קלאסיקות

חיקוי? תאמרו לי איך יצא
הסבר: נכון יש את הקלאסיקות הקבועות האלו, של שמואל ארגמן, דודי ואודי, ילדי רב החובל, אלי וגולד וכל שאר הספרים בסגנון? (בעיקר שמואל ארגמן)
אז קיבצתי לכאן כמה, תיהנו.
אגב שבהתחלה התחלתי לכתוב ויצא רציני והיסטורי וכבד ויבש להחריד, אז התחלתי מחדש וזו התוצאה:
"אאא! האינקוויזיציה מגיעה!!!!"
אלפונסו, לואיס ואלברטו התעוררו באחת, חטפו במהירות את הבגד העליון מהארון ורצו לכיוון הדלת האחורית. זו תכנית המילוט שהורה להם אבא.
הכרכרה כבר חיכתה להם. הם עלו עליה והצטנפו בפינה, רועדים.
דייגו הרכב, שהיה גם הוא אנוס כמותם, כבר ישב על כיסא המרכבה והצליף בסוסים.
חמישה כמרים לבושי שחור הופיעו והחלו להקיף את הבית הענק בדיוק כשהסוסים החלו לדהור. "משפחת דה-אנטוניו!!!' צווח הכומר הראשי, יוהן, בשיניים מעוותות משנאה. "אני עוד אתפוס אתכם!! אנוסים ארורים שכמוכם!!!–" את מילותיו האחרונות הם כבר לא שמעו, הרכב הגביר את קצב הנסיעה.
שמונה פרשים בעלי גלימות ארוכות וכהות שלפו סכין וקפצו על סוסם בדהרה. "אל הכרכרה!" הורה הכומר יוהן בקול תקיף. "תאגפו אותם!"
והמירוץ החל.
האמת, מלכתחילה זה לא היה הוגן. שמונה פרשים מאומנים, שליחי האינקוויזיציה, בעלי סוסים חזקים וטובים, המורגלים למרדפים, לעומת כרכרה אחת, די חלשה, עם כמה מאראנוס עלובים..
הכוחות היו בלתי שקולים בעליל.
שלושה מהפרשים כמעט והגיעו קרוב ממש אליהם ואלפונסו יכול היה לראות את טיפות הזעה שנצצו על ידו של אחד מהם מעבר לחלון המרכבה. פרש אחד היטה מעט את סוסו ו-
נפל על הקרקע, מדמם.
הסכין שבצבצה מחזהו היתה מוכרת לאלפונסו. זו הסכין של דוד מנואל! הוא הפנה את ראשו, מופתע.
דוד מנואל הופיע על סוס אביר יחד עם דוד אליעזרוס. "התרחקו מכאן!" הוא קרא בתקיפות לעבר הכמרים ושלוחיהם. "התרחק מכאן אתה, אנוס מתחזה שכמוך", התנשף הכומר בריצה לכיוון העגלה. "האינקוויזיציה עלתה על עקבותיך! אתה אנוס נקלה ולא יות–" הוא נתקל באבן ומעד. "אאוצ'!" הוא יילל. "אני לא יכול להמשיך! תעזרו לי!" "אין בעיה", חייך דוד אליעזרוס והטיל סכין קטנה וחדה לעברו. הכומר הפצוע החל לגסוס ובכוחות אחרונים מלמל: "אתם..לא.. תגלו.. לעולם.. שהמשרת שלכם.. היה… מרגל… מתחזה.. מטעמינו…"
אלפונסו נרעש. מריו היה מרגל?! המשרת החביב והמסור???
אך לא היה לו זמן להרהר בכך. המרדף המשיך במלוא העוז.
"הנה אנחנו מגיעים אליכם!" דהר בשחצנות אחד הפרשים תוך שהוא מניף את החרב. "אתם לעולם לא–" קולו של דוד מנואל נקטע. "–תצליחו!" הוא סיים לבסוף, אוחז את ידו הפצועה. עיניו ברקו על אף הכאב.
"עם ישראל חי!!!"
