Home Less

פוסט קורנה

לונדון

🍃

"אבאא" יהושפט רץ במורד הגבעה, מדלג על האבנים וכאילו לא נוגע בהם.
"אבבאאא". הנה, הוא רואה את הכבשים, כבר אבא יקום מהסלע שליד הברוש העתיק, יכניס את גליל הקלף לכיסו וישאל, "מה אתה רוצה יהושפט?"
הנה, הוא כבר רואה את הברוש. כבשה אחת הביטה בו באדישות, לא מבינה על מה הבהלה.
יהושפט פילס דרך בין הכבשים.
חבל לו להפריע לאבא. היום היחיד בו הרופא של אזור גת, יכול לנוח. גם כן מנוחה, כאילו שלהיות רועה צאן פעם בשבוע זה קל. יהושפט גיחך לעצמו. כנראה שלאדם עסוק כמו אבא, אין מנוחה טובה מאשר לשבת וללמוד בצל הברוש לצלילי פעיות כבשים.
הדמות שישבה על הסלע התרוממה, והסתכלה על יהושפט במבט מוזר. יהושפט כולו התנשף, מחה את הזיעה ממצחו, ונעץ מבט בדמות שלפניו.
"יותם זה אתה" יהושפט קרא בקול צרוד. "איפה אבא שלי?"
"יהושפט, מי מת?" יותם אמר בקול רחום, ציני.
"אף אחד. עדיין" יהושפט תלש עלה מהשיח שלצידו. הוא אהב את יותם, עד הוויכוח של שלשום לא היו חברים טובים מהם. הוא הסתכל ליותם בעיניים, "עשהאל רותח" החליט לוותר על ההקדמות, "אימא שלך יושבת לידו שעות ומנסה להוריד את החום בכל דרך אפשרית" יהושפט בלע את רוקו. "כשהגעתי להביא את ארוחת הצהריים לגורן של משפחת צוריה, הוא איבד את ההכרה, הוזעקתי לחפש את אבא. עשהאל יקר מידיי בשביל שנאבד אותו".
יותם שתק.
יהושפט השפיל מבט.
כשהוא הרים את העניים, ראה את יותם סוקר את הכבשים במבט אדיש.
"בניהו הזעיק את אבא שלך שעה אחרי הזריחה. אישתו ודן חולים" דיווח יותם. "נסה לחפש אותו שם. אני ישאר עם הכבשים."
יהושפט צנח על הדשא.
ככה יותם מתמודד. "למה אתה כזה אדיש כשאחיך התאום גוסס?" זעק יהושפט.
יותם שוב שתק.
אחרי כמה רגעים ארוכים, ארוכים מדי לטעמו של יהושפט, אמר יותם: "נו, כבר סיכמנו שלשום שאנחנו לא דוד ויהונתן. אז מצאנו עוד נקודת שוני, לא נורא, הגיוני".
האדישות בעיניו התעצמה.
"אני אוהב אותך יותם, אפילו את הסנוביות שלך, אבל את האדישות הזו, אני לא יכול לסבול".
יהושפט אמר, והתרומם מהדשא, מנער כהוגן את מכנסיו.
"ננסה לדבר אחרי שיגמר הכל, אין לי אנרגיות נפשיות לבזבז על האדישות שלך. מספיק מתים פה כמו זבובים", הכריז יהושפט, ורץ לכיוון ביתו של בניהו.
יותם צנח על הסלע, עקב במבטו אחרי יהושפט המתרחק, וניגב בשרוולו את הנוזל המלוח שנטף בטיפות גדולות מעיניו הכחולות. כחול זהה לצבע עיניו של עשהאל.

****

"אפילו לשבת שבעה הוא לא יכול, שבעה!!!
הבן הגדול שלו נפטר, והוא לא יכול לשבת שבעה, מה הוא לא בן אדם?"
מיכל צעקה על יהושפט כאילו הוא אשם בפטירתו של אוריה.
"מיכל תנשמי עמוק, את יודעת שזה מה שאוריה היה רוצה" יהושפט התחנן "אבא עוסק במלאכה קדושה, הוא ועשהאל בין היחידים שהחלימו מהדבר הנוראי הזה, הוא חייב להמשיך לרפאות, חייב".
מיכל בכתה, "אני לא יכולה עם זה יהושפט, מה אלוקים רוצה ממנו, מה?
מה אשמים שלמה, אימא שלו, בת שבע, אביגיל, אחיו של בניהו, גד, יוכבד, נתן ואבא שלו?!" היא כמעט איבדה את הנשימה, "הם אנשים שלא עשו רע לאיש! לאיש!! למה הן מתו, אלוקים??"
מיכל בהיסטריה, קבע יהושפט. אבל השאלה שלה זועקת מכל המבטים הנוגים שסובבים אותו בחודש האחרון.

