מעשה שהיה

ואיש לא יודע על קיומו
היא ידעה שזהו היום הגדול אך משהו אחר עמד בראש סדר העדיפויות שלה. כמו תמיד היא הייתה השונה, המרדנית, התווית שרק גרמה לה להמשיך להיות כזו. כשבידה שק קטן היא יצאה בעדינות דרך דלתות צדדיות ופתחים לא מושגחים בקפדנות גדולה כל כך אותם הכירה היטב.
הסוסה הלבנה בעלת הרעמה הארוכה חיכתה לה בצייתנות. אמנם רק הגברים נוהגים לרכב על סוסים אך לארי בעטה במוסכמות כמו תמיד וכשהחלו הצלילים להישמע רק המשיכה להתמיד בתפקידה כפורצת ההגבלות.

הרי חייה של נסיכה הם כה משמימים ולמה לה לחיות כך אם אנשים שונים ממנה עושים דברים הרבה יותר מעניינים?

אז למרות שזהו היום הגדול בו חוגגת הממלכה שני עשורים להמלכת אביה החליטה הנסיכה ללבוש בגדי מסע כמה שיותר פשוטים ולרכב לכיוון רומי, שם יתקיים מופע מרהיב ואם היא רוצה להספיק להגיע לרומי עליה להזדרז.

קולות התרועה רדפו אחריה למרחקים כשיצאה מעיר הבירה ויותר מכל רצתה כבר לצאת מגבולות הממלכה.

היא היתה גאה בהצלחתה של הבריחה ומוקסמת מהנוף הטבעי, הפראי, שעל פניו חלפה עם סוסתה אותה כינתה מיאלוס.

לפתע ראתה פרצוף מוכר בשולי אחת העיירות הסמוכות לעיר הבירה.
"ה–" קול רועד יצא מפיה של בעלת הפרצוף אך הנסיכה הסוררת סימנה לה לשתוק וזירזה את סוסתה.

"לארי" היא רדפה אחריה.
לארי ריחמה עליה ועצרה את הסוסה בשולי הדרך.
"שלום מרים, מה שלומך?" שאלה בנימוס למרות שסבלנותה אזלה כליל.
"הוד נסיכותך, מה את עושה פה?" נזפה בה בשקט הנערה הפשוטה שירדה לכבס בנהר והופתעה לגלות את הנסיכה הרוכבת על סוסה לבנה בשבילי עיירתה הקטנה.

"מרים, את הבחירות שלי אני עושה בעצמי ואת מעולם לא היית במקום שלי".
"הוד נסי-"
"את יכולה לקרוא לי לארי, כעת אינני בארמון בו ממילא לתוארי אין הרבה חשיבות או תכלית ואת חברה שלי ואינך צריכה לנהוג כלפי בגינוני כבוד" קטעה אותה לארי.
מרים הסמיקה, בת למשפחת אצילים פשוטה שירדה מנכסיה, בת דודתה השניה של לארי מצד אם המלכה.

"ההורים שלי נסעו לאירוע הגדול" סיפרה מרים, מנסה לשנות כיוון. "אני לא יכולה להיות שם… אבל את… למה ברחת? מה חסר לך שם בארמון?"

לארי נאנחה "מרים, מעולם לא גדלת בארמון. אינך מכירה את החוקים והמוסכמות, אינך יודעת כמה אפסי מעמדה של האישה בארמון, היא אינה עושה דבר מלבד רקמה ובחירת בגדים לאירועים חגיגיים… אני מואסת בחוסר המעש והרקמה לצערה של האומנת שלי היא לא מטרת חיי, עכשיו יש לי הזדמנות לפרוץ דרך לעולם מעניין יותר, למה שלא אנצל אותה?"

"אני מבינה אותך לארי, אבל לא מוכנה להסכים איתך" קולה העדין של מרים היה יציב. "את לא מבינה את משמעות האירוע הגדול. המלך חוגג שני עשורים למלכותו יחד עם יום הולדתו יום לאחר מכן! ואם שכחת המלך הזה הוא גם אבא שלך!
זו לא רק את! שמחתו של אביך לא תהיה שלמה בלי ביתו הצעירה! ולמרות שחוסר מעש ורקמה לגמרי לא נעימים זהו התפקיד שלך".

"תפקיד של חוסר תפקיד…" מלמלה לארי. "הייתי רוצה לגדול בדור אחר… במקום אחר".
"מבטיחה לך שלו היית יודעת מה יש בדור אחר לא היית רוצה לחיות בו, ירדת בדיוק למקום שמתאים לך וכל נערה בממלכה הייתה שמחה להיות כה קרובה למלך והמלכה ואת? בורחת מהארמון…"

"עד להטפות מוסר…" לארי הניעה את ידה קדימה כעוצרת את מרים.
"לארי, בקרוב יגלו את העדרך ויחפשו אחריך ברחובות הממלכה, אל תעשי צעדים שתתחרטי עליהם אחר כך".
לארי שתקה כמה רגעים.
מרים הביטה בה בחשש מעורב בהערצה.

הנסיכה לארי עלתה על הסוסה הלבנה שלה בתנועה מרהיבה והתרחקה משם, רגלי הסוסה מתיזות עפר לבן.
מרים נותרה מאחור וערימת הכבסים בידיה, נושאת תפילה שקטה עבור בת דודתה השניה המלכותית.
הפתחים הנידחים שוב הועמו בצל והסוסה הלבנה עמדה במקום כמקודם.
איש לא הבחין בהעדרה נסיכה שחמקה למושבי הנשים כחצי שעה לאחר תחילת האירוע.
גם מרים לא ידעה לאיזה כיוון פנתה הנסיכה.
ואיש לא היה צריך לדעת מה קרה שם.