להיות גבוהים. סיפור קצר.

נקודת מבט.
תהנו!
היא שוב יצאה לרחוב. והמבט הזה שוב ליווה אותה.
אם היה דבר שהיא זכרה מימי ילדותה, והיא לא זכרה הרבה, זה היה המבט.
צורב.
מחניק.
לא משאיר אוויר. פרטיות.
היא הזדקפה מעט במקומה, מנסה להראות כמו כולם. אבל זה לא עוזר. מניסיון.
המבטים המשיכו, חסרי בושה. וכמו תמיד, היה את הילד חסר הטקט שהצביע עליה ושאל בקול "אמא, למה היא נראת מוזר?" והאמא הנימוסית משכה אותה לאחוריה, מובכת. "חמודי, אני אסביר לך בבית" מה תסבירי לו? שאני מוזרה? ולמה תסבירי לו? אפילו אני בקושי יודעת למה.
והאישה שעמדה מולה, פיה פעור במחווה שהייתה מביישת כל אדם תרבותי. אבל זה בסדר, אף אחד לא הסתכל על האישה חסרת הנימוס. כולם הסתכלו רק עליה. היא, לעומתם, דווקא כן הסתכלה על האישה. זה היה יכול להיות משעשע מאד אילו היא לא הייתה המומה בגללי. אבל היא כן. שתי ילדות עברו לצידה, מצחקקות ומביטות עליה. כן, כבר התרגלתי שעושים ממני בדיחה.
היא הסיטה את שערה בצורה החלטית. אם את לא רוצה שיבהו בך את כנראה צריכה להעלם לאיזה סמטה חשוכה יותר, כי הם בחיים לא יפסיקו.
היא פרצה בריצה, נמלטת מהמבטים. עושה את דרכה אל טלעל, החברה היחידה שלה. הילדה היחידה שבגללה היא יוצאת מהבית לפעמים.
לפחות לטלעל אין בעיה להיות עם פריקית, הרהרה לעצמה במרירות. כי זה בדיוק מה שאני. חריגה.

***

"אנחנו מאחרות" נלחצה טלעל שהצלצול נשמע.
"נרוץ" חייכה רותם, מתחילה לרוץ ונתקלת ברגל גבוהה שהפילה אותה. היא קמה, אפילו לא מרימה את העיניים לעבר הילדה שהפילה אותה. גם בעיניים עצומות היא יכולה לדעת מי זאת. "מה את רוצה ממני, עלית?" נאנחה.
"כלום" עלית חייכה חיוך מתנשא. "אני ממהרת לשיעור, גם ככה"
אוקי, היא סתם הפילה אותה. נחמד. רותם התרוממה במהירות.
"את בסדר?" טלעל מדדה אותה בעיניים מודאגות.
"בואי נרוץ, אחרת נאחר" רותם חייכה בשפתיים חשוקות. "אני בסדר"

הן הגיעו כשהמורה עמד ממש בפתח הכיתה. "מאחרות, אה?" הוא שאל.
רותם השפילה את מבטה. אם תאמר שהן איחרו רק בגלל עלית, עלית תתנקם בה. וגם ככה עלית שונאת אותה, לא צריך לתת לה עוד סיבות.
"עונש." הוא קבע. המורה להיסטוריה היה דווקא אחד המורים האהובים עליה, למרות שהיו הרבה שהתלוננו שהוא מעניש בחומרה רבה מדי. "זו הפעם השלישית שלך בשבוע הזה שאיחרת." מה היא תגיד? שהיא מתעכבת כי הכל מתפקשש לה? כי היא מנסה להתנתק מהעולם שברחוב כולם בוהים בה, ולא שמה לב שהזמן עובר? גם טלעל איחרה כבר שלוש פעמים השבוע. אבל טלעל לא קיבלה עונש. כי את הפרצוף של טלעל קשה לזכור. אבל אותה, היא נראית מוזר. אותה כל מורה יזכור. ואף שהעונש הגיע לה, והיא באמת איחרה, טעם חמוץ עלה בגרונה.
"את תישארי אחרי הלימודים חצי שעה כעונש ותשלימי עבודה. עם ציון" חרץ המורה את דינה. "עכשיו לכי ושבי במקום"
היא הלכה למקומה בסוף הכיתה. שבחרה אותו, בתחילת השנה, היא רצתה להיות לא בולטת. לא נראת בכלל. מקום אחורי זוהי דרך מאד טובה לזה. אבל, זה לא עבד. והמבט המופתע אולי נעלם כי התרגלו אליה, אבל הוא רק הוחלף במבט מזלזל. מבט שכל כך אמר "את שונה". הילדה החדשה והשנואה על כולם.
"והיום נלמד על הגבוהים" פתח המורה להיסטוריה.
"הגבוהים?" הדהדה אחריו עלית.

