטב.

עבודה ואוכל.

עוד יום נגמר.

אהה.

///

תשנ"ב.

מזוודות נערמו בבית, כמו גם דאגות על לב.

תכולה וחיים נארזו, נסגרו.

הכלה ואור נסו לצללים, השאירו חושך מביך והבנה סדוקה.

"אתם לא יכולים לעשות את זה!" בחור חזק קרא. "אתם פשוט… לא- – -"

ושוב הגיעו הנימוקים וההסברים, שוב הוזכרו זכויות ואמת.

ג'ואי לא התרצה.

"איך את יכולה להשאיר מאחור את אבא ואמא?!" ענות וזעם רקדו בקולו.

אחות השפילה מבט, מחרישה.

"לא יהיו לכם שם חיים. זו ארץ טרור!" ניסה בפעם אחרת. "מה… מה רע לכם כאן?"

הוא המשיך, האשים, כעס וכאב.

אך אט אט דעכו המילים.

אפשר לשכנע את מי שמשוכנע. לא יותר.

 

שבועיים לפני הטיסה הוא הגיע, נכנס בלי נקישה והטיח:

"או שהרעיון הזה נשאר בים הרעיונות, או שאני מפסיק לדבר אתך, מהיום".

גיס נסוג לאחור. אחות נשכה שפה, מחביאה פנים ביד רועדת. אחיינית קטנה נעצה מבט הלום.

"וְנַחֲלָ֥ה לֹא־יִֽהְיֶה־לּ֖וֹ בְּקֶ֣רֶב אֶחָ֑יו".

סליחה, אח.

בחרנו בארץ ישראל.

 

יומיים אחרי שמשפחה קטנה התיישבה בארץ צבי, טבלה בקודש והגשימה חלום, חייגה ילדה אחת אל ארץ זהב מתה.

"אנקל ג'ואי", היא לחשה. "אני יודעת שאתה כועס על אמא. אני יודעת שאתה לא רוצה לדבר איתה יותר, אבל איתי… אתה מסכים לדבר?"

///

 

דפי בריסטול מלבניים ומנצנצים עומדים על השולחן בערימה. לידם שקית מלאת מעטפות. היא יושבת, מכניסה הזמנה למעטפה, מצרפת פה ושם הקדשות.

"ערב טוב!" יהודה נכנס הביתה, מסיר את מעילו.

היא הרימה אליו ראש: "ערב מצוין. זה הגיע מקודם. לא יכולתי להתאפק…"

הוא מחייך, אושר צובע את עיניו. "וואו, זה באמת קורה!"

רק עכשיו הם התחתנו. כבר בר מצווה?!

הוא מתיישב לידה. מדביק כתובות, ממיין. "בטוחה שאת לא רוצה לתת למישהו אחר לעשות את זה?"

היא מנענעת ראשה. "תן לי להזמין באמת". לך תבין אימהות..

כמה דקות של עבודה שקטה חולפות עליהם עד ששואל יהודה: "שרה ברכה, אולי תזמיני את דוד שלך?"

"דוד שלי?" הידיים שלה קופאות. "לחתונה שלי הוא לא הגיע, יהודה". נימת עלבון וכאב שזורה בקולה. נכון, הוא לא הגיע על אף שגם היא וגם חתנה התקשרו להזמין, והיא ממש הפצירה. אבל הוא התנצל אחר כך, גמגם תירוצי הבל על 'טיים איז מאני' ועסקים.

"הוא לא הגיע לחתונה בגלל אמא שלך, את יודעת את זה".

היא יודעת.

ההורים שלה לא חלמו על כמה שילד אחד יכול להיות רציני. הוא לא דיבר אתם יותר, קל וחומר שלא נפגש. רק עם אחיינית יחידה נשמר הקשר. שיחה קצרה של יום חמישי.

אך אמא כבר לא כאן. האח היחיד שלה נסע ללוות אותה בדרכה האחרונה, פניו חתומות, חמש שעות אחר כך כבר היה שוב מעל ים התיכון. שבעה לבד.

"שאקרא לו?" שרה ברכה שקטה.

"כן, נדבר איתו, שנינו", יהודה אופטימי. "יש לו כמעט חודש לחשוב ולהחליט".

חודש זה לא הרבה, בכלל.

///

היום הזה התחיל טוב.

אחרי חתימה מוצלחת בסלון ביתו, הוא שקע בקריאת חוזה נוסף, אוכל תוך כדי את הסלט היומי שלו.

