עירפול

הכל מטושטש
פותחת את הדלת.
מתיישבת.
"היי רבקי"
"היי" אני אומרת.
"איך אני נראת היום?"
אני שואלת
"למה"
היא שואלת
פותחת את הדלת.
מתיישבת.
"היי רבקי"
"היי" אני אומרת.
"איך אני נראת היום?"
אני שואלת
"למה"
היא שואלת
על הרגע הראשון אני מסתבכת.
טוב סיימנו עם הסיבוכים.
מתחילים לדבר על מה שהיה השבוע .
היא אומרת שמשהו לא מסתדר לה, אני תוהה.
היא נכנסת איתי לעבר.
כואב, כואב כ"כ.
הגוף שלי מלא בדקירות. צמרמורות.
אני כמעט בוכה.
"את בוכה?"
אני שואלת אותה.
"אני כואבת איתך"
היא אומרת.
אוכ זה עושה כואב מידי.
הכל מטושטש. אין עולם. אין מציאות.
אני חיה בעולם אחר.
מסתכלת, בוהה עלייה, על החדר, כאילו היא לא פה. טשטוש. הכל לא מציאותי. ענן סמיך של ערפל ממלא אותי, אני כבר לא חיה, הכל זה דמיון אחד גדול.
הכאב מטריף אותי, לא מסוגלת לעזוב עכשיו.
רבקי בעבר, או כמה משקעים,
איזה הבנות מזעזעות יש לה לאישה הזו שמולי.
שום דבר בחיי לא יציב.
לקחו לי את מקום אחרון ליציבות.
אין לי קשר עמוק עם איש, שרפתי הכל, עם ההרסנות הזו. אני לבד מידי.
אני צריכה לשמור על אבא, שלא ייקרה לו משהו שוב.
הכל יכול למות, להתפורר. גם אני.
אוי אוי אוי, כמה.
כמה כאב, סבל, עצב ובדידות קיימים.
אין לי כלום.
כל הקרקע שעוד נשארה יציבה נשמטה.
הלב, הוא כ"כ כואב.
מי יירפא ליבי?

כואב.
אוכ.
כואב.
אוכ.