המבריח הקטן

מה שרק השואה יכולה לעשות…
זה מכתב מיאנק בן השלוש עשרה לאימו, בזמן מלחמת העולם השניה.
נקרא על לבטיו, ניגע ברחשי ליבו, ונבין…
חסדי ה' חיים וקיימים לעד

לאמא
הזמן דחוק, אך המחבוא שמצאתי מצוין. אף אחד לא אמור לחשוד בחפץ גדול למדי המוסתר בערימת האלטא זאכען המעופשת שבאסם השומם, להוציא חבורת פשפשים ועכברוש לבן אחד המארחים לי כרגע לחברה..

גם היום הצלחתי להתגנב לצד הנוצרי של לודז', ואף מצאתי אוצר בלום! ביצת אווז טריה וחמימה בחצרו של איגור הזקן.
לולק בוודאי ישמח מאוד! אני מחכה כבר לראות את פניו הקורנות בהפתעה, ואת עיניו הכהות מתבהרות למראה המזון.
אני בטוח שזה בזכות התפילות שלך, אמא'לה שלי, ואולי גם של אבא. חרף העובדה שאני צריך להתאמץ מאוד כדי להיזכר במראה פניו…
למזלו מת קודם הכל התחיל. הוא לא ראה את עינהן הפקוחות של של חיה- איטה ומאשה'לה בת השנתיים, בוהות עלינו מראש ערימת הגוויות מופשטות בגדים. הוא לא שמע כמונו את שריקת הקליע שחדר אל חזהו של מאיר- אהרון, הישיבע – בוחער שלו…

אני לא אוהב לדבר על זה, כי ככה אני מרגיש כאילו מאיר נמצא לידי, וכועס על כך שאני חי ועוד מוצא זמן למכתבים, בעוד הוא שוכב חסר חיים בבור קר וטחוב עם אחינו היהודים. לפעמים אני מרגיש שהחיוך החיוור שלו עודו תלוי בחללו של החדר, וזוג עיניו ננעצות בי בהבעה חמימה …

אני חייב לסיים. דוד ז'אן הודיע שיעביר את המכתב רק אם אבוא אליו קודם הזריחה וכבר מאוחר.
ה' עמכם אמא! היי שלום, ומסרי את אהבתי גם ללולק,
אם יש בכלל ערך לאהבתו של בן תמותה.