מזוודה ירוקה משובצת

אשמח לתגובות..?
היא רצה, מתנשפת כולה, לעבר תחנת האוטובוס. המזוודה הירוקה היטלטלה אנה ואנה בריצתה החפוזה, אבל לא היה לה אכפת. סוף סוף, היא הגיעה אל התחנה, מנסה להרגיע את נשימותיה המהירות. "קו 82 עבר כבר?" שאלה בנימוס את האישה הזקנה שקראה עיתון בנחת על הספסל, כאילו לא ערב שבת היום. "וואס ווילסטו?" שאלה הזקנה בקול צרוד. "איר ווילט קומען צו מיר צו עסן קיכלעך?" קרקרה. לייקי הבינה שממנה לא תצמח ישועתה, מה גם שאידיש לא בלקסיקון שלה, והיא ניסתה את מזלה אצל האימא עם התינוקת וורודת הלחיים. "סליחה, קו 82 עבר כבר?" שאלה. בדיוק התינוקת התחילה לבכות, והילד הקטן עם הפייעס הצטרף לבכייה. ללייקי התברר שהוא אח של התינוקת, וריחמה על האישה. "אני יכולה להחזיק את התינוקת?" שאלה את האישה שניסתה להרגיע אותם עם במבה. היא הביאה את התינוקת ללייקי בחיוך מודה ונפנתה לטפל בקטן. לייקי שיעשעה את התינוקת, שהתברר ששמה הוא חני, ושכחה מכל העולם. היא שכחה שהיא היתה בדרך לביתה, היא שכחה שערב שבת היום, והיא שכחה שהאוטובוס האחרון שיוצא לפתח תקווה כנראה כבר עבר…
ללייקי היתה אהבה גדולה לתינוקות. היא היתה מוקסמת מהם, ואהבה אותם.אחיה ואחיותה הגדולים גרו הרחק מהבית, אולם כל ביקור שלהם עם האחיינים היווה סיבה למסיבה. לפעמים היא גם נסעה אליהם, כמו הפעם הזו, שהיא שהתה אצל אחותה בחמישי שישי ועכשיו חזרה הביתה, גוררת עימה מזוודה ירוקה ומשובצת, מתנה שכל האחיינים קנו לה, בטעם מזעזע, כדי שהיא לא תאלץ להיסחב עם מזוודה קרועה ומרופטת, וגלגלים חורקים.

"אה.. ילדה? תודה רבה על העזרה!" הושיטה אימה של חני ידיים לתינוקת השמנמנה. "תודה לך, היה לי מאד כיף לשחק איתה, היא חכמה יחסית לגילה!" אמרה לייקי במאור פנים, ואז נזכרה. האוטובוס! היא כנראה פיספסה אותו! מה היא עושה עכשיו?

אין לה פה שום קרובים, כי היא היתה אמורה לנסוע בשתי אוטובוסים, והיא הספיקה רק אחד.. היא פה, בתחנת המעבר, כשעוד חצי שעה שבת..

'אולי אפנה לאימה של חני' חשבה. אבל עד שהספיקה לתכנן מה ואיך לומר, האישה והילדים כבר נבלעו באוטובוס שנכנס ברגע זה לתחנה.

היא הביטה סביבה בחשש, הרגשה לא מוכרת מזדחלת לליבה.

לפתע צדו עיניה דמות מוכרת. "דודה ברכה! מה את עושה פה?" שאלה, התרגשות ותימהון מעורבבים בקולה.

"לייקי! נתקעת כאן?" שאלה הדודה ברחמים. "אנחנו גרים כאן, עברנו דירה לפני כשבועיים. אמא לא סיפרה לך?" לייקי נבוכה. יכול להיות באמת שאמא אמרה משהו, אבל בחודש האחרון היא היתה כל כך עסוקה…"…רוצה?" שמעה לייקי את הדודה. "אהה… לא שמעתי מה אמרת.." גמגמה. "את רוצה לבוא אלינו לשבת, או שיש לך מקום להיות בו? חזרה הדודה על שאלתה. ברכה רוזנברג ובעלה היו מכניסי אורחים דגולים. "הו תודה… פיספסתי את האוטובוס… אני אשמח.." אמרה לייקי. "אז בואי מהר, עוד מעט שבת!" עלצה הדודה, וכך הלכו השתיים במהירות לביתם המרווח של הדוד והדודה.

******

"איזו מזוודה יפה!" אמר לעצמו ההומלס ששכב על המדרכה, וקירב את המזוודה לשדה הראיה שלו. "בדיוק הטעם שלי!" הרהר. "אני אסחוב את זה מפה. אף אחד לא ישים לב." הוא סיכם.

