למה קשה לנו היום

מחשבות על היום הכי ארוך בשנה.

אפרת

התאריך תשעה באב, ובעיקר הרעב והשעמום ביום הזה וחוסר הנוחות, מובילים אותנו, אפילו לשניות לחשוב למה בכלל אנחנו עושים את כל זה.
למה.
כבר בגן דקלמנו את התשובות: יהודים צמים בתשעה באב כי בית המקדש נשרף.
מממ
אבל למעשה, אני לא מכירה הרבה שהחורבן באמת נוגע להם, והם מרגישים אותו ממש, אצלם בבית בחדר פנימה.
התרגלנו לראות את האמה על אמה בפתח הבית, למי שיש. והזכר לחורבן נהיה חלק לגמרי אינטגראלי מהנוף של הסלון, בערך כמו העציץ שקיבלנו לפני שנה מדודה צילה.
מצד שני, כשאני חושבת על איך להתחבר לגאולה בכלל ולבנין הבית בפרט, ממש להרגיש חיבור, כמיהה ותשוקה מוחשית, אין לי ממש רעיון או מדריך של HOW TO. גם אני לא מצאתי מישהו שכתב. אשמח לשמוע רעיונות.
ובמחשבה יותר עמוקה כשאני מנסה להבין איך האדישות הזאת נכנסה אלינו, עם הנצח, שמזכיר כל יום שלוש פעמים ביום ומבקש: "את צמח דוד עבדך" ואיפה קרה הנתק. שגם בצום, כל כך קשה לי לא לקרוא ספר טוב ואני לא באמת כואבת את העיקר.

עולה לי שככל שהזמן עובר – זה לא נהיה יותר קל. אנחנו כל כך שונים ולא קשורים לזה!
כל הסיפור הזה של בית המקדש רחוק מאיתנו, ולמה רחוק?

אף אחד מאיתנו לא היה שם

גם הסבתא רבה רבה – לא. וגם לא הצדיקים הגדולים מלפני מאתיים שנה.
ובעצם עצוב לומר – מאות שנים מנסים לשמר את הזיכרון ולהחיות את הכתבים אבל אין מישהו, שאנחנו מכירים שראה את זה ממש.
אין וידאו, אין עדויות אישיות, אין מוזיאון עם מוצגים אמיתיים 'משם'. אין ספר שמתאר בפרוטרוט בשפה שלנו איך זה קרה. אין זיכרונות והתרפקות על העבר.
ואז, כשאין משהו מוחשי להיתפס אליו, כל עניין בית המקדש הופך בעל כוחו לאבסטרקטי וכל כך לא קשור. חסרה לנו התמונה של באמת מה זה.
נכון, יש חלקים בתורה שעוסקים בהלכות בית המקדש, מסכת מידות, ירמיהו ואיוב, אבל קשה להוריד את ולצמצם את כל ההלכות לשפה יום יומית מרגישה, כזאת שתגרום לנו להרגיש את האובדן ואולי זה ההצעה הראשונה שלי למישהו שאכפת לו – לנסות להגשים את הדברים.

הספר מספר את סיפורו של קורמו – צעיר מיצרי גאה שמתוודע בהדרגה לעובדת היותו תינוק יהודי שנחטף מידי אמו, העבריה (והבזויה).
והספר ממחיש מה פרוש להיות 'עבד במצרים' ולא חוסך את הכאב שנגרם לקורא בשל התיאורים המבחילים על השעבוד והאנשים המתים והעבריים העלובים והמסכנים, ופתאום פעם ראשונה בהיר לי מבפנים – איזה נס שיצאנו מצרים, ואיך באמת החיים שם היו בלתי אפשריים, הרבה יותר מובן לי מה זה פסח.
ואולי אפשר להעתיק את הרעיון המקסים והחשוב כל כך גם כאן, לצייר בשפתינו את החורבן והגאולה העתידה

בחיים לא נגעתי בכבש, ועוד להוביל אותו במעלה העיר?

