עבר הווה עתיד, של העבר.

icon_set_3_26
פיקסל קטנה שמשלימה תמונה גדולה

מבוסס על פוסט "תורכן 2" שהתחילה לכתוב שולינקה האלופה!
כשקראתי את "תורכן 2" התלהבתי.
החלטתי לכתוב את כל הסיפור לעצמי,
אבל הוא יצא ממש יפה וגם אחותי הסכימה איתי,
אז ברשותה של שולינקה, אני משתפת אתכן.
(יש בסיפור שלושה קטעים שלא אני כתבתי, אלא שולינקה, פרצל?, ופנרס. (בעיבוד קל שלי כמובן, שיתאים לסיפור? אז אם התלהבתם מהקטעים האלו, זה קרדיט לשלושתן??????)
-תהנו?-
ברכבת ללונדון
(כתבה: שולינקה+עיבודים קלים שלי?)

ליזי היקרה שלי!
מה נשמע איתך?
את חשה בטוב?
מצחיק שאני כותבת לך, שתי דקות לאחר שנפרדתי ממך בתחנת הרכבת.
אבל מה לעשות אחות, געגועי גוברים ועולים כל כך שאני הייתי חייבת לקרוע את המתנה שדחפת לי ליד.
מצאתי בתוכו, את יודעת ודאי. פנקס בורדו עמוק יפהפה! עם עט תואם. האמת, אחותי הגדולה. אני לא יודעת מאיפה השגת את הכסף לקנות מתנה יוקרתית כל כך, מתנה של נסיכות אצולה! כל כך התרגשתי, שכבר את הדף הראשון הקדשתי לך.
לאחותי הגדולה והמושלמת. אחות שגידלה אותי, טיפחה ואהבה. ואוהבת-עדיין.
אפילו שאין לנו אבא, ואף פעם לא רצית לדבר על זה. אני לא מרגישה שונה, את תמיד למדת איתי בדינים שצריך, הסברת בתורה, ואפילו הדגמת בהלכה. מילאת את החסר תמיד,
אוי ליזי, הרכבת צופרת, כל המושבים מיטלטלים. אני חייבת לסיים!
אני כבר מתגעגעת, ומתחילה לבכות אפילו, אבל אני ילדה גדולה,
ככה את אומרת, תמיד
אני אוהבת אותך ליזי! חבל שלא יכולת להצטרף אלי, אמרת שעלמה בת 17 לא יצרפו בכל זאת, וילדה בת 11 אפשר לשלוח לבד,
אוף! שוב אני כותבת ומדברת הרבה כל כך,
אם היית פה בטח היית נוזפת ב 'פטפטנית הסדרנית'
והיית אומרת 'חדל פטפטת סוגרים ת'שוק!" אף פעם לא הבנתי מה הקשר בין שוק לדיבורים אבל זה משהו ש 'תגדלי תביני'
אוח, שוב נסחפתי בדיבורים.
עוד מעט הטרנספורקינדר כבר נוסעת, נפרדת מגרמניה אפופת מלחמה לאנגליה המשוחררת. קשה לי לעזוב בית כה חם וטוב לעבר עתיד מעורפל ולא ידוע.
אבל חייבים,.
אז שלום אחותי היקרה!
ולהתראות בקרוב. אמן!שלך-בטי. (האחות הקטנה והמפונקת)
נ.ב. מסרי דרישת שלום לארייה לייב ולאמא.בטי סיימה את המכתב, הכניסה אותו לתיק החום שלה ונאנחה,
הלוואי שתצליח לשלוח את המכתב איך שהוא לליזי שלה, היא כל כך מתגעגעת! ליזי בטח תצחק, אבל לא אכפת לה. גם אם ליזי חושבת שהיא מפונקת מידי או קטנה, גם שליזי מנסה לחנך ולגעור כאילו היא אמא שלה, גם אז היא אוהבת אותה. תמיד.
היא ליזי אחותה המושלמת והגדולה!
ועכשיו היא עזבה את ליזי, ואת ארייה לייב, ואת אמא ששוכבת במיטה וכמעט זזה. עכשיו היא נוסעת, והיא אפילו לא יודעת לאן. (שולינקה)

 

תחנת רכבת לונדון
בטי ירדה בכפר קטן בלונדון. ילדונת כבת 6 מחזיקה שלט "Beti" עומדת ליד גברת עם חליפה ירוקה מחוייטת."Welcome to London" אמרה הילדונת בחיוך, My name is Susan מציגה את עצמה וצוחקת בשובבות. בטי מנסה לחלץ חיוך לקטנה אבל טלטלות הדרך לא נותנות לה להשתחרר. שקט. נוו, בטי כבר לא יודעת מה לעשות, הגברת הזאת בוחנת אותה בלי סוף. "lets go" אומרת לבסוף הגברת בקול שקט ועמוק.  "קצת קשוחה", חושבת בטי, "אולי יותר מידי".

הן נכנסות לבית והגברת מורה לה על דלת עץ משויפת. זה יהיה מהיום החדר שלך ושל סוזן. תכניסי את מזוודתך ותגשי בעוד רבע שעה לשולחן העגול. לאחר 20 דקות בהן סיימה לפרוק את מזוודתה היא ניגשת לשולחן ומגלה שם כוס תה ופרוסת שטרודל. בטי לא הכירה את המושג "Tea time"."אחרת" אמרה בקול קשוח. "שבפעם הבאה זה לא יקרה, ועכשו, תאכלי" אומרת לה הגברת שכבר הציגה את עצמה בתור "Mrs. Merlin" בטי מסתכלת עליה בהלם, "אז אחרתי ב5 דקות, מה היא עושה מזה עסק? וזה מה שיש לה להציע לי אחרי נסיעה של כמה שעות? היא לא יכולה להביא משהו יותר משביע?" אבל בקול היא רק אומרת "Thanks" ומתיישבת ליד סוזן.

"בבית הזה יש כללים" אומרת מיסיס מרלין, "לארוחות יש להגיע בזמן, בבוקר קמים ב7:00 בדיוק והולכים לישון ב20:30 ולא יאוחר מזה". היה נראה שלמיסיס מרלין יש עוד מה לומר אך עיניה של בטי שכמעט נעצמו גרמו לה להפסיק להמטיר עליה הוראות ולחרוג מכללי השינה. בטי הלכה לישון וכך סיימה את היום הראשון שלה בלונדון.

 

גרמניה, ברלין
אמא חולה, מאז ליל הבדולח שבו נפגעה קשות מהזכוכיות, היא שוכבת במיטה עם עיניים עצומות. ממלמלת מידי פעם, היא מצליחה לשמוע את המילים "אריה לייב, מקום בטוח, בטי ב"ה, ה' תעזור…" כן, היא צריכה לחשוב מה עושים עם אריה לייב. את בטי ב"ה הצליחה להעביר ללונדון, אבל מה עם אריה לייב??? אסור לו להישאר כאן, הוא חייב לברוח, חייב שישאר למשפחה צאצאים שנושאים את השם "רוזן" חייבים! היא תחשוב כבר על דרך הצלה.

