סיפור
שוב לילה, אני מתחת לשמיכה.
אלפי הכוכבים שהעלים התריס תולים להם ברקיע, שולחים ניצוצות קטנים לאישונים מעזים.
אני חושבת עליהם. על כל אותם אנשים הנועצים בהם עין מקווה, ולוחשים, ספק לעצמם ספק לגרמי השמים, את משאלתם הכמוסה.
דחף עולה בי פתע, גורם לי להסיט מעלי שמיכה ולהתרומם. במשיכה אני גוללת את התריס, מעיפה מבט אל השמים.
עצב קל פושט בתוכי.
גם היום החליטו הכוכבים להתמרד, למצוא מחסה מתחת לענני גשם.
ובכל זאת אני ממשיכה לעמוד שם, להשעין סנטר על אדן החלון ולבהות באוויר הקר, האטום.
–
הבוקר מכה בי מוקדם מדי. התריס שהתעצלתי לסגור.
מודה אני לפניך.
משהו נחנק לי בלב כשהמים שורקים להם בקומקום, וגם כשכוס הקפה שלי מתרוקנת, וציפור קטנה שרה אל הטל- התחושה ההיא לא עוזבת.
'זה לא הלילה', אני משקרת לעצמי, 'זה לא'.
קרניים קטנות מגחכות מולי, מעלות לעיניי דמעות.
יד ימין מוחה אותן מהר.
'תשתקי, שמש', לא מתאפקת מללחוש, 'שמרי את הדעות שלך לשקיעה'.
אוטובוס דוהר מתחתיי, מארח אנשי השכמה.
בוקר טוב שיהיה לכם. ולי.
ולנו.
–
"זהו, סיימנו", איילת מותחת יד, נאנחת בהקלה. "היית מאמינה?"
אני מהמהמת משהו, מזריחה כותרת אחרונה.
"רות?"
המרקר נכנס לקלמר. "זה מרגש אותך?"
היא מטיחה את היד בשולחן. "בטח!" מנערת אותה בכאב. "מבחן אחרון".
העיניים שלי בורחות לסיכום. "נכון".
"לאן יוצאים מחר?"
חברה שלי שונאת לימודים, ותקופות מבחנים תמיד היו רוויות בתסכול ובדמעות. מנהג עשתה לנו, לצאת לחגוג את סיום הבחינות.
"לא משנה לי לאן". אני, בשונה ממנה, אוהבת ללמוד, פחות נמשכת לבילויים.
איילת נועצת בי מבט. "הפעם את בוחרת". העיניים החומות מתחננות אליי.
"אני?" הטעם שלנו שונה כל כך.
"את". היא עקשנית.
"אוקיי". נושמת עמוק. "למצפה כוכבים".
היא בוהה בי.
אני שותקת, אוספת את הדפים. מקפלת. דוחסת לתיק המבולגן.
"רות". התלתלים שלה נעים בהלם. "את לא הולכת להפוך לי לאסטרונאוטית".
מעפעפת את חוסר הידע שלה, אחר אומרת בשקט: "זה בסדר, את לא חייבת, איילת. נלך למקום אחר".
חברה תזזיתית מרימה זווית של פה: "תודה". היא מלווה אותי לפתח הבית, מרעישה על מושגים היסטוריים שעתידים להימחק מחר מהראש שלה.
הדלת נטרקת מאחוריי.
את הכוכבים אצטרך לחפש לבד.
–
"מה את אומרת", אמא חותכת סלט לארוחת ערב. אני נעמדת לצידה, שוטפת עלים של חסה. "שאני אסע שבוע הבא למצפה רמון?"
היא מסובבת ראש. "לאן?"
"לאזור מצפה רמון, בדרום", בולעת רוק, מעבירה לאמא עלים ירוקים.
"לבד?"
אני מהנהנת.
המצח שלה מתקמט לרגע. "מה זאת אומרת? מה יש שם?"
"מצפה כוכבים", משהו נתקע לי בגרון. רק שאמא לא תשאל 'למה'.
היא לא שואלת. "אין מקום קרוב יותר?"