אלפונסו, לואיס ואלברטו התבוננו מפוחדים בנעשה מתוך חלון הכרכרה. "צאו!" האיץ בהם דייגו הרכב. "צאו!" הוא פתח את הדלת. הם התבוננו זה בזה וקפצו מהכרכרה. אף אחד לא שת ליבו אליהם. הכל היו עסוקים במרדף. "אל המערות!" לחש לעברם דוד אליעזרוס, "אתם יודעים איפה זה, נכון?"
הם הנהנו ורצו. ורצו עוד. עד שהגיעו למערות שמחוץ לעיר.
כל הלילה הם היו שם, מקיצים ונרדמים חליפות, עד שעם אור הבוקר הגיע דייגו יחד עם דוד מנואל והביאו אותם לנמל. הם התחמקו מעיני המשמרות ורצו לכיוון האוניה.
הם עלו עליה מהר, מצטופפים עם עוד מאראנוס כמותם.

כעבור כשבוע:
הים התחיל לסעור ולגעוש, הגלים איימו בשצף על מידת עמידתה של הספינה.
"חור בירכתיים!!" צווח רב החובל, שהיה גם הוא אנוס, ורץ לשם.
אלפונסו לקח דלי וניסה לרוקן בעזרתו את המים שהחלו להציף את הספינה. הסיפון היה חלקלק והוא מעד, הישר לתוך הים.
"אלפונסו!" התכופפו לואיס ואלברטו בחרדה מעבר למעקה. "אלפונסו!"
הגלים היו מלוחים, כהים, רטובים וקרים, ואלפונסו, שניסה לשמור על גופו כשהוא צף גילה שזה עלול להיות קשה במקצת במצב הנוכחי. הגלים סחפו אותו והוא נסחף הרחק מן האוניה.
"הי, זהירות!", משך חואן המלח בשרוולם של לואיס ואלברטו שבהו באלפונסו, מבוהלים, "אתם תיפלו גם כן לתוך הי–" אבל הוא לא הספיק. אלברטו החליק גם הוא ונפל לים. "אני בא להציל אותך, אלפונסו!" הוא ניסה לצעוק, מה שהיה קצת קשה תוך כדי הנפילה וה'בום' שבא בסופה הישר לתוך המים.
לואיס נחרד עד עמקי נשמתו ודידה בשקט לתאו, שם הוא אמר תהילים לזכותם של אלפונסו ואלברטו.
אלברטו החל לבלוע מים, להשתנק ולהחנק ולנסות תוך כדי לשמור על שיווי משקל.
את אלפונסו הוא לא ראה.
אלפונסו נאבק בגלים הרחק משם, מנסה לשחות.
לוח עץ שצף לא הרחק מאלפונסו ריכז את כל תשומת ליבו אליו ואלפונסו ניסה להגיע אליו. הוא נופף בידיו, רגליו ושערותיו כדי להגיע אליו.
המטרה הושגה. הוא אחז בלוח כמו טובע שמוצא קרש באמצע הים-אה, בעצם זה מה שהוא אכן היה. הוא נשכב עליו באפיסת כוחות ונרדם.
הלוח המשיך לצוף בין הגלים.

***

הוא התעורר בשעת צהריים מאוחרת למדי. השמש קפחה עליו כל-כולה והוא התיישב, עייף, על קרש העץ הרחב והחל מסתכל סביבו. הכל היה רק מים ושמים.
ים פרוש למלוא רוחב העין.
איפה הספינה? ואלברטו?
לא היתה לו תשובה.
הוא הציץ בקצה האופק והיה נדמה לו שהוא רואה שם ספינה. הוא כיוון את זרועותיו והשתמש בהן כהגה, חותר במים לכיוון הספינה.
אבל זו, כאילו כדי לתעתע בו, לא התקרבה אליו ככל שהוא המשיך לחתור. להפך, נראה היה שהיא הולכת ומתרחקת.
"פאטה מורגאנה!" הוא נזכר במה שאבא אמר לו פעם. אז זה לא אמיתי?
הוא נשכב בחזרה והמשיך לצוף. הגלים כבר נרגעו לגמרי מאז הסערה של אתמול והוא הרשה לעצמו לעצום עיניים שוב ולנוח.
קול פכפוך עדין עורר את חושיו וגרם לו להתיישב במהירות על המשטח השרוט והרטוב למדי.
