קשה לי לקבל מרות

כשאת חושבת על קשר משמעותי כמו חתונה, ייתכן שאת בעצם שואלת איך אפשר להיות ביחד, להרגיש ביחד כשבפנים אני מרגישה משהו אחד וכלפי חוץ עלי להראות משהו אחר? האם יכול להיות קשר קרוב ומשמעותי גם כשיש בינינו חוסר הסכמה? האם אדע להביע את זה, או שתחושת האשמה תלווה אותי?
ואני חושבת, שקשר לאנשים קרובים כמו בחתונה, אין פירושו שרק צד אחד מחליט והצד השני רק מקבל מרות, אלא היחסים מבוססים על כבוד ואכפתיות. וכמובן מדברים על דברים לא נעימים. כנראה שאם תוכלי קצת יותר מול הורייך להביע עמדות שהם מאד חשובות עבורך, פחות תרגישי רגשות של אשמה וקושי.
ואולי לא פשוט לך להתחיל לדבר בכנות, ייתכן שפחות מקובל אצלכם בבית להביע עמדה אחרת מזו של ההורים, ייתכן שאת חושבת שכל אמירה שלך עלולה להתפרש כחוצפה והשגת גבול.. ועדיין, כשאת בולמת את הקושי שלך מולם, זה מקשה עלייך מבפנים.
למעשה, אנחנו מחויבים בכבוד של ההורים כי אם אנחנו פוגעים בהם, אנחנו בעצם פוגעים בעצמנו. אבל יחד עם זאת לכל אחד יש שליחות פה בעולם. וההורים לא יכולים לבחור לגמרי בשבילנו. ולכן, מובא בהלכה שהורה לא יכול לקבוע לבנו עם מי להתחתן, למשל, זה חייב להיות בהסכמה.