בחמש וחצי רטט לו הנייד בכיס. מספר מוכר ושיחה קבועה. בדרך כלל היא מסתיימת אחרי דקה של 'שבת שלום ושבוע מקסים'.

הפעם לא.

בעצבנות מתופפות אצבעותיו על השולחן. י' כסלו. שמונה בדצמבר.

ביומן שלו יש ארבעה ימים ריקים, ואחיינית שלו כל כך מבקשת…

בעיניים מצומצמות הוא בוחן את האפשרויות לטיסה. נשארו כרטיסים. פרטיו מוזנים בהיסוס.

אולי טוב לאיש בודד שכמותו לראות משפחה.

לנקות קצת את המצפון,

לחַיות עבר.

לחְיות.

///

יום שישי.

נמל התעופה רועש כתמיד.

בהתרגשות קלה הוא בוחן ברכה על חצי עיגול.  לא יכול שלא להיזכר בפעם הקודמת והראשונה שלו כאן, לפני חמש שנים.

הוא מופתע ממש כאשר גבר מזוקן קרב אליו בחיוך, וקצת נבוך כשמבין מי הוא.

הם יוצאים. מונית מביאה אותם לשכונה ירושלמית. רחובותיה מלאים בילדים וילדות, משחקים.

מראה הבניין קצת מרתיע אותו. ירושלים זו באמת עיר עתיקה.

יהודה מוביל אותו אל היחידה הקטנה ששכרו בעבורו. "תנוח מעט, ותתקשר. או שפשוט תדפוק", סיבוב מפתח. "אנחנו גרים קומה מעל".

הוא לא צריך לנוח.

משהו קטן צובט את בטנו כשעומד מול הדלת הפשוטה, השרוטה.

היא נפתחת, הדלת. מגלה עולם ופלא. באיטיות הוא נכנס, רגל אחר רגל. פסיעה ועוד אחת.  שני ילדים מביטים בו בביישנות מסוקרנת.

אישה נכנסת לסלון. אחיינית שלו. חיוך בשפתיה, ורעד. "וולקאם טו ג'רוזלם, אנקל".

הוא מחייך גם. "את דומה לאמא שלך".

אחות שאהבתי. תמיד.

///

סעודת השבת מהממת אותו. הוא לא רגיל לזה. בדרך כלל השבתות אצלו הן סתם חור בשבוע. הוא מקדש, אוכל, ישן. מדי פעם מתארח אצל חבר.

ופה… ילדים. דיבורים. זמירות. פרשת שבוע. אווירה שונה ויפה.

הסעודה נגמרת. הילדים הולכים לישון, מלאי התרגשות מן סעודה ודוד.

שקט קצר מחבק אותו.

"אנקל ג'ואי?" קולו של יהודה גרום לו להתנער. "תרצה, אולי, ללמוד איתנו קצת?" עיניו מצביעות על גמרא ובן, כמעט בר מצווה.

ללמוד.

לא, זה לא בשבילו.

כמה זמן שהוא לא פתח ספר… מביישת אותו המחשבה.

הוא רק יושב מולם, מאזין, מביט.

ניגון מתוק פורח בחדר. שבת ותורה.

ופתע הוא קולט עד כמה עמוקים הם בורות נשמתו.

///

"וואו, כמה ספרים!" הדסה בוחנת את השולחן המלא ואת תכולתו.

יהודה מחייך, התרגשות בעיניו: "זה מגיע לתלמיד חכם שלנו, נכון?"

הבחורון שלו מסמיק.

"גם לך יש כזה הרבה ספרים בבית, ג'ואי?" שואלת הסקרנית.

שריר נע בפני האיש המבוגר.

עיניה של שרה ברכה פוגשות את עיניו. שלה מוטרדות, שלו ריקות.

"טוב, ילדים", יהודה מנצל את הדממה הרגעית. "מאוחר ממש. למיטות כולם!"

 

שעה אחר כך, כשהבית טובל בנשימות קטנות, רגועות, יושב לו נער עייף על יד השולחן, אצבעותיו מניחות רצועת דבק סלוטייפ על עטיפה זהובה, מהדקות.

"לדוד ג'ואי היקר", הוא כותב באנגלית, "אני שמח שבאת מרחוק כדי לחגוג אתי את היום המרגש שלי. רציתי לתת לך משהו קטן כהכרת תודה. ממני- אהרון שלום".

 

וכשקורע הדוד בבוקר את העטיפה, מציץ לתוכנה החבוי, הוא לא יכול שלא להיאנח.