אנחנו חיים בדור טכנולוגי, רובינו לא שתלו עגבנייה בשדה, חלבו פרה, ורעו צאן. במקום זה ביקרנו בסופר, שמנו עגבניות בשקית ויוגורט 4.5% שומן. ואולי כבר זה לא. הקניה התבצעה בסלון והמשלוח חיכה אחרי כמה שעות מאחורי הדלת.
98% מאיתנו לא מתעסקים בחקלאות ובגידול חיות. והפעם האחרונה שנגעתי בעיזה (בחיל וברעדה) הייתה בפינת חי בטיול שנתי בכיתה ג'.
ובכלל, מתי בפעם האחרונה ראית איזה סוס ועגלה במרכז העיר מחכה לנוסעים? מתי ביקרת בשוק למכירת שוורים? מתי אתה בעצמך או לפחות ראית איך שוחטים כבש?
אז זהו. בעיני הקדימה הטכנולוגית הוסיפה גם כן לפער.
אז, הכול היה פרימיטיבי, ונורא לא ברור לנו איך זה יהיה עכשיו, לא היה מקרר, מיקסר ובטח לא סמארטפון כולם גידלו תרנגולות בחצר הבית כי צריך ביצים ושאבו מים מהבאר.
ועכשיו, איך זה יהיה? איך הטכנולוגיה, אם בכלל תשלב במקרא? "ועד בית המקדש" יוציא אפליקציות? יהיה מותר לעלות לרגל במכונית? מה עם אתר אינטרנט שאפשר יהיה לקנות בו כבשה מראש? כי אני מתקשה לדמיין את עצמי ואת השכנים, חוזרים כאילו אחורה ואת האמת, מגעיל אותי לסחוב כבשה, שתובל לשחיטה.
'והתובל לשחיטה' מוביל אותנו לנקודה הבאה.

נהיינו חכמים מידי. ומתוחכמים.

ואת הנקודה הזאת אני כותבת וליבי כואב, כי אולי כאן בשונה מקודמות לנו יש חלק ביצירת הפער הזה. אבל אני נחושה להמשיך להרחיב את הפער והניתוק, כי אולי רק שנבין אותו- נוכל לחבר.
ההנהגות בבית המקדש רחוקות לנו. רחוקות, זרות וממש לא מקובלות.
נקודה.

רק תתארו לעצמכם מה יקרה כשבית המקדש יבנה, והעם, יתחלק למעמדות – כהן, לוי וישראל, ואתה תהיה הישראלי הזה המוכשר והחכם שאסור לו להיכנס לכל בית המקדש, ויחיאל כהן הנמוך יפזז מולך וינהל את הענייניים, כן יחיאל, זה שבגלות מכר ירקות בשוק ואתה הקפדת להיות אליו נחמד ולשאול לשלומו אפילו שהיית עסוק.
ומה עם השוויון? זה שכולנו נבראנו בצלם? זה שמבפנים לא תמיד אנחנו מרגישים הבדל מהותי בין יהודי וגוי? וכל הדיבורים היפים על שוויון בין גברים לנשים?
כל הערכים היפים שגדלנו עליהם יתמוססו. ופתאום נראה איך כל האידיליות שחשבו שהן אמת, הן לא.
וכן . יש מעמדות – ויש חשוב יותר וחשוב פחות, והגויים לפי התורה, ישרתו את עם ישראל
ו.. לא יהיו כוהנות בבית המקדש..
וכן, צמחונים ולוחמי זכויות אהובים – מותר לשחוט בהמות, פרה כבש, גדי ותרנגול ולהקריב אותן במזבח.
לנו כל הנ"ל נראה נורא ואיום, ופרמטיבי, אבל זאת האמת האלוקית ועד שהוא לא יבוא – ככה נראה שיהיה.

אני מנסה לדמיין את כל לוחמי הצדק, החירות והשוויון, וביננו – כולנו כאלה – מתמודדים עם כל השינויים, והאמת – נראה לי לא פשוט. אבל יודעים מה? עזבו את העתיד. אומרים שהמשיח יתרץ את כל הקושיות.