******

"אויש! המזוודה!" לייקי נעצרה על מקומה באחת. ברכה הביטה לאחור בתהדמה. "שכחת אותה? בבית של יוכי?" שאלה. "כן… לא.. לא זוכרת…" נאנחה לייקי. "נו שויין. נביא לך בגדים של רותי שלי."אמרה הדודה. "ועכשיו, בואי נרוץ." זרזה אותה ברכה.

******

"נו, איך היתה השבת?" קידמה אמא את פניה של לייקי. "ב"ה, היה מאד יפה! האירוח היה מושלם!" אמרה בעליזות. "כל הכבוד להם… עכשיו, בקשר למזוודה שלך, יוכי אומרת שזה לא אצלה. היא זכרה שיצאת עם המזוודה. אולי תנסי להזכר מה קרה אחר כך?" שאלה אמא. לייקי ניסתה להיזכר. "אהממ.. אהממ… נזכרתי! בתחנת האוטובוס הייתי עם זה ואז.. עזרתי לאישה אחת עם התינוקת שלה, והמזוודה כנראה נשמטה מידי! זהו! כנראה זה מה שקרה. אחרי זה שכחתי משום מה את המזוודה, אבל כנראה היא עדיין שם! לא עבר זמן רב…" צהלה. אמא נאלצה לאכזב אותה. "לייקי, התחנה היא מקום שורץ גנבים. יכול להיות מאד שמישהו מהם כבר הניח עליה יד… אבל תנסי. לא נפסיד כלום אם ננסה." סיכמה.

******
"לא נורא," אמר אביה של לייקי. "כנראה באמת גנבו אותה." הוסיף. הם היו ישובים במרפסת ביתם, לאחר חיפוש מעמיק בכל פינותיה השכוחות של התחנה. "היו בה דברים חשובים?" שאלה אימה. "לא…לא נראה לי." פניה של לייקי היו עגמומיות משהו. "אז נקנה בגדים חדשים תחת אלה שנגנבו, ומזוודה-הרי יש לנו את המזוודה האפורה. לייקי, תזכרי שזה רצון ה'. אין מה להתאבל על מזוודה אחת ירוקה." אמא נישקה אותה במצחה ונכנסה פנימה. התחיל להיות קריר בחוץ.

כעבור יומיים…

"הי, מה זה?" הפליאה בצבצה מקולה של ברכי, חברתה של לייקי. "זה דומה למזוודה שנאבדה לך!" הוסיפה. לייקי התקרבה אל המקום. היה זה מין פח אשפה שכונתי, ולידו היה זרוק מזוודה ירוקה משובצת, בדיוק כמו שאבדה לה, אולם ההיא היתה חדשה ממש, וזו, קרועה ומלוכלכת היתה, אשר נראה כי שנים רבות היתה זרוקה בפחי האשפה. "יש לך איזשהוא סימן?" שאלה ברכי בתבונה. "כן…" אמרה לייקי, מהורהרת. "פעם קניתי צמיד בגווני ירוק בעבודת יד, וקשרתי אותו לידית המזוודה." לייקי התקדמה לעבר המזוודה המלוכלכת, סותמת ביד אחת את אפה וביד השניה הופכת את המזוודה. "כד! תראי! זו הבזוודה שלי!" צהלה, וברכי לא הבינה מה היא רוצה. "לייקי את סותמת את האף שלך! לא הבנתי. זה המזוודה שלך או לא?" לייקי התקרבה לעבר ברכי, מסירה את ידה מאפה. "כן! זו המזוודה שלי." התלהבותה הצטננה. "תראי איך היא נראית! איכסס!" היא הביטה במזוודה במשטמה.
"הדברים שלך שם?" שאלה ברכי בסקרנות. "אולי הם לא ניזוקו!" הוסיפה. לייקי התקדמה שוב, חוזרת לסתום את אפה. היא הפכה את המזוודה על פיה, אולם הדבר היחידי שהיה שם, גרם לשתיהן לזנק אחורה בבהלה. יצא משם עכבר קטן ושעיר שרץ להתחבא באחת הגורטאות השכנות.
"מילא הבגדים," מלמלה לייקי. "כבר קנינו חדשים. אבל המזוודה…."
"לא נורא לייקי," אמרה ברכי, מומחית בלהפוך כל לימון ללימונדה. "ממילא היא לא היתה בטעם שלך!" הריעה. לייקי בהתה בה, נבוכה לרגע קט, ורגע לאחר מכן הצחוק המתגלגל של שתיהן הגיע עד לרחוב הסמוך.