"סניוריטה, את לא צריכה לחזור על מה שאני אומר." המורה כחכח בגרונו ואז פתח בסיפור. "האגדה מספרת על איש חכם מאד בשם אליפלוטונוס. מובן שזה לא היה שמו האמיתי" חייך לעלית שהעוותה את פניה בגועל "אלא דווקא שם אחר. אך משום מה, כך הוא הוכר וכך הוא קרא לעצמו. מלבד היותו יועץ למלך אליתם השני, שידוע גם בכינוי – "
"המלך הטיפש" השלימה אותו עלית, נכנסת לדבריו.
"כן, סניוריטה. מלבד היותו יועץ למלך, הוא למעשה, גם כתב כל מיני מאמרים וקטעים יפים ומלאי מוסר. רק שאת הקטעים הוא שמר לעצמו, במקום מוסתר אותו איש לא מצא. את כל הקטעים הוא שמר לעצמו? מסתבר שלא. שבועיים לפני מותו הוא כתב קטע ארוך במיוחד, אותו הראה למלך אליתם. בזמנו כולם התפלאו על בחירתו של אליפלוטונוס להראות את הקטע, אך לאחר שבועיים הוא נפטר, ואז הקטע הזה דווקא נודע בציבור, ונקרא המאמר הגבוה. התושבים, שזכרו לטובה את היועץ המיוחד, רצו לעשות משהו כדי לזוכרו. ואיזו דרך טובה יותר מלפתוח את מאמרו האחרון ולבדוק מה באמת כתב שם, ואז לקיים?" המורה עצר לרגע, בשביל המתח. "אבל היועץ החביא את איגרותיו במקום מאד שמור, כך שכמה שהתושבים חיפשו הם לא מצאו דבר. ובהברקה של רגע, הציע אחד התושבים לשאול את המלך מה היה כתוב במאמר. ואף שמעט תושבים העדיפו לחפש בעצמם את מאמרו של אליפלוטונוס מאחר שחשדו שהמלך יטעה בפירוש הדברים, המלך היה נראה דיי בטוח בעצמו שענה "במאמר ביקש אליפלוטונוס שנהיה גבוהים" גבוהים? תהו כל תושבי העיר בפליאה. "מה הקשר?" אך מאחר שלא הייתה להם דרך אחרת לאמת את דבריו של היועץ, ומאחר שמלכם היה נראה בטוח כל כך בעצמו הם רק שתקו וחשבו איך מקיימים את צוואתו האחרונה של אדם כל כך נערץ. ואכן? איך הופכים אנשים לגבוהים יותר?" המורה שתק לשנייה, מאפשר לתלמידיו זמן לחשוב. "בזמנו אמנם לא הייתה דרך ממשית להפוך אנשים לגבוהים יותר, אך משמת היועץ אנשים החליטו באמת להתמקד בזה. וכך, בן השנים, נוצרו דרכים מגוונות לקבל אנשים גבוהים. בדיקות גנטיקה שהצאצאים יצאו גבוהים. ניתוחים. הינדוס גנטי של דברים שונים, כולל תינוקות שעדיין לא נולדו. אפילו סתם תפילות לכוכבים התקבלו בברכה."

המורה סקר את כיתתו המרותקת. "וזהו. כך הם גבוהים, וכך גם כולנו." חתם את הסיפור המרתק.

"יש למישהו שאלות?"
עלית הרימה את ידה. "כן?" אישר המורה.
"רק רציתי להעיר" היא דיברה במהירות "שלא כולנו גבוהים. הגמדה פה, לדוגמא, ממש לא" הכיתה פרצה בצחוק רועם שהפיל את רותם היישר מהעומק והיופי של הסיפור אל כיסאה, מלווה ברעמי צחוק עזים. היא התקפלה לכסאה.
"איזה מסכנה" פלטה עוד ילדה, איזו שפוטה של עלית. "גם אח מוגבל וגם הילדה הזאת, הנמוכה והטיפשה. קבלו תיקון" גיחכה "זה ההורים שלה שמסכנים."