 

גרמניה, ברלין. שעת לילה מאוחרת
"למה הגעת אלינו? זאת סכנת נפשות לצאת מהבית בשעה כזאת?!"הוא מביט בה עמוק, "אני מנסה להציל נפשות. הילדים הקטנים לא צריכים לסבול, הם לא צריכים לראות את הזוועות שהולכות כאן". "אז מה אתה רוצה ממני?" אני ממשיכה לשאול ומביטה באריה לייב שישן על הספה. אני רוצה להבריח את אריה לייב, אני דואג לו", הוא אמר. "טוב, זה מאיר, חברו של אבא ז"ל, אפשר לסמוך עליו, "ולאיפה תיקח אותו? איפה אני אחפש אותו אחרי שכל זה יגמר?" יש מתחתי בחורים, הם דואגים להעביר את הילדים לשוויץ, שם יש בית יתומים לילדים יהודים. שם זה המקום הבטוח שיכול להיות". מה יכול להיות יותר טוב מיזה? תודה לך אבא שבשמים.

 

כפר קטן בלונדון
בטי התעוררה, היא מורעבת. נו מה הפלא, אתמול הלכה לישון בצהריים ללא ארוחת ערב ואחרי נסיעה מתישה ברכבת כמה שעות. היא מביטה למיטה שלידה ורואה שסוזן מביטה בה בהתרגשות. "עכשיו את אחותי הגדולה?" שואלת בתקווה. בטי מחייכת אליה, "אם זה יעשה לה טוב, אז למה לא? הרי אמא תמיד אמרה לנו בכל מקום שאת נמצאת, תדאגי להשאיר שם מעשה טוב- חושבת בטי -וזה כולל גם כאן, בלונדון". "כן" היא עונה וסוזן קופצת משמחה, היא ילדה יחידה ומשעמם לה נורא לבד בבית, מעכשיו, תהיה לה אחות גדולה."Good Morning" מכריזה מיסיס מרלין. "הגיעה הזמן להתארגן ללימודים, את בטי, מתחילה היום ללמוד  ב"School" כאן בכפר, הכנתי לך כבר אתמול את התלבושת ועכשיו עליך להזדרז, כדי לא לאחר ללימודים עליך לצאת מהבית ב7:30 בדיוק".

 

גרמניה ברלין
"אריה לייב, תשמור על התפילין היטב, זה של אבא ז"ל, זכור! עוד שנה ו11 חודשים אתה בר מצווה, תשמור חזק, שלא יאבד!!"אריה לייב מהנהן בראשו ומביט בה במבט בוגר. "כן ליזי, אל תדאגי, אני אשמור על התפילין חזק". "ותזכור את מה שאמא תמיד אומרת, "בכל מקום שאתה נמצא, תדאג להשאיר שם מעשה טוב" להתראות אריה לייב, ותשמור על עצמך!!!" אריה לייב יוצא לבדו מהבית, הוא קטן ונמוך, אף אחד לא יראה אותו. ליזי כל כך רצתה ללוות אותו אבל היא גבוהה והוא נמוך ורזה, אז הוא יוצא לבד לשדה שמאחורי תחנת הרכבת. שם הוא יפגוש את הבחור שילווה אותו ועוד ארבעה ילדים לשוויץ. "ה', תשמור עלי…"

 

School, לונדון
(כתבה: פרצל?+עיבודים קלים שלי?)
בטי ישבה בכיתה וכססה את קצה העיפרון.
היא לא הצליחה להבין מילה מדבריה של המורה, או שלא רצתה להבין.
אילו רק ליזי הייתה כאן… היא נאנחה. טוב שלפחות מצאה דרך להעביר לליזי את המכתב. אתמול, חודש אחרי שהגיעה לכפר, לקחה אותה מיסיס מרלין לבית הדואר הקרוב וחזרה ואמרה לה שיכול להיות שבגלל המלחמה המכתב יתעכב וליזי תקבל אותו מאוחר. אבל לה זה לא אכפת, העיקר שיגיע לליזי שלה. היא הוציאה את הפנקס שלה, הפנקס שליזי נתנה לה, והסתכלה עליו בגעגוע. היא כמעט שלא כתבה בו אחרי המכתב ההוא לליזי, רצתה לשמור אותו לזמנים קשים יותר. אולי עכשיו תכתוב בו?
"תודה רבה, פאני. הסברת את התרגיל יפה מאוד." מיסיס תומפסון עצרה לרגע וחייכה חיוך שיש בו מין הרוע. "וכעת תסביר לנו העלמה רוזן, במה בדיוק את מתעסקת בזמן השיעור?"

המורה התקרבה אליה, מתנשאת מעליה. "תביאי לי את זה." קולה הסמכותי נשמע מרושע ומלא רוע באוזניה של בטי. להביא לה את הפנקס של ליזי? לא בא בחשבון. היא הצמידה אליה את הפנקס. "המורה, סליחה, אני מתנצלת. כבר אכניס את זה לתיק! בבקשה, אל תקחי את זה." בקשת הסליחה שלה הייתה משכנעת מאוד, שכן לבטי היה הכישרון לעורר רחמים בליבם של אנשים, אך הוא נאמר באידיש קולחת. פניה של המורה האדימו. "דברי אנגלית! והביאי לי את הדבר הזה מיד!" היא כעסה מאוד. מלכתחילה קיבלה את בטי לכיתה רק בעקבות לחצים שהופעלו עליה. היא אינה מחבבת במיוחד את היהודיה הקטנה הזו. בטי הבינה כי כלתה אליה הרעה, והפנקס החליף ידיים. בטי ניסתה להתנחם בכך שלפחות העט נשאר אצלה, אך ללא הועיל.
הפנקס! הוא יישאר בארון המורה עד סוף השנה! דמעה קטנה טפטפה מעינה, והיא מיהרה לנגב אותה. בלעדי הפנקס היא תישאר כאן לגמרי- לגמרי לבד. עם הפנקס יכלה להרגיש שליזי נמצאת לידה, אך כעת…
החלטה נועזת התגבשה במוחה.
היא תתגנב בלילה אל חדר המורות, ותוציא את הפנקס שלה.

 

מאחורי תחנת הרכבת, גרמניה, ברלין
"אני ברוך ואני אהיה המדריך שלכם, אם אתם צריכים משהו, יש לכם בעיה, אז תפנו אלי כן? אוקי, אז אני מלווה אתכם עד גבול שוויץ, משם יהיו כמה קבוצות של ילדים שיתחברו לקבוצה גדולה של 30 ילדים ומדריך, אני אחזור לגרמניה ואתם תמשיכו עם המדריך השני.חיים והרשי אתם הולכים בזוג כל הזמן. עויזר ויוס'ל, אתם זוג שני, ואריה לייב, אתה איתי. אנחנו ניסע עכשו ברכבת 3 תחנות. אנחנו נרד בגרמניה מכיוון שככל שמתקרבים לגבול, יש יותר שוטרים ויותר פקחים, ואסור להם לראות אותנו, ברור? כל זוג יהיה בקרון אחר, ותזכרו שבתחנה השלישית כולם למטה. קדימה, לרכבת."

