סוכריה על מקל

אח, לא עלה לי בראש כותרת יותר שנונה. תאלצנה להתמודד.
אז ככה: היה לנו אתגר לכתוב סיפור או שיר על סוכריה על מקל.
התוצאות לפניכם כיד ההומור השחור הטובה עלי.
יש הרבה דברים שיכולים לשנות את חייך, לטוב ולרע, ואני מדבר על האפשרות השניה.
מחלות פתאומיות, תאונות, התקפות לב, דאגה מתמדת, סכסוכים, (בעיקר האלה עם הנשק), דוד רחוק שנפטר והוריש לך סכום דמיוני שכנראה לא תהנה ממנו כי חטפת שבץ כשבאו לבשר לך.
מה שהרס את חיי היה סוכריה על מקל.

כלומר, תסלחו לי לרגע, דמיינו לכם סיטואציה:
מראיין: והיום אנו נראיין אדם מיוחד, מיסטר סמית, מנכל ארגון "עשרה קבין של קביים" התואיל לספר לנו מדוע החלטת לפעול למען אחרים?"
סמית: כשהייתי ילד, חיי השתנו לאחר שנפגעתי בתאונת דרכים, הבנתי כמה החיים שברירים, כמה אנשים צריכים וזקוקים לעזרה, והחלטתי להקדיש את כל הוני ואוני להקמת ארגון אשר יתמוך באנשים אלו."
תגובת הקהל: מחיאות כפיים, שריקות, איש לבוש הדר מחלק טישואים לציבור המוחה את דמעותיו.
יפה. נכון? אם זה יהיה אני המצב יהיה אחר:
מראיין: והיום אנחנו נראיין נודניק שהתעקש להגיע לכאן, מנחם ציון, התואיל לספר לנו על עצמך?
אני: הממ, בטח, בגיל ארבע עשרה אכלתי סוכריה על מקל וחיי נהרסו.
מראיין: מרתק, ומה החלטת לעשות בעקבות כך?
אני: הממ… לסגור את כל חנויות הממתקים בעיר?
תגובת הקהל: צרחות רועמות, שריקות בוז, אלפי ילדים סוקלים אותי בטופי לעוס.
לא משהו? אה?

אני צוחק, למען האמת הסיפור שלי די מרשים.
אז כמו שאמרתי, בגיל ארבע עשרה אכלתי סוכריה על מקל, הכנסתי אותה לפי, ליקקתי אותה בהנאה, ועוד תיאורים מזילי ריר שכאלה. מה שלא ידעתי, שממש על הסוכריה שלי חי לו בשלווה ושקט אצינטובקטר באומני, (אפילו השם שלי מסתתר בשם המסובך הזה) הרשו לי לקרוא לו צינטו ברב טובכם.
בכל אופן, צינטו מאד כעס, תארו לעצמכם, חיידק קטן שביתו נמצץ עד הלשד על ידי גורם זר (הלא הוא אני), אבל אני, חייכתי ונהנתי ולא חשבתי לרגע שצינטו מחפש נקמה.
מסתבר, שצינטו הוא הוא חיידק גרם-שלילי המהווה גורם חשוב לזיהומים נרכשים בבית החולים ולתמותת מאושפזים, בעיקר ביחידות לטיפול נמרץ. אצינטובקטר גורם בעיקר ללחץאלח דם, לדלקת ריאה לחולים שמבוצעת בהם הנשמה, לזיהום בצנתר ורידי מרכזי ובפצע הניתוח וכן, לגמרי העתקתי את זה מהאינטרנט.
אגב, אינטרנט, מהומה עולמית, החברה פרסמה בכל הרשתות החברתיות שהיא בודקת איך הגיע החיידק הכל כך נדיר ומסוכן הזה לאחד ממוצריה.
אני התחלתי להרגיש רע רק שלושה ימים אחר כך. זה התחיל עם חום גוף של 34, המשיך עם התנשמות מהירה, ודלקות בכל הגוף.
אני אולי כותב את זה בסגנון מצחיק וקליל אבל תאמינו לי, שום דבר בזה לא היה מצחיק.
הגעתי לבית חולים מעולף ודופק מהיר מאד, בדיקה זריזה גילתה מסלולי דלקת, בדיקת דם הראתה שמספר כדוריות הדם נמוך ברמה מלחיצה. חוות דעת אחת העלתה את האפשרות שמדובר בהרעלת דם וכל שאר חוות הדעת הסכימו איתה, תוך הנהון והבעה נכבדת של "אנחנו-נעשה-פרצוף-חכם-אבל-אתה-בכלל-זה-שאומר-מה-לעשות,-ואנחנו-נהנהן-כמו-הזומבים-חסרי-הדעה-שאנחנו."
לא יפה מצידי, אני מצטער.
הצוות הרפואי באמת עזר לי המון, מסתבר שהחיידק שלי התגלה מוקדם, שזה טוב כי הרעלת דם באופן חמור עלולה לגרום למוות וגילוי מוקדם יכול לגמור את העניין "רק" באינספור טיפולים אנטיביוטיים כואבים ומחטים תקועים בכל הגוף.
אני לא זוכר הרבה מהיום שחזרנו הביתה, אחרי שהפרופסור הסביר לאבא שלי על החיידק הנוראי הזה, אני רק זוכר שנכנסתי לחדר שלי, נעלתי את הדלת, צרחתי לכולם שלא יעזו להיכנס ובכיתי לתוך הכרית.
באיזה שהוא שלב נרדמתי.
התעוררתי למחרת בבוקר לבית ריק, ההורים שלי נתנו לי להמשיך לישון והלכו לעבודה.
שלחתי הודעה מהירה לחבר הכי טוב שלי, תומר.

