אממ אין לי כל כך מה לומר, אני חושבת שרק אינסטינקטים שיש לאמא יכולים לתווך במציאות הזאת. כי הגיל הזה קיצוני בצורה קיצונית במיוחד. אני חושבת שכנות יכולה מאוד לעזור ובמיוחד אהבה, אני תמיד גם כשאני מסתגרת וגם כשאני רוצה תשומת לב אני רוצה שיגידו לי שאוהבים אותי. זה היה יכול לפתור חצי מהבעיות ביחסים שלי עם אימא שלי. אבל ברור שזה תלוי במקרה, מה שכן זה אף פעם לא מזיק.
אני חושבת שהחשוב מכל זה להראות לבת שאיכפת ממנה, שרוצים לעזור לה, לתת יחס של אהבה אח״כ אפשר לנסות לשאול שאלות כלליות כמו איך היה, את צריכה עזרה או כל מיני שאלות כאלו ואז זה כבר הבחירה של הבת אם לשתף או להשאיר את הדברים אצלה וזה גם יתן תחושה לבת שאם היא צריכה משהו יש לה לאן ליפנות זו דעתי;)
זה באמת מוזר לפעמים… כי לכל אחת מתאים משהו אחר. ובכלל כל בת בגיל הנעורים מונעת ממצבי רוח ודחפים שלא תמיד באשמתה. הדבר היחיד שאני מציעה זה אהבה והצבת גבולות.
וואי אני מרגישה שאמא שלי אומרת את זה… אין לי מה לומר… אבל דבר אחד אני כן יודעת שאם היא לא רוצה כמוני ככ קשר אז נראה לי לא יעזור כלום… חוץ מי שהיא תרגיש שבאמת אוהבים אותה..
וואוו זה שיא גיל ההתבגרות נראלי… אבל לא חושבת שיש מה לעשות עםזה.. אולי תעשי איתה שיחה ותשאלי אותה בדיוק תשאלה הזאת? כאילו אתזה שכל פעם את רוצה את ההפך, ומה את רוצה שיהיה? איפה הגבול שלך במה שאני (חח את, האמא) יתערב? אולי תגידי לה שזה שאלה למחשבה ושתחזור אלייך עם תשובה..כי לדעתי לא יהיה לה מה לענות בשניה הראשונה..
ו…הרבה תפילות והכלה והבנה שגם היא לא יודעת מה היא רוצה מעצמה… זה בטוח יעזור:) בהצלחה!:*
וואי זה כזה גיל ההתבגרות. בשקט בשקט אגלה לך שגם אנחנו לא יודעות מה אנחנו רוצות! כן כן! המצב רוח שלנו כ"כ הפכפך עד כדי ייאוש.. אבל, לא, הקטע הוא להנות מזה! זה הגיל ואנחנו נהנה מזה!! קודם כל, שבי איתה, תדברו, זה המתכון המוצלח ביותר לפתירת כל בעיה, תגידי לה שאת אוהבת אותה ורוצה את הטוב ביותר בשבילה(ואת ממש נשמעת ככה מבין השורות, אמא דואגת ואוהבת:)), ואת פשוט לא יודעת איך להתנהג איתה ומה לעשות לפעמים. ברגע שהיא תבין את הצד שלך, רוב הסיכויים שיהיו פחות חיכוכים… וכן, לנסות להיות קצת נביאה;) לנסות לפי הפנים שלה מה עכשיו מתאים ומה לא, ובטוחה שעם לב של אמא את מבינה יותר טוב מכל אחד. ואם ההצעה השניה לא מתאימה/לא הולכת, פשוט תנסי לדבר איתה אפילו בזמן אמת- מה היית רוצה עכשיו? יותר מרחב או דוקא חיבוק גדול? מקווה שהבנת למה היתה כוונתי, כי נראלי יצא קצת מבולבל;) את מדהימה ואתן תעברו ביחד את הגיל הכל כך מורכב וכיפי הזה!! בהצלחה!
להרפות. פשוט להרפות. גם אם הילדה תגיד שאז את לא אכפתית כלפיה. בסוף. כשהיא תגדל, היא תדע להעריך ולהודות לך שהיית רגישה מספיק כדי לתת לה את המרחב והשקט כשהיא הייתה צריכה. מבטיחה לך שהיא בעצמה לא יודעת מה היא רוצה. וזה מתבטא בעינך כחוסר הערכה. לפעמים אפילו חוצפה. תני לה. היא זקוקה לזה
רק אהבה!!!! תאהבי את הבת שלך!! תגידי לה אתזה!! תחבקי אותה!! תגידי לה שאת מעריכה אותה!! שאת גאה בה!! שאת אוהבת אותה בידיוק כמו שהיא!! שהיא לא תצטרך להשתנות לעולם כדי להיות אהובה במשפחה!! שהיא הכי טובה בעולם.. זה נראה שלא אכפת לנו, שאנחנו אדישות, שאנחנו מחפשות מרחק אבל בלב אנחנו הכי הכי הכי רוצות שיאהבו אותנו! אבל לא לאמר את אתזה לפני אנשים אחרים כי זה מפדח. אבל באמת הכי בעולם הבת שלך מחכה לאהבה שלך. והלוואי יכולתי לאמר אתזה לאמא שלי????