 

כפר קטן בלונדון
לילה, הכל חשוך בחוץ. היא יוצאת מהחלון ונוחתת על  הדשא הרך. קמה, מתנערת לרגע ומתחילה ללכת לכיוון הבית ספר. היא לא יודעת שהיום מתקיימת שם אסיפת מורות. לא, אין לה מאיפה לדעת. היא נכנסת לחדר מורות דרך החלון, איזה כיף שכאן בכפר כמעט הכל בקומת קרקע, שלא כמו בגרמניה… היא מחפשת בארון את המדף של  "Teacher Thompson"  והנה, הוא שם למעלה, טוב, צריך לקחת כיסא. הוא פונה לכיסא והיא שומעת את המפתח מסתובב.היא קופאת ולרגע, אך מיד מתאוששת, ונכנסת למדף האחרון שבארון, מודה לה' על כך שהיא רזה ונמוכה…

 

School, לונדון
"למה ה', למה אסיפת המורות חייבת להיות דווקא כאן? טוב את יודעת בעצמך בטי, את יודעת שכאן זה המקום הכי הגיוני לאסיפה לא? זה החדר מורות אז למה לא כאן?" בטי יושבת מקופלת במדף האחרון ומתנערת מהמחשבות כשהיא שומעת את המורות מתחילות לדבר."אני לא מבינה מה בער למרלין לקחה אותה?- אומרת "מיסיס תומפסון", -אתן יודעות שמרלין היא טיפוס קשוח ואוהב סדר וניקיון, בקושי היא מסתדרת עם סוזן שלה"."יש שמועות- פותחת מיסיס לואיז ומסבירה- שבעבר הרחוק אמא של בטי עזרה או הצילה את מרלין, ועכשו היא מחזירה לה טובה בכך שאוספת היא לביתה את בטי, לכן היא גם לא נותנת לה עבודות בבית כמו שאר המשפחות".

"מה? אמא שלה? אבל אמא נולדה בגרמניה ולא יצאה משם לעולם, איך היא הגיעה ללונדון, למרלין?"
חחקקחקחחק חריקת דלת, בטי מתכווצת, מורה אחת פתחה את הארון…

 

תחנת רכבת גרמניה, כמה 3 תחנות לפני הגבול
הם ירדו בתחנה השלישית, מבט קצר והם מצאו את שאר הזוגות. ברוך מסמן להם בעיניים ללכת אחריו. הם צועדים בשקט ומגיעים לחורשת עצים, שם הם עוצרים ונערכים לשינה קצרה בת 4 שעות. שקט. הקבוצה הלכה לישון. ברוך כמעט נרדם כשהוא שומע קול בכי, הוא מסתובב על משכבו ורואה את הרשי, הקטן שבחבורה בוכה חרישית. הוא לא מספיק להגיב כשראה את אריה לייב מתקרב להרשי ומתחיל ללטף ולהרגיע אותו.

"אני מתגעגע, לאבא ואמא, לגולדה לשיינא ולאברמ'ל התינוק, אני רוצה אותם, אני רוצה להיות איתם, לא רוצה לברוח לבד", מסביר הרשי בבכי לאריה לייב. אריה לייב מלטף אותו, הוא קטן, בן 5 בסך הכל וצריך להכיל את הפרידה הזאת. הוא, כבר הבין שהבריחה הזאת היא לטובתו, כדי שהוא ישאר בחיים. הוא היה רוצה לנסוע ללונדון, יחד עם בטי תאומתו. אבל כבר לא נשאר מקום ברכבת. והוא נאלץ לברוח לשוויץ. נוו, מה אמא תמיד אומרת? "בכל מקום שאתה נמצא, תדאג להשאיר שם מעשה טוב" אולי בשביל הרשי הקטן הוא היה צריך לברוח לשוויץ ולכן לא נשאר כרטיס לרכבת ללונדון בשבילו? "הרשי, גם אני מתגעגע להורים שלי ולמשפחה, אני גם רוצה להיות איתם, אבל עכשו זה לא אפשרי. אנחנו נוסעים לשוויץ, לשם נוסעים עוד הרבה ילדים ושם נגור עד שתגמר המלחמה בגרמניה. אתה יודע, אף פעם לא היה לי אח, אולי אתה תהיה האח שלי? ואני אדאג לכל מה שאתה צריך ורוצה, ממש כמו אח גדול".הרשי מביט בו, הוא כבר לא בוכה, אריה לייב הוא ילד גדול והוא רוצה להיות אח שלו, הרי אין לו אח גדול, יש לו רק את אברמ'ל התינוק שנשאר עם אמא בבית. ואם אריה לייב יהיה אח שלו הגדול, זה יהיה נפלא!הרשי נרדם עם חיוך על השפתיים. ברוך בהלם מהילד הזה, הוא רק בן 11, ואיזה בגרות יש לו, או שבעצם, הוא כבר לא ילד.

 

School, לונדון
ב"ה, לא גילו אותה. אבל עכשיו, במחשבה שניה, אם היא תיקח את הפנקס שלה, המורה תגלה זאת מחר ותכעס עליה. מספיק היא כועסת עליה מסיבה שלא ברורה לה, היא לא מעוניינת שתכעס עליה עוד. היא תחזור לבית עכשיו ותחכה עד סוף שנה.

 

בדרך לחופש
אריה לייב נהפך להיות הזוג של הרשי וחיים נהיה הזוג של המדריך. ברוך עוקב אחרי אריה לייב מתחילת הבריחה. הוא שם לב לאופי החזק שלו. "אריה לייב הוא אח נהדר- חשב לעצמו הרשי- הוא דואג לי ומקשיב לי ואפילו מלמד אותי משפטים יפים וחכמים, אתמול הוא לימד אותי את המשפט "בכל מקום שאתה נמצא, תדאג להשאיר שם מעשה טוב", הוא אמר שזה המשפט של המשפחה שלו, ואם אני אח שלו, אני גם צריך להכיר אותו, ואני באמת משתדל לעשות מעשה טוב בכל מקום, גם אם נורא קשה לי"
ברוך שמע את אריה לייב, הוא שמע את המשפט שלימד את הרשי הקטן, ואז הוא הבין, הוא הבין איזה ילד אוצר הוא, ילד שהמטרה שלו ברורה, בכל מקום שהוא נמצא, הוא משתדל להשאיר שם מעשה טוב. זה תפס אותו ונתן לו נקודה למחשבה.

 

גבול גרמניה ושוויץ
טוב ילדים, מכאן אתם ממשיכים עם המדריך מאיר. הוא ילווה אתכם עד לבית יתומים. אני נאלץ להיפרד מכם כעת, עלי לשוב לגרמניה, יש לי קבוצת ילדים שמחכה שבעביר גם אותם. ברוך נופף להם לשלום והלך. הם נשארו עם המדריך מאיר ועוד 15 ילדים. מחכים לעוד כמה קבוצות.