-תומר
-מה אחי? איפה אתה? אני באמצע שיעור.
-אני באמצע טרגדיה. למה אתה עונה לי אם אתה באמצע שיעור?
-תגיד תודה. יודע מה? צודק, אני אכניס את הטלפון.
-לאאא
-יופי. נו, ספר.
-יש לי אצינטובקטר באומני.
-הבנתי הכל!
-תומר!!! תהיה קצת רציני, בקיצור: יש לי הרעלת דם, אכלתי חיידק נדיר ותוקפני ש-80% ממי שבולע אותו לפה מת.
-ברור מני. אתה יודע, יש מצב שגילו לי גידול סרטני ירוק ששולח ענפים מכוסים בצמר גפן לעיניים וגורם לי להרדם באמצע שיעור.
-תומר!!! (כמעט בכיתי)
-אתה רציני???
שליחת תמונה (אצבעות הרגל שלי, נפוחות ודלקתיות)
-גועל נפש!
מחיקת ההודעה האחרונה
-וואו מני!
-אני יודע.
-אתה צריך אותי רציני ותומך או קליל ואומר שזה שום דבר?
-גם וגם. (אין על תומר, ידעתי שאני יכול לסמוך עליו).
–אימוג'י בוכה
ומאז, לפחות לא הייתי לבד. תומר, על כל ההתנהגות הילדותית שלו לפעמים, ידע להיות חבר טוב. הוא ישב לידי בחצי מהטיפולים (שעה לפני סיום הטיפול: "אל תדאג אחי, עוד רגע נגמר.") , בתור אחד שיודע להיות תלמיד טוב כשהוא רוצה (הוא פשוט לא רוצה), הוא לימד אותי את החומר הכיתתי ("הקרינה מתנגשת במעטפת, למה אני מדבר בכלל? אני פשוט אבקש מהאחות את מכשיר הרטנגן הזה") העמיד פנים שהוא ערפד שהולך לשתות לי את הדם, ("השקית שמחוברת לך לוריד נראית טוב, אני חושש שאני צמא."), אפילו ניסחנו ביחד צוואה. ("אני, מנחם-מני ציון הראשון, מוריש בזאת לידידי עומר גולדשמיט את כל הוני, מחוט ועד שרוך נעל הספורט שלי. עומר מקבל בזאת ייפוי כח לקחת את כל הכסף שחסכתי בשנותי הארוכות המסתכם על עשרים ושלוש ש"ח. זאת בנוסף על חבילת המסטיקים במגירה הימנית שלי והצ'יטוס שהחבאתי בגרב לפני פסח.")
עכשיו, למה אני מספר לכם את זה?
אני יודע שכולכם משתוקקים שאני אכתוב "וכיום, שנתיים לאחר ההדבקות, אני שמח לספר שחזרתי לאיתני וכי אני מתהלך כאחד האדם." למרבה הצער זה לא נכון.
למרבה המזל בהתחשב בגילי הצעיר וגופי הבריא (בדימוס), ובהתחשב בעובדה שאני חכם, נאה, צדיק עניו וצנוע (כפי ששמתם לב), אני אחיה.
יו-הו.
מוות באמת לא נכלל בתוכניות שלי.
אגב, הומור שחור זה תסמונת לוואי של החיידק, למרות שתומר טוען שאם זה ככה אז החיידק הזה נולד איתי ולא נכנס פתאום באמצע החיים.
תאריך ההחלמה שלי עוד די רחוק, הרופאים מעריכים לפחות שנה ועד אז אני לומד מרחוק, (מוהאאה, עכשיו כולכם סובלים כמוני) מדבר עם תומר, (ידיעה כללית. כשאני כותב "מדבר" אני מתכוון: צוחק, עורך קרב מילולי, מפתח את הציניות שלי וכולי.) ותולה עיניים מתחננות בהורים שלי ("אמא, החיים שלי כל כך מרים וקשים, אני חושב שחבילת שוקולד הזו תעזור").
כי הרבה פעמים, אני בכלל לא כזה מצחיק ועליז כמו שזה נראה לכם פה, לפעמים אני מתכסה בשמיכה, שם אוזניות ומתנתק מהעולם. ולפעמים, ממש לפעמים אני אפילו בוכה.
אבל זה סוד. אז אל תגלו.
בינתיים אני כותב לעצמי, זה עוזר לי לשחרר, ולפעמים כשאני מצליח לכתוב בסגנון קליל (כמו עכשיו) ואז אני באמת מרגיש יותר טוב.
מה שכן חברים, כשההורים שלכם אומרים לכם שסוכריות על מקל הן רעל קחו בתשומת לב את דבריהם.
אני צוחק, אל תדאגו. תהנו לכם עם קצת מתוק, ואם מישהו מנסה למרר את חייכם תגידו לי.
מקסימום, אני אשסה בו את צינטו.