השאלה שלי היא איך? איך מחכים היום באמת בעטיפות של דעות נאורות ותרבותיות, למשהו שנראה רעיונית רחוק וזר? איך מצפים מכל הלב לרגע הזה – שאני הישראלית, יביא קורבן ויאכל ממנו?

קשה להחזיק ציפיה שמאכזבת כל פעם מחדש.

שנת שמיטה, כיתה ג', המורה סיפרה שמשיח בא בסוף שנת השבע. ואני כ"ט אלול, ערב ראש השנה סופרת את הדקות ומחכה.
והוא לא בא
ועד היום אני זוכרת את הצביטה הכואבת ואת זה שהשמש שקעה ואת ההלם שלי ששום דבר לא קרה. וכתוב ככה! ואיך זה יכול להיות?

בטוחה שלכולכם היו רגעים כאלה, תמימים ויהודיים, אולי ילדותיים, שבאמת רצינו שהוא יבוא ונגאל, באמת רצינו לעלות לבית המקדש. והסכמנו לרגע אחד לשינויים.
וכשזה שוב פעם  ושוב שוב לא קרה, ההמתנה לגאולה נהפכה  לצינית, מין סיפור קלאסי, סיומת לכל הרצאה או ספר טוב. משהו כזה נוסטלגי חלק מהנרטיב שלנו כיהודים ובטח כחסידים
ההמתנה למשיח, והמילים היפות נהיו חלק מהיום יום שלנו, אבל כמעט אף אחד לא מתכוון לזה באמת.  כי אין לנו אנרגיות להתאכזב כל פעם מחדש.

ואין לי מה לומר לנחמה – צריך להתחבר לחלק העל טבעי שלנו בשביל לחכות כל כך הרבה זמן. וקצת תמימות ואמונה לא תזיק.

זהו.

ממש לא באה לתת פטור מהחיוב להמתין  לצפות  להתאכזב  לנסות שוב וחוזר חלילה. מי שיצר את המעגל, הוא זה שישבור אותו והוא גם יחליט מתי. 

אנחנו רק יכולים ומחיובים להתאמץ להשפיע על ההחלטה, להבין את הבאגים שגורמים לנו לוותר. לנשום עמוק ולנסות שוב, להאמין שזה התכלית גם אם לא רואים. 

תמיד יהודים היו קצת משוגעים. 

 

ונ.ב חשוב מאוד

ואי אפשר שלא להזכיר את הרבי, האדם שהכי חיכה להקריב קורבנות מכל אחד אחר שאני מכירה.

מדהים ומרגש עד כמה היהודי הזה באמת מחובר ומקושר לאלוקים והתחבר אליו בערוץ ישיר. צדיק שהמטרה העיקרית הייתה ועדיין ברורה וחיה: להביא את המשיח. נקודה. בלי עטיפות, מילים יפות ואריזה נוצצת. 

לכולם בקלישאה זו המטרה העיקרית. אבל הרבי ממש חי את זה והכל לגמרי היה מכוון לשם. כל המבצעים  הבתי חב"ד  ההידורים והלימוד תורה. מתחילים ונגמרים, בסוף ובאמצע  בכמיהה להביא גאולה.

הרבי הפך את הציפיה ממילים יפות בעיתון לציפיה מוחשית

ולכוון למשהו כזה  אמורפי  רחוק וכל כך לא מתגמל, וצפוי לכישלונות כל הזמן, כל שבוע, כל רגע ויותר מזה  להקדיש את החיים למשהו שאני לא בתמונה כי אין שום רווחים מלפעול לביאת המשיח.
לפחות בטווח הקצר, 
היכולת המופלאה הזאת לראות רק את ה' ולנסות להגשים את הרצון האלוקי שלו בלי להתייאש 

זה רק הרבי. האיש הכי מושלם גם בהיבט הזה. 

ואולי לי לפחות יש סיבה מאוד טובה ונראית לבקש שהגלות תסתיים. אני מתגעגעת אליו. כל כך רוצה לראות את הרבי איתי. ובאמת שלא משנה כבר שאר ההשלכות. אנחנו נסתדר. רק תבוא. 