"יש", אני מודה. לא רוצה מקום אחר. רק שם, בחבל הסודות והנגב. לבד. אני וכוכב.
"נראה כבר", היא מפטירה, חוצה לימון לשניים, המיץ החמצמץ מתחבק עם הירקות. נימת קולה לוחשת לי שהיא לא מרוצה מהרעיון.
–
שוב יורד גשם, נוקש על החלון בעליזות.
אני יושבת על המיטה, מלטפת קלות ילד בן חמש. "תספרי לי עוד סיפור", הוא מבקש , אחרי שמתפוגגות המילים האחרונות בספר.
"די, חמוד", אני מפהקת. "שלושה סיפורים זה הרבה מדי".
"לא נכון", זיק שובב בעיניים שלו. "אתמול סיפרת לי ארבע".
"ארבעה. אבל אתה צריך לישון עכשיו".
הוא מנענע ראש, דורש: "עוד סיפור".
"אתה יודע מה?" כמו תמיד הוא ממס אותי, מכניע. "אני אדבר אתך קצת, בתנאי שאחר כך את עוצם את העיניים המתוקות שלך וישן".
הפנים של מאיר מקבלות הבעה בוגרת: "על מה תדברי איתי?"
אני ניגשת אליו, לוחשת לו באוזן: "מה אתה יודע על הכוכבים, ילד?" לא מסוגלת להתאפק. אולי הוא יצליח לעזור לי.
הגבות הקטנות שלו מתקרבות לרגע. "הם בשמים", הוא אומר. "הם עוזרים לירח להאיר".
הקול הדק הזה כובש. לא יכולה שלא לנשק אותו. "ואתה אוהב אותם?"
הוא חושב שוב. "לא".
רגש מתכווץ בי. "לא?"
"לא. אני אוהב בוקר".
פעם, כשהייתי ילדה, האירה השמש חלומות לילה. גם אני אהבתי בקרים. "ביום אין כוכבים, ילד".
"ירח יש", הוא בוהה בארון. "הרבה פעמים אני רואה אותו".
הוא צודק. "ואתה מתאכזב כשהם נעלמים?" מאור ששורד, משרתיו עלומים.
"לא יודע", מאיר מתעצבן. "את מדברת על דברים לא מעניינים בכלל".
אהה. עצב מתקמט בפנים. עלוב. "לילה טוב, צדיק". אני קמה.
לא מעניינים בכלל.
–
מתי התחלתי לדבר אל הכוכבים?
לא זוכרת.
עברו הרבה ימים מהפעם הראשונה, מאותו לילה של סער. שכבתי אז במיטה, והשמיכה הדקה של הקיץ בעטה בי. פחדתי מהבוקר. לא רציתי לישון, לקום. ניסיתי לחשוב על נפלאות הלילה.
ככה הגיע אליי כוכב.
במחשבה הוא קרץ לי, נתן לב. הבטיח להקשיב.
דיברתי אתו, לחשתי לו מילים.
והוא שמע, והיא ליטף, והוא נתן.
כל הלילות אחר כך ליוו אותי חברים זורחים, מאירים. סיפרתי להם על עצמי, על חלומות ותקווה. על פחד שורט. על חוסר.
הרגשתי אותם מקשיבים. שקטים.
עד לפני יומיים.
אולי זה החורף, קרר את אוזניהם. אולי הרוח שנדנדה אותם. אולי הגשם.
אני עייפה. כבר שני לילות שאני ישנה רק בערך.
'שמש וירח קדרו, וכוכבים אספו נגהם'.
ואת המילים הקטנות שלי כבר אין מי שיחבק.
–
"הם קיימים", איילת יודעת להיות רצינית כשזה נדרש, ותקופת המבחנים שהסתיימה מאפשרת לה לחשוב. "הם קיימים, רות".
"איפה?" רק עננים שייטו אתמול ברקיע. ראיתי.
"למעלה, כמו תמיד", ביטחון בקולה. "אני לא צריכה לומר לך את זה, אנציקלופדיה שכמותך".
לא, היא לא צריכה. אני יודעת. שונאת את הכינוי הזה.