"סניוריטה עלית, סניוריטה עוליאל. אתן רוצות ללכת למנהל? לעולם לא צוחקים על ילדה סתם" המורה להיסטוריה הביט בהן בנזיפה. עוליאל סגרה את פיה, נושכת את שפתיה. אם יש דבר ממנו פחדו הילדות יותר מארון העונשים של מיסטר קולטני, מלמד שיעור הספורט הקשוח, היו אלו שיחות המוסר המשמימות של המנהל, שדווקא היה חביב. וחופר. לעלית לא כל כך היה אכפת. היא המשיכה לדבר, מגחכת שוב. "אני לדוגמא, גבוהה. יפה. לא כמו הגוצית פה בצד" זה היה נכון. עלית הייתה הילדה המקובלת ביותר בכיתה, אבל גם הגבוהה ביותר. שלושה מטרים! וואו!
המורה להיסטוריה רק קימט את גבותיו. "למנהל, עלית. את הבאת את זה על עצמך"
עלית יצאה מהכיתה בצעד יהיר. המנהל, כמו גם המורים כולם, אהבו אותה מאד. ואפשר לדעת למה. היא הייתה יפה, גבוהה, מקובלת, טובה בספורט, ממשפחה טובה. מושלמת ממש.
חוץ מהשנאה שלה לרותם, היא הייתה פשוט מושלמת.
אבל לא, היא שנאה את רותם. ולפי דעתה האישית של רותם, עמוק בפנים היא הייתה ילדה מגעילה ממש. צבועה. צבועה לגמרי.
תמיד בכיתה שלה דיברו על הגבוהות ביותר בהערצה, בהערכה. "יש לעלית יותר פוטנציאל ממנו" לחשו. גם כל המורים שכל יום האכילו אותם במשפטים הנדושים של "גבוה יכול לראות מה קורה בכל העולם, ולרוץ, ולעזור למי שצריך עזרה" או "גבוה בעל לב טוב יותר" או "גבוה יכול להסתכל אל השמיים, ופשוט לשים לב מה קורה שם, לדרוש תיקון" אבל כשכל ילדה אחרת גבוהה הייתה מסתכלת לעבר השמיים, רותם הייתה מסתכלת לרצפה. ושעוד איש, גבוה, בערך ארבעה מטרים רץ, דורך על העשבים, היא הביטה למטה, מיישרת אותם. נותנת להם טיפה של מים. גם הפרחים הנמוכים צריכים תשומת לב. וכשהביטה למטה, אז, ודווקא אז יכלה לראות את הדברים הפשוטים, האמיתיים. ילד שנפל ובשקט בוכה ואיש לא מפנה את עיניו לעברו שהרימו. פרח נבול שדרוש ליטוף והשקייה.
והיא עשתה את זה.

***

רותם המשיכה בדרכה אל טלעל, כמו כל יום כמעט אחרי הלימודים. ואחרי הריתוק שלה, שטלעל החמודה חיכתה איתה בו. היא הייתה מהורהרת במעט, לא מתייחסת למבטים שהופנו אליה, בשונה מתמיד. חושבת, כמו בפעם המיליון על עצמה.
לפני שהיא ואחיה הגדול נולדו, הוריה לקחו את המרקחת שהייתה אמורה להפוך את הבן העתידי שלהם לגבוה יותר. שיהיה לו עתיד טוב יותר. כשנולד אחיה הוא באמת היה גבוה. רק שהוא, לרוע המזל, גם היה מגמגם. חזק. ומאחר שאצלם זה לא היה נפוץ, וזה, בשונה מנמיכות, לא היה ברשימת הגנים הכוללים שיכול היה אחיה לקבל, הוריה בדקו את הנושא. וכן, זאת הייתה השפעת לוואי של המרקחת, שאכן הפכה את אחיה לגבוה באופן מיוחד, אבל גם למגמגם.
הוריה הזועמים החליטו לא לקחת את המרקחת יותר, וגם לא כל טיפול אחר הקשור לגובה התינוק הבא שלהם.
וכך, נולדה היא. נמוכה. קראו לה רותם. איזה שם סתמי, לא בולט בכלל. בדיוק ההפך ממנה.
"אנחנו מתקרבות" הוציאה אותה טלעל ממחשבותיה בפתאומיות. "איך היה לך היום?"
"אממ…" חשבה רותם שנייה. "אהבתי את שיעור היסטוריה"
"גם אני" ענתה טלעל בפשטות הכל כך יפה שלה. "רוצה שנשאל את אמא שלי לגבי המלך אליתם והיועץ אליפס…" היא נתקעה באמצע.
רותם הביטה בה, מתגלגלת מצחוק. "כן. איזה שם, אהה?"
טלעל צחקה גם. "כן. הייתי מצפה מאיש מלומד לבחור שם יותר חכם"
"ואת יודעת מהי חוכמה?" חייכה רותם בערמומיות. "אם הוא מלומד אנחנו לא אמורות להבין אותו."
"נו, באמת." טלעל חייכה גם היא.

