דמעות, ושקט.
הלילה ירד על העולם בערפילים של חושך, כהות.
"את חיה?" שאל אותה אבא אז, והיא לא הביטה בו בכלל, כי היא כבר לא הרגישה שהוא ממש אבא.
קשה לו, וזה הגיוני. הבת שלו נעלמה, ועוד שבוע… זה יהיה התאריך.
אבל למה הכל חייב לפעול לפי הגיון, קר ואדיש?
ואם הכל באמת בעולם הולך לפי הגיון, למה לשום שאלה שלה אין תשובה?
שום- שאלה? אף אחת?
היא עצמה את עיניה ופקחה אותן בבהלה שנייה אחר כך, כשהנייד שלה ציפצף בזדונות. מפריע.
'היי, את חיה? זאת תהילה.' הביטה בהודעה שהתקבלה, מושיטה יד ובתנועה חצי אוטומטית מוחקת אותה. את חייבת להשתמש בביטוי של אבא עכשיו, תהילה? כי זה לא עושה לי טוב.
ובכלל- תחשבי שנייה על אבא. הוא הרי גדל בבית כזה, ככה דיברו. והוא התרגל. וגם את, גם את חשבת שהתרגלת, שחני ישבה ואמרה לך שככה הוא אוהב, ובנימין ישב גם הוא לידה, ורק חיבק.
ולא היו מילים אז, כי יש רגעים ששווים יותר, ששום מילה לא צריכה להאמר, כי השתיקה מדברת בשביל עצמה. וטוב ככה.
אבל אז? אז חני… נעלמה. זו לא רק היא, הלב שלה צרח פתאום. זה הפגוע הזה, שנכנס לחיינו בלי להתריע, בלי לרחם אפילו לרגע. והרוע הזה? שהמחבל שפגע באחותה… שוחרר? שיעשו כמה החלפות שהם רוצים בשביל גופות של חיילים. אבל הוא? הוא, שעוד יכול להסתובב ברחובות, לרצוח, כי הוא גדל על שנאת היהודים באופן עמוק, מזוויע? הוא?
"היי, למה את עצובה?" קול ילדותי שאל והיא מהרה לזייף חיוך. לא מרשה לעצמה יותר מזה.
"אני לא עצובה" שיקרה. ולא היה לה אכפת מזה. בכלל לא.
כי אם לאלוקים לא אכפת ממנה, למה שלה יהיה אכפת ממנו?
"את בסדר?" אחותה הקטנה הביטה בה, תמהה. "את עצובה כי חנה מתה?"
"אומרים נפטרה" תקנה ביובש, בוהה בציפורניה. ולא בוכה, אף פעם לא בוכה. העיניים שלה יבשות, והלב?
הלב? היא לא יודעת.
"אבל אבא אמר לי שהכל מה'" מחתה הקטנה. "אז לא צריך להיות עצובים. ואבא גם אמר ש… הכל יהיה בסדר… אבא אמר שהיא תקום בתחיית המתים, ככה קוראים לזה. נכון?" שאלה.
ולך? היא דחפה את אחותה בכוח מראשה. לך? לך אבא לא אומר שהכל ממנו? לא אומר לך יום יום- שעה שעה? הוא לא מאותת לך את זה, באיתותים הכי גדולים שיכולים להיות?
יכול להיות. עצמה את עיניה. אבל שהאבא הזה לא יתפלא שאני לא רואה, הדמעות מטשטשות לי את הראייה.
סליחה אבא, זאת אשמתך.
****
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
16 תגובות
את כותבת פשוט יפה, אביגיל!!
יפה ונוגע.
נוגע ו- – –
בקיצור, כשרונית אמתית!
תעלי לנו גם המשך?
אני בוכה.
ולא מסוגלת להגיב
רק יכולה להגיד
שאני אוהבת אותך
וזהו.
אני יושבת הלומה.
הכתיבה שלך תפסה אותי בלי מילים.
את–
וואווו אבאלה את כותבת מושלםםםם!!
וכל כך נוגע ללבבב
איזו כתיבה מדהימה! שרף לי קצת בלב לקרא, זה היה נוגע ממש.
אייה.
איזו כתיבה כאובה יש לך.
ומדהימה.
קצת הזדהיתי עם החמודה הזו בסיפור.
סליחה אבא, זאת אשמתך.
****
קצת מתחשק לי לבכות.
וואי אמאלה איזו כתיבה יפיפיה!??
אאוץץץ' זה כואב?
אני פשוט לא יודעת מה להגיב לך על דבר כזה…
נ.ב. כתיבה מאלפת.
א. אביגיל. התגעגענו!
ב. וואי, מה זה הפוסט הזה. ילדה.
איך תיארת ככה?
למה מצאתי את עצמי מזדהה.
וואווו איזה יפה ומרגש את כותבת
אוהבת אותך??
אביגיל. וואו.
אפשר בבקשה עוד מהכתיבה המופלאה הזאת, מהסיפור הנוגע הזה?
וואו.
מטורפת!!! את כותבת מהממםםםםם
מרגש ממש.
תמשיכי לשלוח סיפורים!!! 🙂
כתיבה מהממת
תעלי את כל הסיפור?
אביגיל, תקשיבי לי רגע.
את -חייבת- לעשות משו עם הכישרון הזה!!
מוכשרת שכמוך!
את כותבת מושלםםם
אוהבת אותךךך
עשה לי כאב בטן. כבד ועצוב מידי
אלוקייםםם!! אבא איזה כתיבה מושלמת!!
תעלי את כל הסיפור בבקשהה!
פשוט נוגע ללב מצמרר הורדת לי כמה וכמה דמעות!