 

גרמניה, ברלין
צעקות, יריות, נביחות כלבים.
רבקי וויס הציצה מבעד לחרכים שבתריס.
ואז היא ראתה אותה.
את ליזי, חברתה הטובה, נגררת בידיהם של הגרמנים.
"ליזי שלי" היא רוצה לצעוק,
איך הם לוקחים לה אותה?
למה דווקא את ליזי?
ליזי בשבילה היא לא רק שכנה וחברה, לה יש רק אחות אחת, קטנה ממנה בשנה, שהלכה לפרטיזנים, היא המבשלת שלהם, ומאז ליזי היתה לה ממש כאחות, כאחות תאומה.
אחרי שהרגו את הוריה, הגיעה ליזי להסתתר יחד איתה.
הן הסתתרו כשנה ביחד.
והיום, היום לא נשאר להן כלום לאכול.
אז ליזי יצאה לחפש, אולי תמצא משהו.
אבל עכשו, עכשו תפסו אותה.
והיא נשארת לבד.

 

School, לונדון
עוד יום לימודים רגיל מאחוריה. בטי פוסעת באיטיות לבית.
היא פותחת את הדלת וקריאת "Happy Birthday to you" נשמעת יחד עם זריקת ניירות וסוכריות על ראשה.
בטי מופתעת, היא לא חשבה שמיסיס מרלין הקפדנית, וסוזן המתוקה יעשו לה מסיבת הפתעה.
היא מביטה סביבה, הבית מקושט בבלונים, על השולחן מונחת עוגה עם 12 נרות, וניירות נוחתים עדיין בנחת על הרצפה.
ואז קופצות מאחורי הספות, הוילונות ומהחדר הסמוך חברותיה מהכיתה, כולם היו שם!!
ג'ני חברתה הטובה התקרבה אליה והגישה לה מתנה עטופה בנייר מרשרש.
"!!Thank you very much, what a surprise" היא מחייכת ומקבלת מידיה של ג'ני את המתנה.
הן יושבות ליד השולחן, מפטפטות, צוחקות, אוכלות מהעוגה ו…שותות תה, איך לא? השעה הרי 16:00.

***

בטי יושבת לבדה על הספסל שבחורשה. היא חושבת על היום הגדול שלה, היום היא בת מצווה!! היא מחויבת במצוות!! מעניין מה קורה עכשו עם אריה לייב, איך הוא חוגג את היום הולדת שלהם.היא לא זכתה שיחגגו לה בת מצווה עם המשפחה והחברות היהודיות, אבל היא מקווה שאת הבר מצווה של אריה לייב הם יחגגו יחד.

 

בית היתומים שוויץ
"מזל טוב לייבי, אתה ממש גדול, שנה הבאה אתה עושה בר מצווה" קרא הרשי בהתרגשות.
אריה לייב, שנהפך להיות לייבי בפי הרשי הקטן ואח"כ בפי כל חבריו, חייך אליו והניף אותו לגובה.
"אתה מתוק הרשי, בוא, עכשיו זה זמן של ארוחת צהריים, לא כדאי לאחר".
הרשי חייך אליו חיוך מתוק ורץ לפניו בדילוגים לכיוון חדר האוכל.
הוא נכנס לחדר אוכל וראה את כל חבריו עומדים על הכיסאות ושרים לו: היום יום הולדת… ללייבי…" הוא התיישב במקומו נבוך ומיד החברים קפצו אליו והרימו אותו על הכיסא, "אחד, שתיים… שש, שבע, שמונה… אחד עשרה, שתיים עשרה".

***

לייבי יושב לבד על הספסל שבחצר. הוא חושב על היום הגדול שלו, יש לו יום הולדת, עוד שנה הוא יהיה בר מצווה!! מענין מה עם בטי, היום היא בת מצווה!! מעניין איך היא חוגגת את יום הבת מצווה שלה. היא לא זכתה שיחגגו לה בת מצווה עם המשפחה והחברות היהודיות, הוא מקווה שאת הבר מצווה שלו, הם יחגגו יחד.

 

מחנה עבודה אושוויץ
(כתבה: פנרס+עיבודים קלים שלי?)
ליזי עבדה. אחרי שאמא נפטרה, היא  הצליחה להסתתר כשנה יחד עם רבקי, ואז תפסו אותה. אז עכשו היא כאן, באושוויץ.
היא עבדה כל היום, בלי לעצור, בלי לתת אפילו קצת מנוחה לעצמותיה הכואבות, היא אמנם רצתה להתיישב קצת, להרגיע את הצריבה בברכיים, את העצמות הרועדות, את הבטן המקרקרת, אבל יותר מזה היא רצתה לחיות.
ובאושוויץ, ביקשו עבודה בעד חיים, סבל בעד מרק דלוח ודמעות בעד קצת מים.
לפחות בטי וארייה ליבב לא כאן, בטי נשלחה לאנגליה, האחות הקטנה והחמודה שלה, שבטח הייתה מזדעזעת אם היא הייתה מגיעה, אפילו לרגע, לשערי המחנה הדוקרניים. וארייה לייב הוברח לשוויץ.
בטי שלה, המפונקת מעט, מזל, סייעתא דשמיא בעצם, שהיא לא פה.
לא רואה את ערמות את הנעליים, את הכלבים, את החיילים עם המגפיים המסומרים, ומעל הכל: את העשן המיתמר מהארובות.
והמחשבות, הן הציקו לה, הן הפריעו לה לעבוד, כמה מכות כבר חטפה בגללן, מה כבר ביקשה? לחלום קצת, לדמיין את אחיה המתוקים, את אמא בזמנים טובים יותר, מאחורי חומות שהקימו לבבות של אבן, גם לדמיין היה אסור.
ניצחון הרוח על הגוף נשמע כל כך טוב בסיפורים, כל כך אצילי ומלא גבורה, אבל כשהבטן משוועת לפירור מזון, ואדם מוכן לגנוב ולפשוע בשביל פרוסת לחם, הרוח נשברת, לאט לאט.
היא לא כעסה על אלוקים, היא רק לא הבינה.
בכלל. כלום.
השוט תפס אותה בהפתעה והיא נאנקה בכאב והזדרזה להמשיך לעבוד במרץ, פס צורב על גבה, צלקת מדממת בליבה.
נמאס לה, די, אולי… אולי כדאי לא לקום פשוט? כמו שרה'לה ולאה ודבורי וטויבע וציפי ומאות כמוהן?
שנשארו במחנה, ישנות לנצח על דרגש עץ, ונשמתן עלתה למרום, גבוה יותר אפילו מעמוד העשן שמיתמר מהארובה?
היא לא תתאבד, חס וחלילה, היא לא, אסור, אבל… בשביל מה לחיות?
הייאוש כבש כל פינה בלב שלה, וייאוש, כך לחשו הבריות, היה הרוצח הגדול באושוויץ.
שברי אדם שנסדקו ונשברו, כרעו לארץ ולא קמו.
הכאב מעביר אנשים על דעתם.