עוד באותו נושא

לא נשאר כלום?

לפעמים אני רוצה לחזור להיות הילדה הזאת שעשתה כל מה שעולה לה בראש אבל יש בעיה קטנה

חברה שלי

היא תמיד רגועה, גם ברגעים לחוצים, והיא יודעת גם להשרות את זה לסביבה שלה.

הוסיפי את התגובה שלך:

30 תגובות
  1. ליבי♥️ הגב

    תקשיבי, הייתי פשוט מרותקת מההתחלה עד הסוף!!
    את כותבת בצורה כל כך אמיתית את כל המחשבות שלי היום מההתחלה עד הסוף💯

    וגם אני עדיין לא הגעתי לתשובה מעשית מה אפשר לעשות שאנחנו לא באמת מחכים ומצפים בכל שניה ורגע…

    תודה אפרת שכתבת פוסט כזה🤗

    • פדהאל הגב

      מצטרפת למה שכתבת..
      ויש איזה ספר אחר שמרכז את כל הסיפורים מימי בית המקדש הראשון ועד סוף החורבן השני.. קוראים לו "ולירושלים עירך"

  2. במבה הגב

    יש ספר מהמם שאני ממש ממליצה עליו, קוראים לו ׳הצתה מאוחרת׳.
    זה הספר שגרם לי להבין קצת קצת את החורבן…
    זה ספר מתח איכותי של מ. ארבל, שנכתב על התקופה של לפני חורבן הבית. שווה קריאה!!!!

    מכירה את זה שתוך כדי קריאה בספר את מתפללת שגיבור הסיפור לא ימות? אז אני בשלב מסוים בספר קלטתי את עצמי מתפללת שבית המקדש לא יחרב… אפילו שידעתי שבסוף זה חייב לקרות.
    והרגעים שבהם מתואר החורבן זה רק לבכות ולבכות. בערך כמו שיקוואל מת בסוף יוזבד, ובכיתי עליו… רק שהפעם זה לא סתם חלק מסיפור, פתאום קלטתי שאשכרה התחברתי לבית המקדש. אשכרה כואב לי שהוא נחרב.

    ממליצה בחום!!

    • שלוואן הגב

      מצטרפת בחום להמלצה!!
      זה ספר שיש בו 2 תקופות, היום ובעבר. בהתחלה רק התקופה של היום עניינה אותי וקצת עקפתי על העבר. בשלב מסויים רק החלק של העבר ריתק אותי!!
      זה ממחיש את החורבן בצורה הכי כואבת שאפשר!! בסיום הספר פשוט בכיתי! כי זה לא יתכן שבית המקדש נחרב…
      פתאום את מבינה עד כמה זה באמת כואב מה שהיה שם!
      זה הספר שהמחיש לי הכי טוב את החורבן..

      עוד משהו, למי שלא אוהבת ספרים, יש משהו כזה שנקרא 'פרוייקט מגלי"ם' תעשו חיפוש של זה, יש שם הרבה סרטונים על התקופה של התנ"ך. חלק מהסרטונים שם מדברים על חורבן בית המקדש. וזה פשוט מעביר את הדברים בצורה מדהימה וכואבת. רואים שם במוחש איך בית המקדש נחרב!
      אני ממש ממליצה..

      • פדהאל הגב

        כן בדיוק היום בבוקר קמתי לשמע הסרטונים האלה זה היה ממש עצוב ומצמרררררררר!!!!!!!! אוי זה היה נוראאא!!
        אבל ככה נכנסתי לאווירה….

    • אני אחת הגב

      יואו איך באלי במבה

  3. עכשיו או לעולם לא הגב

    וואו! כתבת פשוט מרתק. תודה לך.
    אם קראתן ספרים שמתארים את תקופת בית המקדש כספר קריאה, לא עיון, אז בבקשה תכתבו לי!