אם היית אמא שלי אז אני מעדיפה שתשמרי מרחק כל שהוא יותר גדולן ככה יותר טוב. לא שעכשיו את כן מתעניננת בי, אבל אם יום אחד תיזכרי שיש לך בת שלפני 15 שנה הבאת לעולם ותרצי להתעניין בי אז ממש תודה אבל עדיף שלא. אני מסתדרת מצוין בלעדייך ולא צריכה אותך בתוך העולם שלי.
-להרפות אהבה ולהראות אהבה ולא להסתפק ב"היא יודעת שאני אוהבת אותה אז בשביל מה להראות?" אז לא אני לא יודעת. -להקשיב. -ואם נגיד את אומרת לי לחזור ב11 אז רוב הסיכויים שאני לא יחזור אבל אם נקבע ביחד שאני יחזור בסביבות 11 אז אני יחזור בסביבות 11.(רק דוגמה) ולא יודעת. באמת שאין לי מוסג… וסליחה שאני ככה
וואי ככ מוכר.. לדעתי את צריכה להראות לה שאת אוהבת ודואגת לה באמת וזה באמת ניראה ככה?. להיות תמיד בשבילה גיל ההתבגרות הוא גיל ככ לא צפוי ואין מה להיבהל מזה. וזה לגיטימי מאוד מה שאת כותבת. ובעזרת השם היא עוד תשתף אותך ותחזור להיות "היא" ואפילו יותר מזה.זה הגיל שבונה ומשנה אותנו. ויכול להיות שזה אפילו יהיה אחרי גיל ההתבגרות
19 תגובות
אממ אין לי כל כך מה לומר, אני חושבת שרק אינסטינקטים שיש לאמא יכולים לתווך במציאות הזאת. כי הגיל הזה קיצוני בצורה קיצונית במיוחד.
אני חושבת שכנות יכולה מאוד לעזור ובמיוחד אהבה, אני תמיד גם כשאני מסתגרת וגם כשאני רוצה תשומת לב אני רוצה שיגידו לי שאוהבים אותי. זה היה יכול לפתור חצי מהבעיות ביחסים שלי עם אימא שלי. אבל ברור שזה תלוי במקרה, מה שכן זה אף פעם לא מזיק.
אני חושבת שהחשוב מכל זה להראות לבת שאיכפת ממנה, שרוצים לעזור לה, לתת יחס של אהבה
אח״כ אפשר לנסות לשאול שאלות כלליות כמו איך היה, את צריכה עזרה או כל מיני שאלות כאלו ואז זה כבר הבחירה של הבת אם לשתף או להשאיר את הדברים אצלה וזה גם יתן תחושה לבת שאם היא צריכה משהו יש לה לאן ליפנות
זו דעתי;)
זה באמת מוזר לפעמים…
כי לכל אחת מתאים משהו אחר.
ובכלל כל בת בגיל הנעורים מונעת ממצבי רוח ודחפים שלא תמיד באשמתה.
הדבר היחיד שאני מציעה זה אהבה והצבת גבולות.
תאמיני לי שגם אני לא יודעת
וואי אני מרגישה שאמא שלי אומרת את זה… אין לי מה לומר… אבל דבר אחד אני כן יודעת שאם היא לא רוצה כמוני ככ קשר אז נראה לי לא יעזור כלום… חוץ מי שהיא תרגיש שבאמת אוהבים אותה..
וואוו
זה שיא גיל ההתבגרות נראלי…
אבל לא חושבת שיש מה לעשות עםזה..
אולי תעשי איתה שיחה ותשאלי אותה בדיוק תשאלה הזאת?
כאילו אתזה שכל פעם את רוצה את ההפך, ומה את רוצה שיהיה? איפה הגבול שלך במה שאני (חח את, האמא) יתערב?
אולי תגידי לה שזה שאלה למחשבה ושתחזור אלייך עם תשובה..כי לדעתי לא יהיה לה מה לענות בשניה הראשונה..
ו…הרבה תפילות והכלה והבנה שגם היא לא יודעת מה היא רוצה מעצמה…
זה בטוח יעזור:)
בהצלחה!:*
אולי… פשוט תשאלי אותי.
רוצה לדבר?
רוצה לצאת להליכה/גלידה?
כלום. זה הגיל שלנו תני לנו להתעצבן…
דוגרי, זה קצת (הרבה) חופר השאלות האלו…
פחות בקטע של לענות עליהם…
וואי זה כזה גיל ההתבגרות.
בשקט בשקט אגלה לך שגם אנחנו לא יודעות מה אנחנו רוצות!
כן כן!