***

"אמא, ספרי לנו על המלך אליתם השני והיועץ שלו" ביקשה טלעל מאמה.
"המלך הטיפש ויועץ אליפלוטונוס?" שאלה אמה של טלעל.
"כן, המלך הטיפש ואליפלו…" טלעל קטעה את עצמה "לא זוכרת מה ההמשך."
"לפחות השתפרת מאז אליפסה" עודדה אותה רותם.
"כן. תספרי לנו?"
"ובכן, אני מניחה שכבר למדתם את סיבת היות הגבוהים בארץ. עוד פרטים על היועץ?" אמא של טלעל קימטה את מצחה. "כן, אהה. הנה משהו שהרבה אנשים לא יודעים. המאמר של היועץ, נכון שהוא נעלם?"
"כן" טלעל ענתה.
"אז היועץ כתב כתב סתרים בזמנו, שכל מי שיפנח אותו ימצא את מקום המאמרים שלו."
שתי הבנות התנשפו בהלם. "זה כזה מגניב" חייכה רותם.
"כן" טלעל הסכימה. "איך מקבלים אותו? אני ורותם נשמח לעבוד עליו."
"מה?" רותם העוותה את פניה בתנועה בלתי מרוצה בעליל.
"עוד אשכנע אותך" טלעל הגניבה לעברה מבט צופן סוד.
"בכיף, בנות" שלפה אמא של טלעל פתק. וכתבה עליו את מה שאמרה. "למיטב זכרוני, החידה הולכת ככה:
בן הרים וגבעות,
חיו פעם כל כך הרבה תקוות.
היה שם מקום שפרח
הוא היה יפה כל כך.
אך עברו שנים והוא נעלם.
זהו, כבר לא קיים.
מקור החיים היפה מכולם
בשקט בחרש נרדם.
במקום כה עזוב, אדמה נטושה
אך עמוק בפנים, היא עדיין לא יבשה.
החזירו את האושר למקומו הנכון
ואולי תצליחו לגעת בפיתרון."
"שיר יפה" נטלה טלעל את הפתק.
"כן. ונוהגים גם לומר" חייכה אמא של טלעל שוב. "שהיועץ השאיר ירושה בחדר הזה, ומי שיגיע לשם וודאי יזכה בה."
חיוכן של שתי הבנות גדל במעט יותר. האמא מיהרה לצנן את ההתלהבות. "אבל אתן יודעות, אף אחד עדיין לא הצליח למצוא איפה זה, וכולם ניסו. וודאי שלא, בכלל לא, לגלות את אחד המאמרים של היועץ"
טלעל חייכה חיוך רחב, מושכת את רותם לעבר חדרה. "אנחנו מוצאות את זה"
"מה?" רותם שאלה, הגם שלא הופתעה בהרבה. "אנחנו לא חייבות להכנס לכל הרפתקה שיש בעולם כולו" היא ריסנה אותה.
"מה אכפת לך? ננסה" טלעל שידלה אותה.
"טוב" אמרה רותם באנחה "אבל רק שתדעי, את לגמרי משועממת מידי אם את מחפשת לעצמך הרפתקאות"
"טוב, נתחיל"
"הרמז הראשון שלנו הוא שהמקום הוא בן גבעות והרים" רותם הוציאה דף, רושמת עליו בשקט. "אחר כך יש את השורה של מקור החיים היפה מכולם. למה הוא מתכוון?"
"מקור החיים? השיר של המלכה אליאנה מצלצל לי מוכר לזה" הרהרה טלעל. "השיר שלה דווקא לא הפך מפורסם כל כך, למרות שנודעה בתור אחת המלכות הטובות ביותר שלנו. נראה לך שיש קשר? המילים האלו כנראה ממש קרובות, אם אני זוכרת נכון. ממש דומות."
"לא." רותם חייכה. "המלכה משתמשת במילים הללו ממש. תראי את השיר." רותם פתחה את הספר, שירי המלכה אליאנה, רגעים של השראה ,מקריאה את השיר.