הכל כבר החשיך והוא לא ראה כלום מלבד גוש כהה וגדול שהתקרב אליו על פני המים.
כריש!
הידיעה הציפה את מוחו באחת וגרמה לו לפחד. אין לו שום אמצעי התגוננות נגד כרישים, או מזיקים למיניהם!
מה הוא יכול לעשות?
הגוש התקרב.
הוא שכב באימה על הקרש, לא מעז לנשום. אבא לימד אותו אמצעי התגוננות נגד הכמרים, אולי זה יעבוד גם כאן?
מזווית העין הוא הביט בגוף הכהה שהתקרב אליו.
זו היתה סירה! סירה קטנה שאדם כלשהו משיט אותה!
הוא ניסה להעמיד פני מתעלף והצליח בכך למדי, כי כשקרבה אליו הדמות שבסירה היא עיקמה את פניה למראה האדם המעולף המוטל על הקרש שצף במים באיטיות.
האדם התכופף מעליו. קול נשימותיו נשמע היטב באזניו של אלפונסו.
הן.. היו מוכרות!
הוא הסתובב באחת, פוגש בעיניו המופתעות של אלברטו.
אלברטו! אלפונסו!
איחוד האחים המרגש שהתרחש בין הגלים יכול היה לגרום להרבה אנשים להזיל דמעה-לו היו שם כאלו.
אבל לא היו, ומכיוון שכן נאלצו שני האחים למחות לבד את הדמעות, שהיו רבות למדי משום מליחותו וצריבותו של הים.
אלפונסו עבר לסירתו הקטנה של אלברטו, שם סיפר לו אחיו את סיפורה של הסירה:
הוא כמעט טבע לבין הגלים ואז פתאום הוא ראה גוש כהה שצף לידו. גם הוא, כאלפונסו, חשב שמדובר בכריש אבל לאחר שהתקרב אליו עוד הוא גילה שזו סירה.
הוא עלה עליה, והתחיל לשוט במרחבי הים ללא כיוון מוגדר כלשהו.
בסירה הוא מצא תיבת עץ עם אוכל ושתיה שכנראה בעליה הקודמים השאירו עליה בנוטשם אותה.
אלברטו הביא לאלפונסו לאכול אחרי הימים בהם לא אכל כלום מלבד מי-ים שנכנסו לעיניו ופיו ללא רשות.
שלושה ימים הם שטו כך.
ביום הרביעי אזל האוכל ואזלו המים, ואלפונסו ואלברטו שכבו, מותשים, בקרקעית הסירה, ללא כח להשיט אותה עוד. הסירה נסחפה לה לאיטה בזרם, והם, מיואשים, נרדמו והתעוררו חליפות.
"שחפים!!" צעק פתאום אלפונסו בהתרגשות שגוברת והולכת. "נו? מה מיוחד בשחפים?" בירר אלברטו בעייפות. "שחפים זה סימן שיש יבשה באזור!" אלברטו הודבק בהתרגשות. "בוא נחתור לאן שהם עפים!" הציע אלפונסו, והשניים תפסו במרץ את מקומם ליד המשוטים וחתרו בעיזוז לכיוון מעופם של השחפים.
לאחר שלוש שעות הם היו עייפים הרבה יותר ממה שהיו והחתירה המרובה התישה את זרועותיהם, שהיו מותשות בלאו הכי מהשחייה והחתירה לפני כן.
הם כמעט התייאשו עד שפתאום צעק אלברטו בהתרגשות: "יבשה!! אני רואה יבשה!!!!" אלפונסו התעורר מקהות החושים בה שקע והחל לחתור. האדמה התקרבה אליהם במהירות יותר משיכול היה לשער שיוכלו להגיע אליה במצבם הנוכחי.
תוך זמן קצר למדי הם הגיעו סמוך לאדמה אותה ראו. מסתבר שהיה זה אי, המוקף ברצועת שוניות מסביבו(שוניות-כמו שרטונים חדים שמקיפים איים רבים). הם נווטו בזהירות את הסירה בין השוניות והצליחו להגיע לאי. הם ירדו מהסירה, גוררים אותה על החוף. "אלפונסו", שאל אלברטו, "מה אפשר לאכול כאן? אני רעב! ומאין נדע מה טוב למאכל ומה לא?" "צודק", אישר אלפונסו. "עלינו למצוא דרך לבדוק זאת בביטחון. הו, הנה, תראה – יש קוף על העץ!" "וגם תוכי אני רואה שם!" התרגש אלברטו. "בוא ניתן להם לטעום את הפירות שצומחים כאן!"
