קשה לי לקבל מרות

היי, נתחיל בכך שאני נערה מאד עצמאית. יש לי קושי מאד מהותי בלקבל מרות מהוריי. אני עובדת על עצמי מאד מאד אבל התחושה שמגיעה אליי כשהם אוסרים עליי משהו שאני רואה לנכון לעשות, מגיע רגש חריף כל כך שמלמד אותי על בסיס מטונף של גאווה שנמצא בתוכי. אני מאוהבת בהורים שלי וחושבת שהם האנשים הכי מדהימים שנבראו- הבעיה היא יותר עמוקה כאילו מין לסמוך יותר מדי על עצמי ולרצות לשלוט על חיי בכל רגע נתון. אני יודעת שזה מביא אותי גם למקומות גבוהים וטובים(כשאני עובדת על עצמי בכל מיני תחומים כי אני בדגש על האני רוצה להיות טובה יותר בעצמי) אבל איך אפשר לעקור את הבעיה הזו מהשורש? עוד מוקדם מלדבר על חתונה אבל כמה שנים וזה אוטוטו מגיע. אני לא רוצה להגיע לשם כשאני עוד מתבוססת בתחושה הלא בוגרת הזו, ובקצב הזה- לצערי זה הגיוני למדי.

שלום לך, שותפה יקרה!
אני מבינה מדברייך שלעיתים מתעורר בך רצון לעצמאות, ושאת מבקשת מרחב לבחור בעצמך. כאשר ההורים מביעים עמדה נחרצת זה מתסכל אותך. אכן, יש להניח כי בגילך לא תמיד תוכלי להסכים בכל דבר עם הורייך, על אף שבוודאי כוונתם כלפייך טובה. נראה שיש מצבים בהם את מבקשת בתוכך, שייתנו בך את האמון להחליט בעצמך.
ישנם דברים בהם קשה לך לקבל את מרותם כי בתוכך את חושבת שאין טעם באיסור הזה. אינני יודעת בדיוק מה הדברים בהם דעותיכם חלוקות, אבל יש בזה גם משהו נורמאלי שלעיתים את תחשבי אחרת מהורייך בעניינים שקשורים אלייך.
קראתי את שאלתך מספר פעמים, והתרגשתי לראות את הבגרות, הרצון להבנה פנימית והכנות שלך. התרשמתי מהכבוד ומהאכפתיות שאת מביעה כלפי הורייך ומהעבודה העצמית שאת דורשת מעצמך. בעיניי זה מיוחד ולא מובן מאליו.

הרצון להיות אחראית לעצמך טבעי

היה טוב לו יכלת מידי פעם לשוחח איתם בכנות ולהסביר להם את הדרך בה את רואה את הדברים, ואולי גם הם היו יכולים יותר להסביר. את נמצאת בגיל שחשוב לך להבין מה נכון עבורך ומה פחות, ולעיתים קשה להסתפק בהטלת מרות בלבד. לכן זה אפילו טבעי שמתעורר בך כעס ותסכול, כשלא מתאפשר לשוחח ולדון בדברים הנוגעים אלייך.
יש עוד נקודה שאני מרגישה בשאלתך, שאת מרגישה אשמה וכעס כלפי עצמך, על כך שאינך מקבלת את מרותם בשלוות נפש.. אני מבינה שאת מעריכה ומכבדת את הורייך, וחשוב לך מאד לשמור איתם על קשר טוב, ואת צודקת. הורים הם אכן מאד משמעותיים בחיינו.
אך יחד עם זאת, בגיל שלך מתעורר גם צורך מאד חזק להיות אחראית על עצמי, לבחור, להבין יותר. הצורך הזה הוא לגיטימי! לעיתים זה מייצר חיכוך ואי נעימות מהם, ואת אולי קצת חוששת.. אני חושבת שקודם כל אתן תתני לצורך שלך מקום, תגידי לעצמך שזה טבעי וזה בסדר. אני רוצה גם לבדוק בעצמי מה חשוב לי. ואולי בהמשך גם ההורים יוכלו יותר להבין ולאפשר.

חשוב לך לכבד, וחשוב לך גם להביע עמדה

אני חושבת שאם תיראי את חוסר ההבנה בינכם כחלק מתהליך הגדילה וההתפתחות שלך, פחות תרגישי רגשות כה קשים כלפי עצמך. אולי אם תאפשרי לעצמך קצת להביע את מורת רוחך מכך שהם אוסרים עלייך, שתבקשי הסבר, שתביעי עמדה. אולי זה יגרום חוסר נעימות בטווח הקרוב, אך בהמשך אני מניחה שתוכלו להבין שהקשר בינכם הוא משהו יותר גדול. ושיש חשיבות גם לדעות ולתחושות שלך, ושגם חשוב לך לכבד ולהביע הערכה כלפיהם. גם אם נראה לעיתים שחוסר ההסכמה לא יוכל לגשר את הפערים ויהיה כמו "ניתוק" כזה בינך לבין הורייך, זה בד'כ יותר פחד וחשש, כי עם הזמן תתפתח הבנה שהקשר בינכם משמעותי וחשוב עוד יותר ממה שחשבתם. ואולי גם היית רוצה לתרום להם משהו ממך, והיית רוצה שיקבלו או יקשיבו.
לפעמים כאשר מרגישים משהו שקשה לנו להביע אותו , בפרט בפני אנשים שקרובים אלינו ואכפת לנו מהם, זה עלול לעורר בלבול, כעס וגם אשמה. ואולי זו ההרגשה ה'מטונפת' הזאת שאת מרגישה. הם בעצם רגשות קשים שאין להם לאן ללכת והם מופנים כלפי עצמך.

