לילה, לילה

השמיע קול.
לילה.
אופק שחור משתרע, נשקף מבעד חלון שקוף.
כוכבים זרועים על פני הרקיע, באי סדר מהפנט.
טיפות כסופות אין ספור, הקורצות בחשאי.
לוחשות סודות יקום, ואיש אינו שומע.
אי שם, תרנגול בודד נושא קולו.
קרקוריו קורעים את הדממה, צובעים באדום חיוור את החושך.
עולם מסוחרר עצר לרגע, שוקט.
נדמה כי רק הלילה, השקט העמוק ואני, מונחים על פני הלוח, צועדים אט אט, מחושבים.
נעימת פסנתר מעומעמת, נישאת עם הרוח.
משהו זע בתוכי, נמשך בחבלי קסם.
תווי לבי נפרטים על מיתרי ירח לבן, חצוי.
'אולי אלו הם חיינו', אני מהרהרת, מבטי צופה אל הבהוב אור קטן, הנשקף ממזרח, מעטר שמיים כחולים, כהים.
'שברי לב מתכרבלים על מחצית ירח, מתחממים יחדיו, נשלמים אט אט'.
סוגרת בטפיחה חלון וחושך, מזמזמת תווי אהבה.
פסנתר החיים.