    • אחת הגב

      תלכו למכון בית המקדש בירושלים!!
      ותראו את בית המקדש בתלת מימד
      זה פשוט דבר מושלם!! לא רואים דברים כאלהה..

      וגם תראו את הסרט הסוד של ירושלים (מערוץ מאיר)
      גם ממש יכניס אותכן לאווירה. מניסיון;)
      סרט מהמםםם!!

    • שירה הגב

      עד שינוסו הצללים. הדסה קלוש. ממש יפה

  4. שלוואן הגב

    וואו, אפרת,
    כתבת מדהים וכואבב…
    פשוט להתגעגע לתקופה שמעולם לא הכרתי…

  5. גאולה הגב

    מצטרפת עם כוויה להמלצות על הצתה מאוחרת..
    ספר מהמם!
    בכיתי כמו לא יודעת מה בקטע שהוא מתאר שביהמק נשרף…
    הוא מתאר את זה ככ מוחשי שפשוט בכיתי ובכיתי ובאיזשהו שלב הדמעות טשטשו לי את האותיות

  6. צבעים הגב

    אין לי מילים
    אני בשוק ממש, הלם.
    כמה שאני תמיד מנסה לדמיין אותנו בזמן שביהמק קיים לא הגעתי לזה
    וואו, את מדהימה אפרת
    הלוואי כבר שבאמת נחכה!!!
    וכן, הצתה מאוחרת זה ספר מהמם!! את האמת ששחכתי שזה של מ. ארבל וזכור לי שאני לא אוהבת את הספרים שלו, אבל כנראה שזה ספר יוצא דופן 😉
    גם זוכרת את עצמי ממש מתפללת שביהמק לא ייחרב שם. העניין שהספר נעלם לאיפשהו בבית ואני רוצה לקרוא אותו שוב ולא יכולה😬

  7. שמש הגב

    וואו אפרת נראה לי שרק בגלל זה צריך לבוא משיח הרגע כי אפילו כבר אין לנו כוח לחכות ולצפות

  8. בורדו:) הגב

    וואוו,
    אפרת, את מוכשרתתתת!!
    כתיבה מדהימה וחכמה כל כך!!
    תודה לך, באמת!

  9. רחלי הגב

    ווואי אפרת זה כל כך יפה מה שכתבת

  10. מלי :) הגב

    פשוט מהמם!! כתבת מושלםםם

  11. אוכמנית הגב

    אפרת,
    איך קוראים לספר על מצרים?
    וכן, הצתה מאוחרת הוא ספר מדהים מדהים, מכניס ממש לאווירה.

  12. רוזגולד הגב

    אמאל'ה, איפה היית עד עכשיו?
    את כותבת פשוט מ ו ש ל ם!!
    כתיבה איכותית, זורמת ומבוקרת.
    הזווית ראייה שלך כל כך נכונה..
    והיחס לנקודות הקטנות ולמקומות הפנימיים שכולנו מתחבטות בהם מדהים ומדוייק.
    חיזקת ממש!!

  13. במבי הגב

    אפרת זה אחד המדהימים שקראתי…
    את כותבת בלי לעגל פינות, בלי משחקי כבוד פשוט את האמת לפנים…
    וכמה שלפעמים זה כואב זאת המציאות ואנחנו צריכות להתמודד איתה ולהאמין באמת באמת שמשיח יכול לבוא הרגע, השניה.
    ואגב בקטע של התמימות היהודית היה לי את זה שנה שעברה במוצאי תשעה באב ובפסח של השנה שהייתי בשוק שהוא לא הגיע… הייתי בטוחה!!
    ואני בטוחה שהוא גם יכול לבוא ע-כ-ש-י-ו!!!
    אמן, אמן, אמן.