****

יותם לא הגיע לנחם, עשהאל כן. ביום האחרון לשבעה, כשיהושפט יצא לנשום אוויר בסוכת הגפנים בחוץ.
"יותם חולה". זה היה המשפט הראשון ששמע מעשהאל
יהושפט הרגיש כאילו משהו נתן לו סטירה מצלצלת.
רק לא יותם.
הוא כועס ואוהב אותו כל כך.
יהושפט השפיל מבט.
"אבא שלך אומר שזה עניין של זמן", הקול של עשהאל רעד. "הוא", התנשפות, "לא. יכול. למות".
הכאב היה נוראי, השאלה של מיכל פרצה ממנו בצעקה.
אלוקים, למה ?!
עשהאל שתק, ודמע.
יהושפט נשאר בסוכת הגפנים בלי יכולת להזיז איבר. וניסה להיזכר בוויכוח שקרע בינו לבין יותם וחצץ ביניהם.

***

זה היה לפני מלא זמן.
אז, כשהסתובבה בארץ שמועה, שהמלך דוד, יאריך הבורא ימיו בנעימים, רוצה לבנות בית לה'.
הוא זוכר שאוריה חזר הביתה, אחרי המלחמות עם פלישתים ומואב, וסיפר בעיניים נוצצות על השלל העצום שהרוויחו ישראל מכל המלחמות בארץ.
אוריה לא היה טיפוס שמתלהב מזהב, אבל אז הוא התלהב ועוד איך, שהרי המלך הולך לבנות את ביהמ"ק עם ערמות הזהב שנחו בשלווה, תחת שמירתם המדוקדקת של אוריה וחבריו, חיילי צבא המלך דוד.

ואז נתן הנביא אמר למלך ירום הודו שלא הוא יהיה זה שיבנה את ביתו של ה', ורוחות ההתלהבות שכחו. גם אוריה שכח.
ליהושפט זה הציק.
הוא רצה, רצה שביהמ"ק יבנה, רצה כל כך!!! הוא לא יכול לחשוב על העובדה שמשכן שילה נחרב בימים של סבא, ואין עדיין בית לארון האלוקים.
אין בית לעלות אליו בסוכות, קורבנות שייכים לימי העבר.
כל לילה הוא מבקש מאלוקים, שהוא יזכה להיות בימי בית המקדש. כואב לו על זה. הוא מאמין בכל ליבו שהיום הזה קרוב, והוא ממשיך להאמין ולחכות עד שכרוז יצא בכל הארץ, "בונים את ביהמ"ק".
כשיהושפט סיפר על תשוקתו ליותם, יותם צחק.

ואז הם התחילו להתווכח. יהושפט לא הבין איך אפשר לחיות אם רק בניו יזכו להיות בבית ה' ויותם סבר שלא יקרה כלום גם אם נכדיו לא יראו את ביהמ"ק.
יהושפט התרתח, יותם היה שאנן.
לדעתו הקרה והמחושבת כדאי להשתמש בזהב ממלחמת פלשתים כדי לפתח את נתיבי המסחר בשפלה. זה יכניס להם כל כך הרבה כסף! וביהמ"ק? דיה לצרה בשעתה.
יותם לחץ, בטעות או בכוונה, בציפור נפשו של יהושפט.
ומאז, הם כמעט חולים מרוב שיח מנומס.

 

***

"יותם-ם, תענה, תגיב משהו".
יהושפט עמד ליד חלון חדרו של יותם.
נשימותיו של יותם היו שורקניות, עורו היה שקוף, וגופו שקע בתוך מזרן הקש בחוסר אונים.
המצב היה נורא.
עד שיותם פתח לפתע את העיניים.
"יהושפט". הוא לחש
יהושפט התנער.
"יותם, אתה ער, אתה תבריא נער חזק שכמוך, יותם, תישאר חזק. בשביל עשהאל, בשבילי, בשביל הוריך, יותם בבקשה" הקול של יהושפט נשבר.
"אתה צדקת" לחש יותם. קולו כמעט בלתי נשמע.
"מה אמרת יותם?" יהושפט בכה.
אתה צדקת, צריך לתבוע" יותם נאבק על כל מילה.
הוא החסיר נשימה. "לתבוע—עע בית–‐תת ל—ה'" מלמל ועצם את עיניו.

 

ואז הכל קרה מהר.
את הגוף הדומם של יותם כיסו בסדין לבן,
עשהאל איבד את ההכרה.
הלוויה,
נהרות של דמעות,
לתבוע
ים של גופות דוממות,
לתבוע. לתבוע. לתבוע.
הקול של יותם רדף אחריו בלילות .
לתבוע בית לה'.

***

אחרי שהכל נגמר חלם יהושפט חלום.
ובחלומו הוא נמצא בירושלים עם יותם ודן, עם עשהאל, אוריה ומיכל. הם נמצאים בעיר דוד בחנוכת הבית של ביהמ"ק הראשון.
הכל צהוב ומואר, יהושפט הרגיש מאושר.
פתאום ניגש אל מיכל שעמדה לידו אדם זקן.
"מי אתה?" שאל את הזקן, מרגיש צורך לגונן על מיכל.
"אני הרד"ק". אמר הזקן במאור פנים, "יש לי תשובה לשאלתך, מיכל".