הקוף, שהם החליטו לקרוא לו קופיפו, והתוכי, שהם החליטו לקרוא לו תוכיכו, אהבו שניהם את הטעם של פירות שיח הבננות, פירות עץ הקוקוס והתמר ועוד מספר עצים שהיו פזורים שם. מצמחים אחרים, לעומת זאת, הם בכלל לא ניסו לטעום. למשל, פטריות ועשבים מסוגים שונים.
הקוף גם הראה להם איך לאכול את אגוזי הקוקוס-לוקחים אבן וזורקים אותה על האגוז, או יותר פשוט-זורקים את האגוז עצמו.
בתוכו, כידוע לכל דרדק, יש כמובן את 'חלב הקוקוס' שהוא נוזל מאד בריא ומשביע.
הרקיע התחיל להחשיך.
"אלפונסו!" קרא אלברטו תוך שהוא מקלף את הבננה השישית במספר. "אנו צריכים למצוא מקום לישון!" "כן, אחי" אלפונסו היה עסוק בלפנות ערימת אבנים מהאדמה. "מה אתה עושה?" אלברטו נבהל. "אנחנו לא יכולים לישון כאן, חשופים להכל!"
"צודק", גירד אלפונסו בכובעו. "בוא נמצא מערה שתהיה שלנו, באזור שם" הציע אלברטו. מהר מאד הם הגיעו לאזור המערות. כמה אבנים שזרקו השניים לימדו אותם כי חוץ ממספר עטלפים אין אף אחד במערה והם יכולים לישון בה. הם הלכו להביא את הסירה מהחוף, אך.. לא מצאו אותה היכן שהניחו אותה בהתחלה!
"לאן הסירה נעלמה?" תהה אלברטו בקול. "יש כאן שודדים?"
עיניו של אלפונסו ריצדו מצד לצד בתימהון, ואז הוא חייך: "זו בסך הכל הגאות! אתה מבין", הוא הבהיר, "לים יש זמנים שונים של גאות ושפל. בשעות מסוימות ביום הגלים מכסים חלק גדול יותר מהאדמה מאשר בשעות אחרות באותו יום. הבנת? והנה, הסירה מונחת מטרים ספורים מכאן". אלברטו צחק. "איך אתה יודע את כל זאת?" הוא תמה. "מה הבעיה? בכל הספרים ילדים בגילי יודעים דברים כאלו!" גיחך אלפונסו.
הוא ואחיו לקחו את הסירה עם התיבה הריקה, קש ועלים וענפים מהאזור-ונכנסו למערה 'שלהם'.
הם פינו לעצמם מצע נח לשכיבה ונרדמו מיד.
תוכיכו וקופיפו, אגב, נכנסו איתם למערה גם כן.

למחרת:
"הו, אלברטו אחי, אני מתגעגע כל כך לאבינו היקר!" מחה אלפונסו דמעות תנין מעיניו.
"נו.. גם אני מתגעגע", רטן אלברטו. "ומה זה עוזר לי להתגעגע אם הסופרת תקעה אותנו על האי לעוד חודשיים ואין סיכוי שנפגוש אותו בקרוב?!"
"אוף, נכון", התעצב אלפונסו אל ליבו. "אנחנו עוד אמורים לגלות שודדים באי, וגם דוד שלנו באי הסמוך, וגם לזרוק בקבוק אל הים, וגם לגלות אוצר, וגם–" "כן, אלפונסו, אני יודע את ההמשך. ומה דעתך פשוט לומר לסופרת להפסיק כבר לכתוב אותנו ולהתעלל בנו עוד?"
"אני בעד", חייך אלברטו מאוזן לאוזן. "בוא ביחד", הציע.
"שלוש, ארבע, ו—-"
ובקשתם התקבלה, מה לעשות. אין לי עוד כח להתעלל בדמויותי, וגם זמן לא.
שיתמודדו להם באי לבד, לנצח.
—