  14. שרי:) הגב

    ווואו מהמם!
    וישלי פה שיר שכתבתי:
    מצפה, מחכה.
    בליבי התקווה.
    שהיום זה יקרה.
    היום שעליו כולם מדברים,
    2000 שנה אליו מצפים.
    חוזרת אחרי התוועדות,
    בתשעת הימים.
    מלאת אמונה ותקווה.
    מציצה אל החלון, כבר לבושה.
    בבגד הכי יפה בארון.
    רוצה להיות מוכנה.
    כבר מדמיינת את קול השופר.
    את בית המקדש.
    שירת ונגינת הלווים.
    את כל עם ישראל מתקבצים.
    ככל שכבר שעות רבות עוברות.
    מתייאשת.
    התקווה מתפוגגת בליבי.
    דמעות של אכזבה.
    ילדה קטנה שלא מבינה.
    הייתי ממש תמימה.
    המדריכות אמרו,
    שהמשיח צריך לבוא בכל רגע.
    אז למה הוא לא בא?!
    צעקתי.
    חשבתי שכולם משקרים.
    בכיתי בכי תמרורים.
    אבל הרבי אמר,
    שכל פעולה קטנה תקרב,
    את הגאולה.
    אבל עשיתי כל כך הרבה פעולות,
    אני בסך הכל ילדה.
    אם הרבי לא הביא את המשיח,
    למה שאני יוכל.
    כמעט שנכנעתי,
    להאמין לקוות.
    עד שנזכרתי,
    שהרבי היה יכול להביא את המשיח,
    הוא השאיר את העבודה לנו.
    "עשו כל אשר ביכולתכם"
    כי ידע שאנחנו מסוגלים.
    אם הוא אמר שזה כל כך קרוב,
    אני מאמינה ומקווה.
    חייכתי וניגבתי את הדמעות.
    נשאר לעשות עוד פעולות קטנות.
    ולקוות בכל יום שהחלום הזה,
    יחלוף למציאות.

  15. איילאל🎨🎼🎹🎻🎸⚙ הגב

    תודה ע ל הפוסט. ממש לעכשיו!!!

  16. נחליאלי הגב

    אני פשוט לא יודעת מה להרגיש בסדר? את כאילו מתרצת את כל הסיבות למה אנחנו לא רוצים משיח באמת וזה פשוט לא זה, כמה שאני מנסה להתחבר ולהרגיש זה כל כך קשההה לייייי.
    ראיתי וידיאו של הרב שבו הוא אומר כל יהודי צריך לדמיין שביהמ"ק נחרב בדור שלו, כי כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו, תחשבי שהיום אנחנו רואות את ביהמ"ק נחרב, ב2020.
    גם יהודי עם לב של אבן היה הופך את העולם אם היה רואה את ביהמ"ק נחרב מול העניים שלו. ההוראה מזה, תהפוך את העולם היום!
    אוקי ניסיתי, דמיינתי את חורבן ביהמ"ק ב2020. את גשר המיתרים מתמוטט, את הפצצות והטלפונים שדממו. זה עזר לי קצת להתחבר לחורבן באמת במבט שלנו.
    הדרך היחידה לרצות משיח באמת זה כמו שכתבת, זה להתחבר לחלק העל טבעי שבנשמה שלנו. כי אם תשאלי אותי, את הבהמה שבי היא לא רוצה משיח, המלך זקן וכסיל שלי אוהב את הגלות, טוב לו.
    ואם תשאלי את האני האמיתי שבי, את הנשמה שלי, היא בוכה בגלל שמשיח לא בא, בוכהההה.
    טוב הפוסט שלך וכל היום הזה בלבל אותי לגמרי.

  17. מקרוני הגב

    ואייי זו פשוט כתבה מקצועית שלא תבייש שום עיתון רציני!!!
    את מדהימה ונהינתי לקרוא את הפוסט הזה, פשוט מוכשרת וכותבת ברור ויפההה!!!!!
    ואני מזדהה עם כל מילה שכתבת. פשוט שיבוא כבר ואז נסתדר, אבל שיבוא כי כל רגע שהוא לא בא זה רק מייאש יותר ויותר.

  18. אלה הגב

    מדהיייםםם
    תכתבו עוד המון כאלה על נושאים ביהדות זה ממש עוזר ומסיר ברור!

גלילה לראש העמוד

תודה על נדיבות ליבכם!

כיצד תרצו לתרום?