***

"רבקי? גם אותך תפסו???"רבקי משפילה את עיניה. מרימה ומביטה בה. "לפחות עכשו אנחנו ביחד, ליזי,"ליזי שותקת. "מה אתן מדברות?" צליפת שוט נשמעה במרחב ופניה של ליזי מתעוותות. הן חוזרות מהר לעבוד ורבקי מנסה להמשיך לדבר.
"ליזי, תקשיבי, כחודש אחרי שתפסו אותך הגיעה לך מכתב בדואר. זה מכתב מלפני כשנה וחצי, אבל את בטח תשמחי בו, לקחתי אותו איתי לכל מקום" אמרה והוציאה מתחת לחולצה מעטפה מעיפה תוך כדי מבט לצדדים.בערב, כשכל האסירות מיהרו להירדם, מעל דרגש עץ דוקרני בביתן קפוא, היא שלפה את המכתב וקראה.
"ליזי היקרה שלי", הפתיחה העלתה דמעות בעיניה.
היא יקרה? היא? היא כלום, שבר, תולעת נרמסת.
המילים הביאו לה מזור.
בבוקר היא קמה עם כולן, למסדר, החייל הנאצי צרח כמו תמיד, והעיניים שלו אמרו: "תמותו כבר, יהודיות עלובות שכמותכן!"
אבל היא לא תמות, היא תחיה, בשביל בטי, בטי מתגעגעת אליה, בטי צריכה אותה, היא לא תישבר.
והמכתב, שעף ברוח הקפואה שפרצה לביתן הקטן, התרומם למעלה, גבוה-גבוה, נשא איתו תקווה ואהבה, ומלאך קטן ולבן הושיט אליו שתי ידיים ועף עד לכיסא הכבוד.

 

מחנה עבודה דכאו
הוא נתפס.
אחרי שהצליח להבריח 3 קבוצות ילדים, הוא כמעט והבריח את הקבוצה הרביעית, אבל אז תפסו אותו.
והיום זה עוד יום של עבודת פרך. עוד יום שהוא מתעורר ויודע שעליו לקום ישר לעבודה בלי להתפלל ולאכול קודם.
הוא יודע שעליו לחיות.
אסור לו למות, אמא ביקשה כל כך והוא הבטיח לה.
עליו לחיות בשביל יוסף, האח הקטן שלו שאמא הספיקה להחביא אותו במנזר.
הוא חייב לחיות כדי להוציא אותו משם, כדי שהוא יגדל כמו יהודי.
ברוך מתנער מהרהוריו לקול צעקת "שנעל" וממהר למסדר.

 

כפר קטן בלונדון
בטי כבר בת 17 אחות גדולה לסוזן בת ה12.
אתמול חגגה סוזן בת מצווה.
כן. הן יהודיות.
מרים ובתה שרה.
מרלין-מרים סיפרה לה זאת לפני חודשיים…

***

"כשהייתי בחורה, הלכתי ללמוד רפואה בגרמניה, שם הכרתי את אמך, צביה מאייר. היינו חברות טובות, למדנו יחד, טיילנו יחד, עד שאמך גילתה את היופי שביהדות והיא חזרה בתשובה. אימך עזבה את לימודי הרפואה והתחתנה עם שמעלק'א רוזן. אני המשכתי בלימודי הרפואה, אך כעבור תקופה קצרה אימי נפטר וחזרתי ללונדון, לבית אבי. כל השנים של הילדות חייתי בידיעה שאני נוצריה, אך כשאימי נפטרה גיליתי את יומן חייה, שם היה מוזכר שהוריה היו יהודים. ביררתי מה זה נוגע אלי וגיליתי שגם אני יהודיה. התחלתי לחפש את צביה חברתי, רציתי לספר לה על הגילוי, ידעתי שזה ישמח אותה, למרות שלא תכננתי לחזור בתשובה, עצם הידיעה שאני יהודיה, הייתה גורמת לה לשמחה, בזאת אני בטוחה. אך לא מצאתי אותה, היא עברה לכתובת אחרת. כששמעתי שרכבת של ילדים מגיעה, החלטתי להכניס ילדה אלי לבית, שתהיה לאחות לסוזן שלי, ואז ראיתי את השם שלך. הצלחתי להגיע לרשימות של הילדים שמגיעים ברכבת, וראיתי "בטי רוזן" מיד קפצה לי מול העיניים צביה, חברתי הנהדרת, ומי יודע? אולי בטי רוזן, זאת שכתובה כאן, הבת שלה? החלטתי שאותך אני אכניס לביתי. גם אם בסוף יתברר לי שאת לא ביתה של צביה, רציתי לדעת שלפחות ניסיתי, והנה, הצלחתי. עכשו בזכותך אני מתחילה לחזור ליהדות, את הראית לי את היופי שבמצוות".

***

המלחמה הסתיימה. בטי מחכה כמה חודשים, לראות אם ליזי תבוא אליה, וכשעובר יותר מחצי שנה, היא מחליטה לעזוב, היא חייבת לחזור לגרמניה, לראות מי נשאר מהמשפחה שלה, היא כל כך רוצה לחבק את ליזי, לראות את אריה לייב, להתפנק על אמא, אמא? מה קורה אם אמא? היא בחיים? היא הצליחה להתאושש מאז? אין לה שום מושג, היא חייבת לחזור לשם.
בטי הולכת להתארגן לנסיעה.

 

קנדה
מנחם מיטיב את משקפיו על עיניו ועובר על שמות הניצולים בעיתון.
היתה לו משפחה בגרמניה והוא מקווה לפגוש שם מוכר.
הוא מגיע לרשימת הילדים ששהו בלונדון, הוא עובר לניצולים מאושוויץ ולבסוף ברשימה קטנה שיש שם כ60 שמות הוא מוצא את אשר חיפש.
הוא פוגש את אחיינו הקטן.
הרשי.
הרשי קליין.
בן אחיו הגדול.
הוא ימהר לשוויץ, הוא ימהר כדי לפגוש את אחיינו שלא ראה אותו למעלה מ-8 שנים.
פעם האחרונה היתה כשהרשי היה בן 3.
הוא כותב מברק ושולח לשוויץ, שיגיע עוד לפניו, שהרשי ידע לחכות לו, וכבר למחרת הוא עולה על אוניה שמפליגה לאירופה.

 

בית היתומים שוויץ
המלחמה הסתיימה. לייבי בן 17, אח גדול להרשי בן 11. אין לו לאן ללכת. הוא נשאר כאן עם הרשי. או שאולי, אולי הוא יילך ללונדון לחפש את בטי? ומה הוא יעשה עם הרשי? הוא לא יכול להשאיר אותו כאן, אין לו אף אחד בעולם חוץ ממנו. לא, הוא לא ישאיר את הרשי כאן בשוויץ הוא יסע עם הרשי ללונדון, ביחד, והוא יחפש את בטי. רק חבל שהוא לא יודע באיזה כפר היא נמצאת…לייבי הולך להתארגן לנסיעה והרשי מצטרף אליו…

 