"שמיים כחולים, האושר צרוב בזיכרון
המים שקופים. מלאים בזיוו של הדמיון
מקור החיים החשוב מכולם, היפה, התם.
עומד בשקט, בחרש, בדממה הוא נם.

וקרבות ומפלים ודגים צוללים יעלמו ואינם
את כל הפחדים משאירים מול הים
מול המים התכולים הכל נעלם
כי מול היופי הזה, אך טוב הוא לב האדם.

מקור החיים מחפש, מאזין, מאפשר לכולם לבכות
בשקט, בחרש סופג את הדמעות.
בשקט, למולו נשארות התפילות, התקוות.
והוא, עומד שם, ונותן ממימיו לכולם.

לו יכולתי להיות כמו המים שבקצב זורמים
לו יכולתי גם אני להשאיר שם את הפחדים
לו יכולתי, ולו רק בדברים מועטים
לתת בעצמי גם קצת חיים."

"כן" טלעל בחנה את הספר בעניין. "יש פה שורות שממש חוזרות על עצמן. למשל הביטוי, בשקט, בחרש. ומקור החיים. סביר להניח שהיועץ התכוון למים בחידה."
רותם הוסיפה כוכבית לפתק שלה. צריך להיות מקור מים. "זה גם מסביר את העובדה שהאדמה לא יבשה" היא בחנה את הדברים שוב. "בסדר, יש לנו פה עוד מידע. כנראה שהמקום הזה התייבש, כי הוא כותב שהאדמה שם נטושה והמקום נרדם."
"בסדר." רותם התחילה גם היא להתלהב. "החזירו את האושר למקומו הנכון ואולי תצליחו לגעת בפיתרון" אנחנו אמורות להחזיר את המים לשם? למקום ההוא?"
"כנראה" טלעל ענתה.
"הוא לא היה בוחר משהו לא אפשרי כל כך" רותם אימצה את מוחה. "אלא אם כן זה משהו ששתינו יכולות לעשות."
"בן גבעות והרים" טלעל החכמה חייכה שוב. "מכירה את גבעות המים? הם נחרבו מזמן, ובאופן כללי אפשר, בעיקרון, לתקן אותם, שהמים שם יזרמו בשנית."
"כן" התלהבה גם רותם. סיפור גבעות המים היה עוד אגדת ילדות נדירה. סיפרו על הנחלים, הזורמים, שכל יום היו באים אליהם אנשים וגם בעלי חיים למקומות המרוחקים כדי לשתות. סיפרו על מיליוני פינות החמד שהיו שם. סיפרו אפילו על המלך והמלכה אליאנה שנישאו שם, על רקע ההרמוניה השלווה של הטבע.
על הגבעות הירוקות המשתקפות לאור המים, עליהן המקום נקרא.
אלא שאז, הייתה מלחמה. המלחמה אמנם נוצחה במהירות רבה, אך איש לא הספיק לעצור את קומץ האנשים שבאו, וחסמו את הנחל המרהיב באבנים. הנחל המשיך לנבוע, אך במקום כלשהו הוא נעצר ונפסק. בן השנים, המשך הנחל וכל הפסגות נשכחו מהלב, כאילו לא היו. אבל, איש לא חשב על להזיז את האבנים כדי שהמים ימשיכו. איש לא חשב על זה כלל למרות שלמעשה בעצם, היה מאד קל להזיז את האבנים. היה צריך רק מישהו שישים לב אליהם.
"אנחנו יוצאות?" שאלה טלעל. "יש לי קיצור דרך מצוין לשם, רבע שעה ואנחנו בסכר."
"שכנראה אותו נצטרך להזיז" השלימה אותה רותם. "בסדר, זה לא קשה מדי. הייתי שם פעם והיו שם רק מעט אבנים. מספיק בשביל לחסום, אבל לא קשה מדי."