המצב רוח שלנו כ"כ הפכפך עד כדי ייאוש..
אבל, לא, הקטע הוא להנות מזה! זה הגיל ואנחנו נהנה מזה!!
קודם כל, שבי איתה, תדברו, זה המתכון המוצלח ביותר לפתירת כל בעיה, תגידי לה שאת אוהבת אותה ורוצה את הטוב ביותר בשבילה(ואת ממש נשמעת ככה מבין השורות, אמא דואגת ואוהבת:)), ואת פשוט לא יודעת איך להתנהג איתה ומה לעשות לפעמים. ברגע שהיא תבין את הצד שלך, רוב הסיכויים שיהיו פחות חיכוכים…
וכן, לנסות להיות קצת נביאה;) לנסות לפי הפנים שלה מה עכשיו מתאים ומה לא, ובטוחה שעם לב של אמא את מבינה יותר טוב מכל אחד.
ואם ההצעה השניה לא מתאימה/לא הולכת, פשוט תנסי לדבר איתה אפילו בזמן אמת- מה היית רוצה עכשיו? יותר מרחב או דוקא חיבוק גדול?
מקווה שהבנת למה היתה כוונתי, כי נראלי יצא קצת מבולבל;)
את מדהימה ואתן תעברו ביחד את הגיל הכל כך מורכב וכיפי הזה!!
בהצלחה!
יו איזה מוכר… גם אמא שלי מרגישה ככה? 🙂 גיל ההתבגרות הוא גיל מוזר שמגיע אם תופעות לוואי…:)
להרפות. פשוט להרפות. גם אם הילדה תגיד שאז את לא אכפתית כלפיה.
בסוף. כשהיא תגדל, היא תדע להעריך ולהודות לך שהיית רגישה מספיק כדי לתת לה את המרחב והשקט כשהיא הייתה צריכה.
מבטיחה לך שהיא בעצמה לא יודעת מה היא רוצה. וזה מתבטא בעינך כחוסר הערכה. לפעמים אפילו חוצפה.
תני לה. היא זקוקה לזה
אוף אני יודעת. ואין לי מושג למה אני עושה את זה.
באמת סליחה, מקווה שיעבור לי כבר.
כשאני מתרחקת- תתקרבי
כשאני אומרת שלא אכפת לך- תתרחקי.
רק אהבה!!!! תאהבי את הבת שלך!! תגידי לה אתזה!! תחבקי אותה!! תגידי לה שאת מעריכה אותה!! שאת גאה בה!! שאת אוהבת אותה בידיוק כמו שהיא!! שהיא לא תצטרך להשתנות לעולם כדי להיות אהובה במשפחה!! שהיא הכי טובה בעולם..
זה נראה שלא אכפת לנו, שאנחנו אדישות, שאנחנו מחפשות מרחק אבל בלב אנחנו הכי הכי הכי רוצות שיאהבו אותנו! אבל לא לאמר את אתזה לפני אנשים אחרים כי זה מפדח. אבל באמת הכי בעולם הבת שלך מחכה לאהבה שלך.
והלוואי יכולתי לאמר אתזה לאמא שלי????
אם היית אמא שלי אז אני מעדיפה שתשמרי מרחק כל שהוא יותר גדולן ככה יותר טוב.
לא שעכשיו את כן מתעניננת בי, אבל אם יום אחד תיזכרי שיש לך בת שלפני 15 שנה הבאת לעולם ותרצי להתעניין בי אז ממש תודה אבל עדיף שלא.
אני מסתדרת מצוין בלעדייך ולא צריכה אותך בתוך העולם שלי.
אמאלה חמודה.
זה רק לי נראה שהאמהות של היום נולדו מבוגרות? את לא ההית פעם בגיל הזה? את לא עשית בעיות לסבתא? אז תחשבי לבד על תשובה…
-להרפות
אהבה
ולהראות אהבה ולא להסתפק
ב"היא יודעת שאני אוהבת אותה אז בשביל מה להראות?"
אז לא אני לא יודעת.
-להקשיב.
-ואם נגיד את אומרת לי לחזור ב11 אז רוב הסיכויים שאני לא יחזור אבל אם נקבע ביחד שאני יחזור בסביבות 11 אז אני יחזור בסביבות 11.(רק דוגמה)
ולא יודעת. באמת שאין לי מוסג…
וסליחה שאני ככה
וואי ככ מוכר..
לדעתי את צריכה להראות לה שאת אוהבת ודואגת לה באמת וזה באמת ניראה ככה?. להיות תמיד בשבילה גיל ההתבגרות הוא גיל ככ לא צפוי ואין מה להיבהל מזה. וזה לגיטימי מאוד מה שאת כותבת. ובעזרת השם היא עוד תשתף אותך ותחזור להיות "היא" ואפילו יותר מזה.זה הגיל שבונה ומשנה אותנו. ויכול להיות שזה אפילו יהיה אחרי גיל ההתבגרות