?תמונת מצב?
בטי רוזן- תאומתו של אריה לייב. היתה בת 11 בתחילת המלחמה. חיה את שנות המלחמה בכפר קטן בלונדון, אצל משפחה יהודיה שחזרה בתשובה רק אחרי שהייתה אצלם 5.7 שנים. חייה היו רגועים וטובים. למשפחה שאצלם הייתה, היה כסף ולא חסר מאום.
ארייה לייב רוזן- תאום של בטי. היה בן 11 בתחילת המלחמה. חי את שנות המלחמה בבית יתומים בשוויץ. בית היתומים הכיל הרבה מאוד ילדים. בבית היתומים הוא נקרא "לייבי". הילדים שם חיו בפשטות, ארוחות מצומצמות (אך משביעות) ובלי מותרות.
אברהם יצחק שלמה רוזן- אבא של ליזי, בטי ואריה לייב, נפטר כשהתאומים היו בני שנתיים.
צביה רוזן- אמא של ליזי, בטי ואריה לייב, נפצעה בליל הבדולח ולאחר זמן, נפטרה.
הרשי קליין- בתחילת המלחמה היה בן 5 וברח יחד עם עוד ילדים וביניהם לייבי, מגרמניה לשוויץ. בדרך לשוויץ הוא התחבר עם לייבי ועכשו הם כאחים ממש.
ליזי רוזן- היתה בת 17 בתחילת המלחמה. הבריחה את אחיה התאומים מחוץ לגרמניה. היתה יחד עם אמה- צביה רוזן עד שנפטרה (כשלושה חודשים מאז ששלחה את הילדים) ולאחר מכן התחבאה יחד עם שכנתה בת גילה- רבקי כשנה עד שתפסו אותה. היתה באושוויץ עד הסיום והחזיקה מעמד במצעד המוות.
רבקי שווארץ- נתפסה כחודש אחרי ליזי ונשלחה גם כן לאושוויץ.
שיינא שווארץ- אחותה של רבקי, ברחה לפרטיזנים ממש בהתחלה.
ברוך הופמן- הבריח 3 קבוצות ילדים לשוויץ ולפני הקבוצה הרביעית נתפס ונשלח למחנה דכאו.
יוסף הופמן- אחיו הקטן של ברוך. בתחילת המלחמה היה בן שנה, הוכנס למנזר ע"י אימו.
מנחם קליין- דודו של הרשי שגר בקנדה, וכעת הוא נוסע לשוויץ, להרשי.

 

בית היתומים, שוויץ
השעה 20:45, הם מוכנים לצאת לדרך. הם מחליטים להישאר כאן, בבית ביתומים בלילה הזה, ולמחרת בבוקר לצאת.

***

לייבי והרשי נפרדים מהילדים הבודדים שנשארו שם, וכבר מתחילים לנוע לכיוון הדלת. דפיקה שנשמעת מכיוון הדלת שינתה את דעתם. "מברק עבור צבי-הרש, מי זה?" "אני" אומר הרשי ולוקח את המעטפה בתמיהה. הוא הופך ומסתכל על שם השולח
"Menachem Klein".
הוא מביט אל לייבי שעמד לידו, שואל אותו בעיניים בלי מילים, "זה ייתכן שאני לא לבד בעולם?? שיש לי קרוב משפחה???
לייבי מניח יד על כתפו ומעודד אותו לפתוח.
הוא פותח וקורא:
"להרשי אחייני האהוב,
שמחתי כל כך לראות את השם שלך בין הניצולים ואני מתכוון כבר מחר לנסוע אליך לשוויץ,מקווה שאתה עדיין שם, ושקיבלתה את המברק שלי.
מחכה לראותך, דודך, מנחם קליין".

 

רחובות גרמניה
נגמרה המלחמה. איזה משמעות יש למילים. אין יותר מלחמה!!!! לא צריך לקום בבוקר לקול פקודת הגרמנים, האוכל כבר לא יהיה מרק דלוח פעם ביום, לא צריך להשתעבד כל היום, הם חופשיים!!! הם יכולים לקום בנחת, לאכול ארוחת בוקר, לנוח…
ליזי מסתובבת, היא מחפשת בעיניה מכרים, אפס. חודש שלם היא כבר מסתובבת ולא מוצאת אף אחד. היא נשארה כאן לבד. רבקי הלכה לה במצעד המוות. היא החזיקה מעמד עד למצעד, ושם היא נפלה. מלאך המוות השיג אותה שם.

***

ברוך מסתובב, הוא היה במנזר, הוא חיפש את יוסף שלו, הוא היה צריך להיות היום בן 7 אבל… יוסף, הוא היה צריך להיות. עכשו הוא כבר לא נמצא כאן. כשנתיים אחרי שיוסף נכנס למנזר, היתה הלשנה וגרמנים פשטו על המנזר ולקחו את כל הילדים היהודים משם. לא משנה להם שיוסף היה רק בן 3, הם הרגו אותו.
ה' יקום דמו.

***

הם נפגשו, שתי זוגות עיינים, מחפשות, מסתכלות. והם החליטו להתחתן. ברוך וליזי הופמן.
אחרי החתונה הם החליטו להתיישב, להתבסס, שיהיה קודם כל בית, ואז יסעו ללונדון ושוויץ לחפש את בטי ואריה לייב. אך-
"רבות מחשבות בלב איש, ועצת ה' היא תקום…"

 

גרמניה, ברלין
עבר ארבעה חודשים מהחתונה, ליזי וברוך התבססו היטב.
את האמת שהם לא מתכננים להישאר כאן בארץ הדמים.
הם ילכו לחפש את בטי וארייה לייב, וכשיחזרו, יעלו כולם לארץ ישראל.
אבל…ליזי לא הרגישה טוב.
היו ימים שלא יכלה לקום מהמיטה, וכשכן יכלה, הייתה מרבה להסתחרר ולהקיא.
כנראה שאלו אותות העבודה מהמלחמה.
אך כשעברו עוד ארבעה חודשים, התברר שאלו לא האותות מהמלחמה, אחרי שמונה חודשים מהמלחמה, ליזי ילדה בנים תאומים!!!
השמחה הייתה עצומה!! התינוקות, הם הם ההמשך לעמ"י, יש להם איך להנציח את שמות הוריהם. אך היה גם דאגה במצב. התינוקות היו בסדר גמור ב"ה, למרות שנולדו חודש לפני הזמן,
אך ליזי…
מצבה של ליזי הדרדר, ואת הברית של התינוקות הקטנטנים חגגו ביום שהאב- ברוך קם משבעה.

 