***

הבנות הזיזו את האבן האחרונה בכוחות משותפים, מביטות במים שפרצו בהמשך הנחל, יפים. מלאי חיים. בקבוק אחד התרומם על פני המים. נראה בקבוק של זכוכית, אבל הוא בכל זאת צף. הוא כנראה הסתבך במעט בעץ המוזנח ששכן ליד הנחל, העץ שפעם שתה את מיי הנחל, והיום הוא כבר התייבש. לא נורא, הוא עוד יחזור לקדמותו.
טלעל סרקה את הנחל במשך שעתיים לפני שהתיישבה בהפגנתיות. "אין פה כלום. נראה לך שטעינו?"
רותם הנידה בראשה, מאוכזבת מעט. "נחזור" הציעה.
טלעל הנהנה, מעוצבנת בבירור. "טוב, לא נורא שלא מצאנו. נחזור"
רותם הביטה במים היפים, הצלולים שמילאו את הנחל. אז מה שהן לא מצאו דבר? הנחל היפה הזה חזר לקדמותו.
ואז צדה עינה את הבקבוק הקטן, שמזהם את הסביבה תמיד. "שנייה" היא קרבה אליו, לוקחת אותו. אחר כך היא תזרוק אותו לפח. "בואי, יצאנו"
טלעל התקרבה עליה בסקרנות. "יש בבקבוק שלקחת פתק" אמרה.
רותם העיפה מבט ופתחה את הבקבוק, לא מאמינה שיקרה דבר. הפתק שכב שם, מקופל. היא וטלעל הביטו בו.
"מצאנו את הצוואה" נשימתה של טלעל נעתקה "ויש פה גם את הכתובת של הבניין בו מוחבאים שאר המאמרים! ומפתח!"
רותם רק הביטה במאמר, צוחקת בקול רם ועליז. "תסתכלי" היא הראתה לטלעל את המאמר. טלעל כיווצה את עיניה בריכוז, אחר פרצה גם היא בצחוק.
"היועץ ההוא היה כל כך חכם" היא חייכה לעבר טלעל. "אבל כנראה נהג בטיפשות רבה שסמך על שכלו של אליתם השני"

הסוף…

נספח:
דף המאמר (שתבינו גם אתן מה מצחיק)

אני, אליפלוטונוס, לאחרונה מרגיש כאילו זמני בא וקרב. רק רציתי למסור את הדבר שאני חושב שעל פיהו צריכים לחיות, ואחרי שאראה את זה למלך וודאי ארגיש חופשי מספיק ללכת, בידיעה שעשיתי את המוטל עלי. ואת המאמר הזה? המלך וודאי יבין את תוכנו ויורה כך לאנשיו:
תהיו גבוהים מספיק לגעת בשמיים, ואם לא? אף פעם אל תתייאשו מלגעת בהם. אתם יכולים.
תהיו גבוהים, אנשים, תהיו גבוהים מספיק בשביל לא להתייחס לגובה הפיזי, בשביל לא להתייחס לכל החיצוניות. תהיו גבוהים מספיק כדי לראות רק אל הלב.
תהיו גבוהים מספיק כדי לראות כל דבר שהתרחש ולרוץ, לתקן.
תהיו גבוהים מספיק. אנחנו מוכרחים להיות גבוהים מספיק מאשר להתרכז באני הקטן שלנו. תהיו אנשים בעלי שיעור קומה. תהיו אנשים עם גובה, עם חלומות, עם שאיפה למעלה.
תהיו גבוהים, ברוח, בלב הטוב, בכוונות. תהיו גבוהים מספיק בשביל לקבל את הנמוך מכם.
אנשים, רק דבר אחד אבקש: תהיו גבוהים!

סוף נספח…
וגם הסוף הסופי בהחלט של הסיפור…
מה דעתכן?