"אבל לא רק, רות. הם פזורים סביבך, נעוצים בתוכך. זה רק המבט שלך שתקוע במקום מסוים, מקובע", איילת נעצרת לרגע. "את בסך הכל צריכה להוריד את העיניים, לעפעף, לגלות שיש עוד".
"אני- – -"
"אבא שומע אותך תמיד. שולח לך אינספור כוכבים. תאספי אותם".
אני לא מעזה להסתכל עליה.
אבל היא צודקת. צודקת כל כך.
וצדק, אחרי הכל, הוא שם של כוכב.
–
מוקדש לכוכבים שלי, באהבה.
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
32 תגובות
את פשוט אחת הכותבות הכי מוכשרות שהכרתי, ואת מדורגת איי שם-למעלה למעלה.
אחזור עוד מעט להגיב נורמלי.
רק – שין, כל כך נהניתי. את ענקית.
וואו, אורגניזמית.
זה ממש מחמיא לי שככה את חושבת.
תודה רבה!
לא יודעת מה קשור עכשיו דמעות.
לא יודעת.
אבל… המילים שלך עשו לי משהו, שין.
נגעו בי.
אני עוד צריכה לחשוב קצת על מה שקראתי עכשיו… לעכל, לברר עם עצמי מה אני מרגישה, ולמה.
אולי עוד אשוב להגיב פה יפה, להחמיא, לומר תודה.
כרגע אני לא מסוגלת.
.
הדמעות, הדמעות. למה??
אה.
דמעות.
אולי כי הן נגעו במילים למעלה כשכתבתי אותן, ואת זו ש… שהרגשת.
אני…
סליחה אם הצפתי, ועל הדמעות.
טוהר.
את לא צריכה לבקש סליחה, שין.
אולי אני זו שצריכה להגיד לך תודה על… הדמעות.
ועל המילים הנוגעות והמלטפות שלך.
?
מפחדת מהמילים שלי,
מה הן יכולות לעשות.
וואוו. את לא יודעת כמה נגעת בי…
נשבעת לך שאני בוכה פה!??
זה כל כך יפה ואת כל כך מוכשרת!
ביג לייק?
וואו, זיפט.
תודה שהסכמת למילים הללו לגעת.
תודה על המחמאות!
אמאלה יא מוכשרת
אני קוראת והאוירה כלכך רגועה…
וואו וואו
יש לך עתיד מזהיר
בהצלחה בהמשך
שייה
תודה, שייה!
כיף לקרוא.
אמן!
וואוווו
אין לי מילים!!!!!!!
מוכשרת אחת ?
תודה רבה!
ברוך השם, הכל ממנו יתברך.
תודה.
מגיע לך, הכי!
צמרמורת.
זה מה שהרגשתי לכל אורך הסיפור.
(שיותר בלעתי אותו מאשר קראתי)
שין…
תכתבי לנו עוד.
הכתיבה שלך כל כך נוגעת, חודרת עמוק…
–
מעריכה
וואו, אוקיינוס.
תודה!
אני…
בדיוק בגלל זה אני לא כל כך מעזה לכתוב, ועוד יותר- לשתף.
את הסיפור הזה הייתי חייבת להעלות,
רק בגלל הקדשה- – –
וואאאו.
שין!..
הכתיבה שלך. אחזור על עצמי, אולי, אבל.. היא פשוט יפה.
ואת פשוט מוכשרת.
וואאו!..
(ביקורונת קטנה.. המשפט 'המיץ החמצמץ מתחבק עם הירקות' חמוד ומקורי, אבל ספציפית בהקשר הזה הוא לא ממש מתאים. המשפט שבא אחריו הוא על זה ש'נימת קולה מבשרת שהיא לא מרוצה מהרעיון'[כאן ציטטתי מהזיכרון], ובאופן כללי הקונוטציה הדי חיובית של חיבוקו של מיץ הלימון עם הירקות – נראית קצת לא מתאימה..
וחוץ מהנקודה הזו, גם הסוף אולי הגיע מהר מדי. אולי ציפינו שיעבור עליה תהליך מעט ארוך יותר לפני שאיילת תגיד את שתגיד, וגיבורת הסיפור תהנהן בראשה בהסכמה.