תחנת רכבת, גרמניה, ברלין
בטי יורדת בגרמניה, עייפה ומבולבלת.
היא סוקרת בעיניים גדולות את מראה הרחובות, אנשים רזים מתהלכים בה, מחפשים, שואלים מתעניינים האם מישהו ראה את…? ופה ושם חיבוקים של חברים וקרובי משפחה שגילו אחד את השני.
היא צמאה ועייפה, מחליטה להיכנס ל"הכנת אורחים" שהיה שם.
משפחה שהיה לה אמצעים, ופתחו את דלתם כלפי הפליטים.
היא נכנסת ונקלעת ישר לברית, היא פונה למאחורי המחיצה ומביטה דרך החורים שבמחיצה.
"זה לא סתם ברית- היא קולטת- יש כאן שמחה כפולה"
"ויקרא שמו בישראל ישראל יוסף בן ברוך…
"מזל טוב!!!???
"ויקרא שמו בישראל אברהם יצחק שלמה בן ברוך…"
מה????
א-ב-ר-ה-ם י-צ-ח-ק ש-ל-מ-ה????
היא שמעה את שילוב השמות הזה רק אצל מישהו אחד.
אצל אבא שלה.
יכול להיות ש….???
לא, ליזי לא כאן.
אין סיכוי.
אלא אם כן…
המברך אמר רק "קיים את הילד הזה לאביו ויקרא שמו…"
הוא לא אמר לאימו!!
זה אומר… שאין להם אמא…
"לאאאאאא" היא רוצה לצרוח,
ליזי שלה כבר לא כאן???
אחיינים שלה יתומים???
אם הם בני שמונה ימים זה אומר שלפני שמונה ימים ליזי הייתה פה, למה?????? למה היא הגיעה רק עכשיו?????? למה לא יכלה לצאת מלונדון לפני חודש???
היא בוכה, הדמעות יורדות בלי הפסקה.
ליזי שלה, אחותה הגדולה כבר לא כאן…
היא לא יודעת כמה זמן היא עמדה שם ובכתה, אבל לפתע היא שמה לב שרק היא נשארה שם.
היא עם גיסה ואחייניה.
היא מתקרבת לאט, לא יודעת מה להגיד, וכמה טוב שהתאומים התחילו לבכות, ברוך לא הסתדר לבד עם שניהם, בטי התקרבה מהר יותר והציעה לו עזרה.
היא מחזיקה את אברהם יצחק שלמה ומרגיעה אותו.
היא לוחשת לו ליד האוזן "אני דודה שלך, ואתה האחיין שלי, אתה קרוי על שמו של אבא שלי, סבך…"
היא ממשיכה ללחוש לו שמות חיבה כשברוך מניח את ישראל יוסף הישן על השטיח הפרוס ומגיע לבטי, לקחת את אברהם יצחק שלמה.
"על שם מי הם קרויים?" היא מעיזה לשאול,
"ישראל היה אבא שלי ויוסף היה אחי הקטן, ואברהם יצחק–"
"ואברהם יצחק שלמה על שם סבו מהד השני" משלימה אותו בטי.
ברוך מסתכל עליה, "מי את? איך את יודעת?" הוא שואל,
בטי משפילה את עיניה לרגע ואז מרימה, היא מסתכלת עליו ישר לעיניים ורוצה לומר, אך הוא הקדים אתה, "את בטי! אחות של ליזי! אי אפשר לטעות בינכן, עם אותו עיניים, שער שחור וחלק מצח גבוה ומבט מעמיק".

***

בסוף הם החליטו. ברוך היה צריך להתחתן, אברהם וישראל שלו צריכים אמא, ובטי הייתה החלק שישלים זאת, היא התאימה כל כך, עד שלא נותר זמן לספקות,
בטי התחתנה עם ברוך ועכשו היא, בחורה בת 17 אמא לאחיינים שלה.

 

בית היתומים, שוויץ
מנם קליין לקח את הרשי איתו לקנדה.
הוא לקח את הרשי, את הרשי שלו!!! האח הקטן שלו ב6 שנים האחרונות,
אבל הרשי מאושר וזה מה שטוב,
עכשו יש לו זמן ללכת לחפש את משפחתו.
אבל שוב תיכנונים ו…התגלגל אליו על ידי חבר כרטיס לאוניה שמפליגה לארץ ישראל.
הזדמנות שלא בטוח שתחזור.
הוא מחליט לעשות עליה, ומארץ ישראל הוא ימשיך לברר.

 

באוניה בדרך לארץ ישראל
אריה לייב מביט אל הים, הגלים מתנפצים ויש רוח נעימה, נכון שקצת צפוף, אבל אין זה משנה כלל, הוא עולה לארץ ישראל!! וזה מה שחשוב.
בלי לרצות הוא שומע שיח בין גבר לאישתו שיושבים בקרבתו.
"הוא היה ילד נפלא, הלוואי שהייתי יכול לפגוש אותו שוב, אך אין לי מושג איך למצוא אותו, אולי הוא עדיין בשוויץ, בבית היתומים שלשם הברחנו את כל הילדים, ואולי לא, אני אפילו לא יודע מה השם משפחה שלו, הכרתי אותו רק בשם "אריה לייב".
לייבי מסתובב, ל-ו קוראים אריה לייב, וה-ו-א היה בבבית היתומים שבשוויץ.
"סלח לי, הוא פונה לגבר ,מה שימך?"
"ברוך, ברוך הופמן" הוא עונה.
אריה לייב מתיישב לידו, "ברוך? המדריך ברוך? אני אריה לייב, מהקבוצה עם הרשי וחיים עויזר ויוס'ל, אתה זוכר?"
"בטח שאני זוכר" הוא נזעק, "במיוחד אותך ואת הרשי, אני לא אשכח איך הרגעת אותו בלילה כשבכה, ואיך הסברת לו את המשמעות של המשפט "בכל מקום שאתה נמצא, תדאג להשאיר שם מעשה טוב" זה ליווה אותי לכל מקום, גם כשליויתי את הקבוצות הבאות וגם באושוויץ…
"בטי מקשיבה לדו- שיח, מביטה באריה לייב ובברוך,
"אריה לייב? אריה לייב רוזן? אח שלי? הדמעות לא מתחשבות בה ומתחילות לרדת,
אריה לייב מביט בה בהלם, "בטי? בטי!! אני כל כך שמח לפגוש אותך, ב"ה את כאן, עכשו צריך למצוא את ליזי…
"בתנועה אוטומטית בטי וברוך מאמצים את התינוקות שבידיהם,
"אריה לייב-בטי מתחילה לומר בקול שקט- ליזי, כבר לא איתנו, הם הילדים שלה, היא נפטרה זמן קצר אחרי שהם נולדו".

 

ישראל
אריה לייב מרים את אברהם באוויר והוא מחזיר לו צחוק מתגלגל,
ישראל דורש גם הוא את שלו ומושך לו בשולי מכנסיו.
אריה לייב נכנע, מרים גם את ישראל וכשמוריד אותו, שניהם יחד דורשים עוד,
"אני ממהר מתוקים, עלי להתלבש בבגדי שבת, הלחיים מתחילים עוד מעט ועלי להיות מוכן".

***

הוא מתחיל ללכת לעברה כשהרב מלווהו בצידו האחד, וגיסו מהצד השני.
הרשי עמד ממש קרוב אליו, הוא הגיע במיוחד מקנדה להשתתף בתחונתו.
הוא עוצר מולה, מול כלתו, שיינא שווארץ, אחותה של רבקי. הוא מכסה את פניה בהינומה לבנה,
ומנגינה של החופה מתחילה להתנגן ??
*–ה' מסובב את העולם–*

שתפי בווצאפ

עוד בנושא
אתה בוכה על זה כבר שנים
emotion_icon_19

הכוזרית הנודדת

גם אם דמעות לא עולות בי, נשמתי בוכה בלי סוף, זועקת. כל כך מתביישת, מרגישה כמו...
רק אל תסתכל על אמא
icon_42

דומיה נפשי

הרבנית שלי סיפרה את זה אולי כבר אלף פעם אבל רק עכשיו זה הוציא לי ת'דם כתוב שב...
😭😭
6

רגשנית

היי, אני לא חדשה פה באתר אבל אני רוצה להעלות נושא שלא כתבתי בשום שם. ברוך השם...
בעיה בעייתית קטנטנה..🥴🥴
newEmotionIcon_03_42