שיהיו בריאים, אחיינית שלו והמשפחה שלה.

משניות כיס. לא פחות!

הוא בולע רוקו, חש בדקירות קלות בגרונו.

משניות.

די לו ברפרוף קליל על הפרשה בערב שבת. את המתנה הנחמדת הזו הוא ישאיר לשוכרים הבאים של היחידה.

לא, הוא לא ייקח עמו את המצפון לאמריקה.

///

בשלוש בלילה הם יורדים עם שתי המזוודות.

נהג המונית יוצא לעזור להם להטעין את הכבודה. תא המטען נטרק, מרעיד קלות את שקט הליל.

שני הגברים לוחצים ידיים. "תודה רבה שבאת, דוד".

איש העסקים מניד ראש. "שמחתי להכיר".

נשארים לעמוד מספר רגעים, עד שמתנער יהודה. "שתהיה לך טיסה נעימה ובטוחה!"

ג'ואי מחייך, פותח את דלת המכונית, מביט בדמות בעל אחייניתו נבלעת בפתח הבניין. נכנס, מתיישב, חוגר. הנהג מתניע.

שניה לפני שמתחילים הצמיגים להתחכך שוב על אספלט, נוקש יהודה על החלון, מתנשף: "את זה… שכחת". הוא מוסר לידי דודו חבילה.

הא לך, אדם.

ממך אליך תברח.

ומחזרת תורה אחר אכסניה שלה.

 

///

הכבישים כמעט ריקים.

גלגלים מוחקים עוד פיסות של כביש. ראש קדימה. הלילה חולף במהירות מבעד לשמשה.

קול חיכוך קורע את השלווה. "אופס, מה זה?" הנהג עוצר בשול, פותח דלת.

חצי דקת חיפוש והוא מתרומם. "וואי וואי, רק זה היה חסר לי!" מטלטל ראשו ברוגז. "פנצ'ר". הוא מסביר לתייר המבוגר.

ומפני שלשון העם שגורה בפי הנהג, מצליח ג'ואי להבין את הבעיה.

יוצא אף הוא מן הרכב. מצמצם עיניו כדי לראות את התקר.

"צריך להחליף את זה", אומר נהג המונית, מדלג באלגנטיות על 'גלגל'. יש גבולות לאנגלית שלו.

הנהון. "מה אני יכול לעשות?"

הצעיר מגרד את סנטרו. במה האיש הזה יכול להועיל, באמת? הוא בוחן קצרות את החליפה היקרה ואת הקמטים על עור הנוסע. גם עשיר, גם זקן. עדיף לו לעבוד לבד. "אתה- כלום!" קריצה קטנה.

המבוגר נשען על המכונית, סוקר סביבה.

שדה משתרע מולו, חשוך, חרוש כולו תלמים תלמים. בורות קטנים באדמה.

דקות מספר הוא בוהה בארץ, נושם אוויר צלול וקר, אחר מניע ראש, גוחן אל כלי הרכב.  שקית בינונית לוכדת את מבטו. הוא נושך שפה, ממצמץ. החבילה עודנה לוטשת בו עין, כמו דורשת התייחסות.

הוא מושך אותה לכיוונו, קורע בעדינות עטיפת ניילון דקיקה. ספרון אקראי נשלף.

נשימה עמוקה. לפתוח או לא?

בור לב נאנק. בעד ונגד. אתה באמת מתחיל עם זה, גו'אי?

ברעד קל נפתח הספר. הוא מאמץ ראייה, נאבק במילים.

מכונית נעצרת מאחוריהם. "הלו, צריכים עזרה?!"

הנהג הצעיר מסתובב בהקלה.  אין על עם ישראל.

איש מבוגר ממלמל, מצחו מקומט. ודברת בם, ובלכתך בדרך.

גשם יורד פתאום. ספר נסגר, נכנס לכיס.

"עוד רגע אנחנו מסיימים, מיסטר!", קורא נהג.

הוא מהנהן, דוחק ידיים לכיסים, מחזיר מבטו אל שדה. הטיפות הקטנות, הדוקרות, מלטפות אותו. גשם של ישראל.

מים ממלאים תלמי שדה , גולשים אט אט אל אדמה. מציפים בברכה.

טפיחת שכם ישראלית מספרת לו על גלגל רזרבי תקין. הוא נכנס חזרה אל המונית, דפים בוערים בכיסו, בלבו.

