אם יפה שתיקה לחכמים

זה כבר לא מה שהיה
אני מפחדת להיות מידי טובה
אחרת לא יהיה את מי להאשים
רק את אלוקים.
הלא אכפתי?
הלא קיים?
ככה תמיד יש דרך לומר שהגיע לי את כל הרע הזה
לא הייתי מקסימום
לא מספיק עליתי
אבל אני גם לא יעלה
הרי עדיף אני הגרועה מלערער את כל האמונה מחדש
להאמין לשמש, לירח
ובסוף שוב להגיע לאלוקים
וחוזר וחוזר וחוזר
ואדמה ושמיים כבר לא מרגשים אותי
לא כי בשבילי זה כבר לא חופש
אלה כי חופש בשבילי זה כבר לא זה
אני לא מסתפקת ביופי
בטח לא חיצוני
אני כבר מחפשת עוצמות
בתוכי
והכל כבר נגמר
ואסור לחדש
כי אז אין את מי להאשים
ועדיף להיות פחות טובה אבל שיהיה לך אלוקים
כי כבר בדקנו שמש וירח
גם את הכוכבים
אז אולי נשאר לחיות כמו כולם
להיות עוד סתם מישהי שחיה את החיים כי איכשהו נקלעה אליהם
עם ברירה.. בלית ברירה..
מה זה כבר משנה לנו
מסתבר שכולם באיזשהו שלב הבינו שאת השאלות הגדולות כדאי להדחיק
(כי שמש וירח כבר בדקנו. אבל עננים זה מוגזם. ובכלל.. למי יש כוח?)
מסתבר שהפרצוף הבנלי הזה שאנחנו רואים ברחוב זה פרצוף של-
השאלות נעצרו באמצע. כשהפסקנו להאמין במשפט "אם לא תשאל איך תדע"..
היום הבנו שיפה שתיקה לחכמים, קל וחומר לטיפשים.
-אז מה אני יגיד?
וזה לא שאנחנו באמת טיפשים.
אבל מסתבר שיש עולמות שבהם לא ניגע אף פעם
אבל אומרים שזה דור הגאולה
אז אולי אם היא תבוא
נוכל לראות יותר בבירור את אותם עולמות
בינתיים..
יפה שתיקה לחכמים,
אז קל וחומר לי..
אז לשאוף לבינוניות זה שווה את זה
כי באמת שכבר נמאס לי מהסרט הזה
שמש… ירח.. כוכבים…
ושוב
אלוקים..
–
–
–
אלוקים?