יהושפט נזכר במהירות בשאלת ה'למה' של התקופה הכי נוראית בחייו, הם שתקו והקשיבו לתשובתו של הזקן.

הרד"ק -"ותעצר המגפה מעל ישראל": "ובדרוש כל האלפים האלה שנפלו בימי דוד לא נפלו אלא ע"י שלא תבעו ביהמ"ק.
והרי דברים קל וחומר ומה אם אלו שלא היה בימיהם ולא חרב בימיהם נפלו על שלא תבעו אותו
אנו שהיה בימינו וחרב בימינו על אחת כמה וכמה.
לפיכך התקינו זקנים ונבאים ליטע בפיהם של ישראל להיות מתפללים שלוש פעמים בכל יום השב שכינתך ומלכותך לציון וסדר עבודתך לירושלים אכי"ר סלה".
את הצמרמורת הרגיש יהושפט תוך כדי חלום.

את הצמרמורת הרגיש יהושפט תוך כדי חלום.

שמרי במחברת

לא רשומה עדיין? הרשמי

עוד באותו נושא:

איך לגלות את הכישרון שבי?

יש לי בעיה לא ממש בעייתית.. אני פשוט לא מוצאת כישרון שיש בי..אני לא יודעת לצייר, לרקוד ,לשיר , לנגן..וכל מיני כאלה דברים שכיף לברוח אליהם כשאין עלינו רוח טובה.. הייתי ממש רוצה למשל לדעת לנגן

ישלך שיער נפוח???

אז שלי פעם היה הרבה. אז ברגע של לפני הנואשות הסופית שלי פשוט חיפשתי באיטרנט מה לעשות. קבלו את מה שכן עזר לי: 1 אל תעזי בחיים אבל בחיים להשתמש עם מרכך לשיער. כן, אני לא

הוסיפי את התגובה שלך:

18 תגובות
  1. אני הגב

    ואוו יפה!! את כותבת כל כך מרגש…

  2. Tickal הגב

    וואוו
    מהממם!
    ממש אהבתי
    תכתבי עוד כאלה🙏🏼

  3. טרקטוריסטית הגב

    פשוט מושלם
    את מאד מוכשרת

  4. רננה הגב

    וואו וואו
    את פשוט כישרון!
    ממש אהבתי, תודה!

  5. אחת ויחידה הגב

    יואו.
    מסר.

  6. דניאל הגב

    מוכשרת ביותר!!
    תמשיכי לכתוב בסגנון הזה😎

  7. תוכו רצוף אהבה הגב

    ———–
    וואו. וואו. וואו.
    עברו כבר כמה דקות מאז סיימתי לקרוא ועוד לא מצליחה להגיב, אי אפשר.
    היו כל כך הרבה דברים שאהבתי בפוסט המטלטל הזה אז בעז"ה אשתדל לחזור מאוחר יותר כי מגיע לך לשמוע אותם מדהימה שכמוך ❤️, כרגע עוד לא עברתי את שלב ההלם ועיכול.

  8. ים סוער הגב

    אהבתי ממש.

  9. מקושרת הגב

    וואו וואו איזו אלופה את!
    איזה ידע ובכלל רעיון מהמםםם!

  10. יוזבד הגב

    וגם אני מרגישה אותה, הרגע הזה
    נדמה לי שכל החיים האלו הם חלום אחד גדול.
    יש לך כתיבה מטריפת חושים. זה היה יפה בריבוע.

  11. שרה הגב

    אהבתי
    מדהים

  12. בת מוזרה הגב

    מה זה היהה?!
    צמרמורת.
    לונדון את פשוט מוכשרת,
    אהבתי ממש!

  13. נמר מחושל הגב

    ואני את התמרמרות הרגשתי תוך כדי קריאה!!!
    תקשיבי עכשיו את לוקחת מחברת ועט וחושבת לכתוב ספר. אני הראשונה בתור לקרוא אותו.
    איזה כישרון יש לך!!! תנצלי אותו

  14. אין לי שם קבוע הגב

    לתבוע. לתבוע. לתבוע.
    לתבוע בית לה'.
    לא מספיק תבענו??
    פוסט מרגש ונוקב, כתיבה מטלטלת.

  15. הרוצה בטוב הגב

    לונדון. קראתי והמשכתי באתר, להשלים פערים אבל הייתי חייבת לחזור להגיב.
    סיפור מדהים. פועם בקרבנו. הכנס לי ללב.
    תודה לך על זה❤

  16. שין הגב

    צמרמורת.

    לונדון, הכתיבה!
    המסר…!

  17. דראישקארח הגב

    יאווו
    כבר הרבה זמן לא נכנסתי לשותפות
    עכשיו כשנכנסתי קראתי ואני לא יכולה לסגור תחלונית
    איזה סיפור מדהים!!!
    איזה כתיבה! נראה לי את מ קינן הבאה…

  18. אבן דרך הגב

    וואאאאו.
    לונדון, את פשוט כותבת יפה.
    ויש לך את זה בפרוזה.

גלילה לראש העמוד

תודה על נדיבות ליבכם!

כיצד תרצו לתרום?