הדרך, סוף כל סוף, ממשיכה. שדה מלא ברכה נמוג.

באיטיות מעביר גו'אי יד רועדת על פנים. עוד שורה נקראת בקושי. דברי תנאים. בור לבו מתמלא טיפין טיפין.

והנה כסלו גם בנשמתו- – –

 

רש"י: כסלו מלשון תלם, בו נעשים תלמים ע"י החרישה, ומתמלאין בגשם ומשקין השדות.

שמרי במחברת

לא רשומה עדיין? הרשמי

עוד באותו נושא

למה קשה לנו היום

התאריך תשעה באב, ובעיקר הרעב והשעמום ביום הזה וחוסר הנוחות, מובילים אותנו, אפילו לשניות לחשוב למה בכלל אנחנו עושים את כל זה. למה. כבר בגן דקלמנו את התשובות: יהודים צמים בתשעה באב כי בית המקדש נשרף.

שבת ט' באב

שימו לב שכל מה שאנחנו עושים בתשעה באב שחל בשבת, נוגד את המושג תשעה באב

הוסיפי את התגובה שלך:

32 תגובות
  1. פתקית📄 הגב

    אמאלהההה, מה זה היה?!?!?!
    כשרונית אחת!!!!!
    כתבת מושלם ברמות
    אני עדיין בשוק שקראתי את האורך הזה אבל לא אפשרי שלא!

    • שין הגב

      וואו, תודה!
      סליחה על האורך, שמחה שקראת!
      ולפעמים זה דווקא נחמד לקרוא דברים ארוכים. (האלו שמנסות להגן על עצמן…)

  2. ענן מוזר הגב

    ואו, שין!!!! איזה סיפור יפה.. אוהבת נורא את הסיפורים שלךך..
    שאלה קטנטנה, מאיפה יש לך אותם?
    כאלה יפים.. קראתי מרותקת

    • שין הגב

      כיף לשמוע שאת אוהבת את הסיפורים שלי, ענן!
      מחמם ממש.

      ו…מאיפה?
      ממקום אחד בלבד.
      אבא ותפילה.
      באמת שהכל הכל הכל ממנו.
      מרגישה את זה בכל מילה.

  3. HAYKI הגב

    אע.
    שינוש, את כותבת אדיר.
    אני פשוט בוהה במקלדת, לא מוצאת מה להגיב.
    ואוו.

  4. מהלאל הגב

    שין
    מהמם ברמות על חלל
    טובה אחת!!
    אהבתי כל כך.
    והמסר חודר עמוק..
    תמשיכי לכתוב לנו עוד סיפורים יפים כאלו
    את מוכשרת בענקק

    • שין הגב

      תודה לך, ילדה, על כל מחמאותייך!
      ברוך השם, מצאתי גם לסיפור הזה מילים.
      בעזרתו יתברך גם אוסיף לכתוב.

      אני שמחה שאהבת ושהצלחת להבין גם מעבר- – –

  5. בנצי הביואר הגב

    אעעע שיןןן!
    מהמםם

  6. שושנה🥀 הגב

    שיןן איזה כיף הסיפורים האלה שבאים במיוחד לחגיםם
    את כותבת יפהה מתוקק וחמודד אולי תעשי בלוג?
    ❤❤❤

    • שין הגב

      כיף לכתוב לחג…
      תודה, שושנה!
      נעים לי שככה את חושבת על הכתיבה שלי.

      אהממ. בלוג?
      זה יכול להיות רעיון, אבל לא נראה לי שזה יתאים לי…

  7. הגיגית הגב

    שין הסיפורים שלך ככ יפים ומחוברים אלינו, לעם שלנו, לתורה שלנו, למסורת שלנו
    זה יפה!

    • שין הגב

      ברוך השם!
      זה עושה לי כל כך טוב מבפנים כשאני כותבת משהו שמבוסס על המקורות, על הדבר האמיתי- – –

      תודה רבה לך, הגיגית!

  8. LOVE הגב

    וואו שין!!!
    היה שווה לחכות!!

  9. השם שלי* הגב

    איפה היית עד היום????
    מושלם ברמה מושלמתתת

  10. טוהר הגב

    וואו
    שין
    אני חסרת מילים (לא רגילה להיות כזו…)
    נדהמת מהכישרון, מהעומק, מהתוכן…
    את פשוט מדהימה!!!
    תמשיכי להפתיע אותנו….
    (טוב, בסוף מצאתי כמה מילים…😉)

  11. הרוצה בטוב הגב

    שין, יש לך כתיבה מעניינת. כאילו סיפרת את הסיפור אבל לא סיפרת.
    נהנתי! העלילה מקסימה!

