הנוצה…

אשמח לתגובות..?
הוא נכנס הביתה, מטיל את תיקו על הרצפה, וקורא בקול רם: "שלום!!!"
אמא יצאה לקראתו מהמטבח, מניחה יד על שפתיה. "שקט דובי," אמרה בלחישה, "אלחנן צריך להיות עכשיו מאד מרוכז!"

דובי נאנח. שוב פעם אלחנן והסופרות סת"ם שלו… נמאס כבר! כל היום צריך להיות שקט מוחלט! אוף! הוא פנה להכנס לחדרו, כשאמא עצרה אותו. "דובי, כשהמים ירתחו, תכניס לו בבקשה קפה לחדר, אוקי?!" אמרה, בטון שנשמע יותר בקשה מאשר הצעה, ודובי נאנח שנית. הוא הוציא את ספר הספריה מהתיק, ונכנס למטבח, שומע את אמא מאחורי גבו: "ותשים את התיק במקום!"

המטבח היה מסודר יחסית, ודובי התיישב בכיסא האדום, מניח את הספר לפניו, ומתחיל לקרוא מהעמוד שהפסיק.

המים רתחו די מהר, או שהספר היה מותח במיוחד, או גם וגם. כך או כך, כשדובי שמע את הקליק שמורה על רתיחת המים, הוא נאנח (פעם שלישית) והוציא כוס מהמגירה. רחש של דלת נטרקת נשמע, ודובי הספיק לשמוע מהמדרגות "תפסיק להיאנח כל היום כמו איזה זקן" שאלחנן צעק לעברו. הוא עיווה את פרצופו בחוסר שביעות רצון. כוס הקפה היתה מוכנה בדיוק כמו שאלחנן אוהב, ודובי הוציא שני וופלים ומגש תואם מהארון, והרים בזהירות לעבר חדרו של אלחנן.

משהגיע, הניח בזהירות על השידה, ומיד פנה לשולחן הסת"ם. בסדר מופתי, נחו שם דפים שכתובים בכתב ידו הפניני של אלחנן, ודובי ניחש שזה התאמנויות, קסת דיו, ונוצה. דובי נגע בנוצה בעדינות. היא היתה רכה ונעימה אמנם, אבל הוא לא התלהב במיוחד. למטה בחצר יש הרבה נוצות כאלה, הוא ראה מתחת לעץ הרחב שמתחת לחלונו. לעומת זאת, קסת הדיו היתה נראית מיוחדת יותר. הוא הניח את הנוצה ופנה למשש את הקסת, כשלפתע שם לב, שהנוצה התלכלכה מטיפות הקפה שהיו על ידו! דובי החוויר. במוחו התרוצצו אלף מחשבות. מה לעשות?! הוא התהלך אנה ואנה בחדר, מנסה לטכס עיצה. הפתרון עלה לו בהנף יד. הוא יקח נוצה מהחצר, ויניח על השולחן במקום זאת המלוכלכת! איזה רעיון טוב! ככה אלחנן לא ישים לב. וממחשבה למעשה. הוא יצא בריצה לבחוץ, יורד במדרגות שתיים שתיים, מגיע תוך שניות ספורות לחצר, ותר בעיניו אחר נוצה ראויה לשמה. הרי לא יעלה על הדעת שהוא יקח נוצה שלא תהיה ראויה לשמה..

משנמצאה אחת כזו, הוא לקח אותה במהירות, והופ- דובי כבר בחדר של אלחנן, מקווה שאלחנן לא הגיע בזמן הקצר שלא היה פה. תקוותו מתממשת, ודובי מגלה חדר ריק. הוא מניח בזהירות את הנוצה הנקייה שהביא, על שולחנו של אלחנן, וניגש לחדרו, שם הוא מחביא את הנוצה המלוכלכת בתוך קופסא, שבתוך שקית, שבתוך המגירה שלו, ומקווה שאף אחד לא יעלה על המחבוא הגאוני הזה, ויבין מה הוא עשה.

לאחר שסיים, נאנח אנחת רווחה, ונטל את הספר לידיו. כמה טוב לשקוע בעלילותיו של מיכאל האמיץ…

לפתע חדר לאוזניו צחקוק, שהפך לצחוק מתגלגל. דובי יצא לסלון בתימהון. זה היה אלחנן, שהחזיק בידו את הנוצה מהחצר, וצחק מול אמא, מנסה להסביר לה מה קרה ולא מצליח, מרוב צחוק. כשדובי הופיע, צחוקו גבר עוד יותר, והוא הצביע לעבר דובי, משתנק מצחוק. לאחר שנרגע קצת, הסביר להם מה קרה. "זה דובילה," צבט אלחנן בלחייו של אחיו הקטן. "בטח קרה משהו לנוצה שלי, אז הוא שם לי אחת מאלה שבחצר, אם אתם יודעים למה אני מתכוון" גיחך. דובי הנהן בראשו כבלי משים, לא מבין במה שגה. "אני יודע לזהות את הנוצה שלי" ענה אלחנן על תמיהתו השקטה של דובי. "וזה גם לא אותו סוג בכלל. אבל אל תדאג, הרגע הלכתי לקנות נוצות חדשות בחנות מוצרי הסת"ם בירושלים.." צחוקו התפרץ שוב, והפעם הצטרפו אליו גם דובי ואמא.
"אה, ותודה על הקפה!"