יש לך את השליחות האישית שלך

כשאת חושבת על קשר משמעותי כמו חתונה, ייתכן שאת בעצם שואלת איך אפשר להיות ביחד, להרגיש ביחד כשבפנים אני מרגישה משהו אחד וכלפי חוץ עלי להראות משהו אחר? האם יכול להיות קשר קרוב ומשמעותי גם כשיש בינינו חוסר הסכמה? האם אדע להביע את זה, או שתחושת האשמה תלווה אותי?
ואני חושבת, שקשר לאנשים קרובים כמו בחתונה, אין פירושו שרק צד אחד מחליט והצד השני רק מקבל מרות, אלא היחסים מבוססים על כבוד ואכפתיות. וכמובן מדברים על דברים לא נעימים. כנראה שאם תוכלי קצת יותר מול הורייך להביע עמדות שהם מאד חשובות עבורך, פחות תרגישי רגשות של אשמה וקושי.
ואולי לא פשוט לך להתחיל לדבר בכנות, ייתכן שפחות מקובל אצלכם בבית להביע עמדה אחרת מזו של ההורים, ייתכן שאת חושבת שכל אמירה שלך עלולה להתפרש כחוצפה והשגת גבול.. ועדיין, כשאת בולמת את הקושי שלך מולם, זה מקשה עלייך מבפנים.
למעשה, אנחנו מחויבים בכבוד של ההורים כי אם אנחנו פוגעים בהם, אנחנו בעצם פוגעים בעצמנו. אבל יחד עם זאת לכל אחד יש שליחות פה בעולם. וההורים לא יכולים לבחור לגמרי בשבילנו. ולכן, מובא בהלכה שהורה לא יכול לקבוע לבנו עם מי להתחתן, למשל, זה חייב להיות בהסכמה.

ליזום שיחה ולדבר בכנות, ותמיד אפשר להתייעץ

אני מציעה שתיזמי שיחה עם הורייך. נסי להסביר להם כמה את מעריכה ומחשיבה אותם, ויחד עם זאת נסי לתאר בפניהם עמדה או עיקרון שמאד חשובים לך.
הסבירי להם כמה חשוב לך הקשר איתם, ויחד עם זאת הסבירי את הצורך שלך שייתנו בך אמון, ויאפשרו לך בדברים מסויימים לנסות ולהגיע למסקנות בעצמך. אם תרגישי שהשיחה זורמת טוב, שתפי אותם במלחמה המתעוררת בך, ואת מבקשת שיהיו לך לעזר.
עוד אפשרות- כשאת מרגישה את הקונפליקט בין הרצון שלך לבין האיסור שההורים מכתיבים, אולי ברגע כזה שווה להתייעץ עם משפיעה שאת סומכת עליה, ומבקשת ממנה לעזור לך להבין מה הכי נכון עבורך. על מה 'שווה' להתעקש ועל מה את מוכנה להתפשר , אבל מתוך בחירה, וכאשר יש מישהי שרואה גם את הצד שלך.
מאחלת לך מכל הלב הצלחה רבה עם ההורים ועם עצמך, מקווה שתוכלי להתבונן בקושי שלך מזויות נוספת.
מאמינה מאד שעם הרצון, האכפתיות והבגרות שלך, את תעשי את העבודה הפנימית המתאימה, שתתן לך שמחה וכוחות בעזרת ה' גם כשתתחתני.

איתך בדרך, אורטל

שמרי במחברת

לא רשומה עדיין? הרשמי

עוד באותו נושא

המשפחה שלי

יש לי שלוש אחים אבל כל אחד הלך במסלול שלו והתפתח בפני עצמו… אני מאד מעריכה משפחה, אני מאד אוהבת אותה, ואני חולמת על זה שיהיה לי קשר טוב עם אחים שלי. אבל אני מרגישה שזהו.

יש לנו קשר טוב

השאלה שלי קצת מוזרה. אבל ב"ה. הכול אנונימי:) אז ככה: יש לי קשר טוב עם אמא שלי. נכון לא נשמע בעיה?? זהו, שזה כן. כי אני מרגישה חריגה. ומוזרה. בכל הספרים וגם המציאות שאני רואה רק

מאשימים אותי ולא את אחותי

אנחנו שתי אחיות בבית. אני יותר רצינית ומאופקת, ואחותי יותר חברותית ובלגניסטית. קורה המון שמאשימים אותי על דברים שהיא עושה, בדרך כלל אני שותקת, אבל כשזה מתפרץ, אני פשוט לא עומדת בזה. נח לה להפיל עלי

הוסיפי את התגובה שלך:

תגובה אחת
  1. אוכמנית הגב

    וואו, יותר מהכל – איזה ניסוח מדהים של השאלה!
    תקשיבי, היית יכולה להעלות את השאלה הזו בתור פוסט מרוב שהיא כתובה יפה;)

גלילה לראש העמוד

תודה על נדיבות ליבכם!

כיצד תרצו לתרום?