מרשמלו

כשהכרתי את האתר הזה ממש אהבתי אותו, שאפשר לשתף הכל באנונימיות. הבעיה היא- טדא...
ליקושששש 💔
newEmotionIcon_03_38

נקרעת מגעגועים 💔

ליקוש 💔 אני לא מאמינה, מתכחשת לעובדה. האישה הכי חיה, אין סיכוי שאיננה. לכל מק...
משאלות של מלאכים
9

דומיה נפשי

אבא אם תבדוק את הלב שלי, אתה תמצא שם משהו שבור. שניסיתי לבנות וגמרתי לבכות ור...
גברו עלי
65

הכוזרית הנודדת

מי את. מה את בכלל רוצה מהחיים האומללים שלי. שנזרקתי לתוכם בלי הכנה. מרגישה או...
כואבת התקווה
newEmotionIcon_21

שב"ד🏃‍♀️🏃‍♀️🏃‍♀️

ובכן מה עושים אם נוראאאאאאאאאאאאאאאאאאאא רוצים משהו כמעט משתגעים מרוב רצון. מ...
פוסטים חדשים
אתה בוכה על זה כבר שנים
emotion_icon_19

הכוזרית הנודדת

גם אם דמעות לא עולות בי, נשמתי בוכה בלי סוף, זועקת. כל כך מתביישת, מרגישה כמו...
רק אל תסתכל על אמא
icon_42

דומיה נפשי

הרבנית שלי סיפרה את זה אולי כבר אלף פעם אבל רק עכשיו זה הוציא לי ת'דם כתוב שב...
אמא מורה?
7

אנונימית

היי, אז אמא שלי מורה בתיכון, וקצת קשה לעשות לפעמים הפרדה.. יש לכן טיפים איך ל...
לשאול?
21

קול שפוי👌

האם אתן חושבות שנכון לדון באתר כאן על כל נושא שהוא? כולל על נושאים מהותיים וכ...
שידוכים וליבי קליין-משתלב😆
27

.

טובב אז נתחיל בשאלה על השידוכים.. פליז רק מי שהתארסה וכו שתענה לי. קראתי בכל ...
כלל ראשון להצלחה: טיפשות
newEmotionIcon_22

שירבוטית

כדי להצליח בחיים אדם חייב להיות נבון, אבל להיראות טיפש.הבנת? תסבירי
קשהמאתגר
newEmotionIcon_03_36

תראו אותי:(

הדבר שהכי קשה לך את הכי צריכה לעבוד עליו
אני זו לא אמא שלי. נ ק ו ד ה .
icon_set_3_19

אחת

מתי יבינו שאני זו לא אמא שלי??? נכון, היא מיוחדת, היא באמת נדירה. אבל מה הבעי...

27 תגובות

  1. וואוו!!! מאד מאד אהבתי!! כל הכבוד לכותבות המוכשרות שלנו!! וכל הכבוד לך ששמת את כל זה בפוסט אחד, זה הרבה יותר כיף לקרוא ככה, במיוחד שאין לי סבלנות לקרוא בפוסט עצמו, כי יש הרבה תגובות בינים.
    תודה!!

  2. אלוקיםםם זה מושלם!!!!!
    זה היה ארוך אבל לא יכולתי להפסיק!!!!
    וואו אני עדיין לא יודעת מה להגיב…
    הרבה זמן לא התרגשתי ככה…
    אני עדיין תחת הרושם של הסיפור אז סורי שזה כזה מבולבל ו…
    וואו.
    "בכל מקום שאתה נמצא, תדאג להשאיר שם מעשה טוב" – איזה משפט!!! מאיפה הבאת אותו?? העתבקתי לעצמי.
    ואם רק ניקח מישהי רצינית (במבי למשל ;)) שתשב ותכתוב את העלילה הזאת כמו שצריך זה יהיה מטורף!!!!
    תודה פיקסל!! ותודה גם לכל הכותבות המדהימות שהשתתפו בכתיבת הסיפור! (ולאיפה שולינקה נעלמה באמת?? יש סיכוי שזאת הארי? סתם ניחוש).
    ❤️❤️❤️

    1. *כן, אני יודעת שזה היה ארוך, אבל היה סיפור אם הסיפורים בהמשכים, אז החלטתי להעלות פוסט אחד ארוך…
      *את האמת, שאחותי אמה שהמשפט לא מסוגנן הכי טוב, אבל לא ידעתי איך לסגנן אותו…
      *אני לא רצינית??? העלבתני!! ☹☹
      *אבל אם במבי או מישהי בסגנון תכתוב את זה, זה בהחלט יהיה יותר יפה, מסודר, מובן, קריא, מה עוד?
      אבל זה הסיפור הראשון שלי, מקווה להשתפר מפעם לפעם…

      1. היי היי היי נשמתי! חסר לי שתעלבי לי עכשיו לפני ראש השנה!
        לא התכוונתי לומר שאת לא רצינית ח"ו, להיפך, זה היה כתוב מאוד יפה!
        התכוונתי לומר שאם נביא לסופרת אמיתית שתוציא את זה כסיפור רציני לא יודעת באיזה עיתון, זה יהיה עוד יותר מטורף!
        וואי ממש סליחה שנפגעת ממני, באמת שלא התכוונתי ❤️❤️

        1. נווו, נווו לא באמת התכוונתי שנעלבתי,
          כי אני כן השקעתי בסיפור, הבאתי לאחותי לקרוא אותו והיא ממש אהבה, נתנה לי הערות איפה שהיה צריך וכו'.
          אבל אני גם בדעה איתך שמישהי יותר מקצועית תדע לכתוב את זה יותר טוב,
          בכל אופן, הכל טוב, שלא יהיו לך נקיפות מצפון, לא נעלבתי, אני סולחת לך.
          ???

  3. פיקסל!!!!!!
    וואווו,וואווו,וואווו! רק עכשיו ראיתייייי:)
    איזה-סיפור-מדהים! והכתיבה עוד יותר:)))
    רותקתי, קראתי הכל במתחחח.
    את אלופה נוראא! ואני כ"כ שמחה שבאמת כתבת את זה 🙂
    והמחמאות לא מגיעות לי כלל וכלל…
    יותר מאהבתי! זה פשוט היה יפה.
    מחכה לעוד סיפורים שלך, ילדה!
    אוהבתתתתת

    1. אני גם רוצה לכתוב עוד סיפור, אבל אני אף פעם לא יודעת איך להתחיל אותו, ברגע שראיתי את "תורכן 2" החלטתי לכתוב אותו וזה היה ממש מהנה,
      אז אולי תעלי עוד כמה תורכן? ואז אני גם אוכל להשתתף,
      כי כשגיליתי את האתר הזה, זה היה הרבהההההה אחרי שהעלת את הפוסט ולא היה קטע שאני אמשיך בתגובות שלוושה חודשים אחרי…
      ???

    1. ??
      את ממש הוספת לסיפור,
      אני אישית לא כ"כ יודעת לכתוב קטעים עם רגש,
      אז טוב שיש לנו אותך..

    2. ??
      את ממש הוספת לסיפור,
      אני אישית לא כ"כ יודעת לכתוב קטעים עם רגש,
      אז טוב שיש לנו אותך…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

תגיות פופלריות