היי, נתחיל בכך שאני נערה מאד עצמאית. יש לי קושי מאד מהותי בלקבל מרות מהוריי. אני עובדת על עצמי מאד מאד אבל התחושה שמגיעה אליי כשהם אוסרים עליי משהו שאני רואה לנכון לעשות, מגיע רגש חריף כל כך שמלמד אותי על בסיס מטונף של גאווה שנמצא בתוכי. אני מאוהבת בהורים שלי וחושבת שהם האנשים הכי מדהימים שנבראו- הבעיה היא יותר עמוקה כאילו מין לסמוך יותר מדי על עצמי ולרצות לשלוט על חיי בכל רגע נתון. אני יודעת שזה מביא אותי גם למקומות גבוהים וטובים(כשאני עובדת על עצמי בכל מיני תחומים כי אני בדגש על האני רוצה להיות טובה יותר בעצמי) אבל איך אפשר לעקור את הבעיה הזו מהשורש? עוד מוקדם מלדבר על חתונה אבל כמה שנים וזה אוטוטו מגיע. אני לא רוצה להגיע לשם כשאני עוד מתבוססת בתחושה הלא בוגרת הזו, ובקצב הזה- לצערי זה הגיוני למדי.
המשפחה שלי
יש לי שלוש אחים אבל כל אחד הלך במסלול שלו והתפתח בפני עצמו… אני מאד מעריכה משפחה, אני מאד אוהבת אותה, ואני חולמת על זה שיהיה לי קשר טוב עם אחים שלי. אבל אני מרגישה שזהו.
תגובה אחת
וואו, יותר מהכל – איזה ניסוח מדהים של השאלה!
תקשיבי, היית יכולה להעלות את השאלה הזו בתור פוסט מרוב שהיא כתובה יפה;)