וזהו השיר:

בממלכה יפה בשטחים נרחבים
(של שלושה וחצי מטר רבועים)
חיו להם בשלווה חיים רגילים
שלושים משפחות של נמלים.

אך אבוי, הגורל האכזר והמר!
החורף היה קשה, ולא נגמר
רעב כיסה את העיר בסחרור
לאף נמלה לא היה אפילו פירור!
ושני מחושים הצטמקו לאחד
ואמא מחתה דמעותיה בבד
ומלכת הנמלים בכתה בכיסא
ואף נמלה לא ידעה- מה נעשה?

אז אמרו הם: נשלח משלחת
שתנדוד בין ביוב ותעלה
וכל אוכל שתראה- מיד לקחת
ולנו להביא – גאולה!

טובי הממלכה התקבצו כמובן
ונעצו זה בזה מבט מצמית
ויצאו הנמלים ובידהן דורבן
נשק להגנה עצמית!
הלכו הן בעקבות הריחות
וחמקו בעור שיניים
ויצאו מנקיקים ועלו לשוחות
ונזהרו בעיקר מנעליים.

וילד קטן עבר מולם בגיל
וכמעט רמס את ראש הפלוגה
הילד חייך, מאושר בעליל
ולא חשב שכמעט ביצע הריגה!
סוכריה על מקל הוא החזיק
ומהמחשבה עליה הזיל רוק
לסוכריה חמש ליקוקים העניק
ואז אחז בבטנו והפך לירוק.

"בננה וקולה! מי האידיוט
שחשב על השילוב המחליא
גועל נפש! מה זה צריך להיות?
הרשו לי את נשמתי להקיא!"

"לא מרשים!" צעקו הנמלות בחרדה
פוחדות מצונאמי סוחף וירוק
אבל הילד לא שמע את האגודה
ועליה זרק מטאור מתוק.

"הרגל שלי!" צווחה נמלה בחרון
ואחיותיה הוסיפו: "חתיכת שלומיאל!"
"פרחח! מפונק! בן בליעל טירון
לא מלכלכים את ארץ ישראל!"

עמדה לה החבורה ושחררה צרחות
וקיללה את הילד בגרון זעיר
איחלה לו לעוף "לכל הרוחות"
וכשהצטרדו, אחד מהם העיר:
"רבותי, גבירותי, פמליה רועשת
אנא התנ(ר)מלו, הרי נמלות הננו!
אם לא שמתן לב, חדל קשקשת
כי הפיתרון נמצא מתחת לאפנו!

אז הלכו הם הלוך וסחוב
והיטו זה לזה מחושים מאונכים
ולפנות בוקר הגיעו לרחוב
וצעדו בגאוות מנצחים.

ומאז ועד היום ידידותי המדהימות
חיים בהרמוניה, מבלי שתתקלקל
ממלכה שלימה של נמלות חומות
שמתקיימות מסוכריה על מקל.
ובין כל הפוסטים העצובים באתר, אנא חייכו.