  12. Phoenix הגב

    ואוו.
    אני רואה שכבר הגיבו כל מה שאפשר להגיב, אז אנ רק יתפעל בשקט.
    ויגיד שוב שאני אוהבת ממש את הכתיבה שלך, וגם את התגובות…
    מהממת שאת! ❤

    • שין הגב

      ומה זה משנה מי אמר ואיפה?
      תגובה שלך יש רק פעם אחת, והיא בכלל לא קשורה למישהי אחרת…

      תודה, פיניקס!
      שמחה ממש לדעת שאהבת את הכתיבה שלי!

  13. אחת מאלף הגב

    קראתי בשקיקה!! תודה שין. אגב, למה ‘שין׳?

    • שין הגב

      תודה שהסכמת לקרוא מילים שלי!
      וזה נעים לדעת שעשית את זה בשקיקה;)

      ולמה שין?
      תשובה מספקת אין לי.
      אבל פעם פעם, כשהגעתי לאתר הזה, השתמשתי בכל מיני שמות, קבוצת אותיות שמתחלפת. עד שפעם אחת לחצתי על שלוש אותיות אקראיות. יצא לי ש י ן .
      היום אני מוצאת לכך כל מיני רמזים…
      שם המשפחה שלי, לדוגמא, מתחיל באות הזו.
      זה שם שממש הצלחתי לאהוב ולהתחבר אליו.
      ו…זהו, בערך
      זהו סיפורה של 'שין'.

  14. אבן דרך הגב

    כתיבה טובה. פשוט.
    שין, כמו שין – – –
    ומפוסט לפוסט הרמה רק משתבחת.
    וואו.

    • שין הגב

      יאאא, השתמשת במקפים שלי!

      תודה לך, אבן דרך!
      ואם יש לך כמה מילים של מעבר (הגדרה חמקמקה ל'ביקורת)…

      • אבן דרך הגב

        קראתי שוב.
        והבנתי כמה שאת מוכשרת.
        וואאו, שין. באמת שלדעתי הסיפור הזה יכול להתחרות בכבוד עם כמה וכמה סיפורי חג שקראתי בעיתונים כאלה ואחרים.

        כמה מילים של מעבר..
        לדעתי, המסר קצת מדי שחוק ובנאלי, אבל הכתיבה הטובה שלך(אהבתי איך שתיארת, למשל, את איך שהם חזרו בתשובה)מחפה על העובדה הזו.
        חוץ מזה, הקטע של האחיינית והדוד מצוין והכל – עד שהיא גדלה. פתאום מרגיש לי צורם כש'מבטיהם נפגשים' ובכלל הקשר ביניהם אחר כך.
        הלו, היא אישה. חרדית.
        אז הוא דוד שלה, והיא אוהבת אותו והוא אותה – ובכל זאת, הייתי מצפה שתדע איך להתנהג איתו בשלב זה של חייה.

        וחוץ מזה..
        את מדהימה ומוכשרת קשות.

        • שין הגב

          שוב תודה;)

          ועוד תודה על הביקורת!
          הביקורת שאני הכי אוהבת זו ביקורת שמאששת תחושות… (וזו פעם שניה שאני מקבלת כזו על הסיפור הזה).
          העלית נקודות שהציקו/התמיהו גם אותי.
          אז ככה:
          לגבי המסר- צודקת. שחוק. ודווקא מפני חוסר מקוריותו ביכרתי אותי על פני השלל שהניב לי סיעור המוחות שערכתי.
          לגבי הנקודה השניה- צודקת ולא.
          שימי לב- לא פירטתי הרבה על קשר בין דוד לאחיינית. מלבד שיחות הטלפון שלהם (שזה,הגיוני לחלוטין. לדעתי, לפחות), ועוד כמה משפטי ברכה- לא היו עוד נקודות מפגש.
          בקשר ל'מבטיהם נפגשים'- זה היה משהו רגעי, כזה שקורה הרבה פעמים בטעות לאנשים.

          מקווה שהצלחתי להסביר- אם לא- מוזמנת לכתוב. (לא דחוף בכלל).

          ושוב תודה לך, אבן דרך!!

  15. ניצחון מתוק הגב

    התמכרות.

גלילה לראש העמוד

תודה על נדיבות ליבכם!

כיצד תרצו לתרום?