וחוץ מזה, הכתיבה שלך מהממת.)
תודה, ברוך השם!
ואבן דרך, כמו אבן דרך, לא מאכזבת.
מדהים לראות איך אני מבטאת את עצמי בכתיבה. המשפט הזה לא קשור, באמת, וכנראה כתבתי אותו רק כי אני… אני.
(כל הסיפור הזה הוא חתיכות של עצמי, כתובה, מסתתרת מתחת דמות בדיונית), נראה אם אצליח לשנות את הקטע הזה אצלי…
וכן, בהחלט סוף מהיר,
זה הרבה פעמים כך בכתיבה שלי, סוג של נותנת לקוראים לדמיין לבד, איך שמתאים להם, שיגיעו גם הם לאן שהגעתי אני, אבל בדרך שלהם.
צריכה לעבוד על זה באמת.
שוב תודה, אבן דרכוש,
שמחתי לקרוא!
׳כל הסיפור הזה הוא חתיכות של עצמי, כתובה, מסתתרת מאחורי דמות בדיונית׳.
את יודעת? די תיארתי לעצמי..
לגבי ההערה האחרונה שלך, על התהליכים: חושבת שבין השאר זה מה שסיפור אמור לעשות – להעביר אותנו יחד עם הגיבור תהליך. לכן אין עניין לקצר בדיוק בנקודה הזו..
אפשר לערפל, אפשר לעמם(כמו ששין אוהבת לעשות, כידוע), וזה יהיה יפה.
אבל התהליך – הוא אחד הדברים הכי חשובים בסיפור. לדעתי.
(אבן דרך מצחקקת על עצמה. כמה חיה בסרט שאני, מי ישמע כמה כבר אני מבינה בכתיבה.. ונכון שסיפורים לא כתבתי כבר הרבה מאוד זמן, ובכל זאת בסיפורים שכן כתבתי בעבר- בכלל לא שמתי דגש על התהליך, או האפיון, או כל נקודה אחרת אותה אני מציינת כאן באתר. אירוני קצת. אבל אולי השתפרתי בכתיבה. צריכה לבדוק את העניין.)
תיארת לעצמך…
את די צודקת.
מסכימה לומר לי מה היה חסר? איזה קטע בין האמצע לסוף היה טוב לו היה נכתב?
תהליך זה עניין מסובך.
זה סיפור שלא תכננתי מה הולך להיות בו. הוא פשוט… נכתב. חודשיים עברו בין ההתחלה שלו למילים האחרונות, וכנראה בכל פעם בה כתבתי היקפתי את עצמי מהזווית שהתאימה לרגע…
(היי! לא לצחקק על אבן דרך!
איך ששין התרשמה, היא כן מבינה בכתיבה. אולי לא זו ששין היייתה פונה אליה בבקשה שתלמד אותה את רזי המקצוע, אבל בהחלט אחת שאפשר להתייעץ איתה, ולשמוע את דעתה בכובד ראש.
שין מוסרת שהיא ממש תשמח שהעניין יבדק, כמובן על ידי משהו כתוב).
זה כל כך יפה, שין.
מסוג הדברים שאני מסיימת עם עיינים בורקות וחיוך
איך את עושה את הקסם הזה?
אני לא באמת עושה את זה.
זה הלב שכותבת את עצמו, זה הרגש שמגיח בי פתע, והקדוש ברוך הוא ששולח את המילים ונותן לי לסדר קצת את עצמי- – –
תודה, הגיגית.
כיף לי לקרוא את המחמאות שלך.
ברוך השם שזכיתי.
מנסה שוב.
רק כי הייתי חייבת-
את שין אלופית את.
הכתיבה שלך היא אלופה. – בכל זאת את זה המילים, המילים זה את וכו'.
מצפה כוכבים זה חלום חיי בערך ככה שפעם הבאה שבאלך תקראי לי ואני באה איתך לשם….
בכל מצב יש לי בתקרה של החדר כוכבים את מוזמנת?….
וזהו.
(הקודמת הייתה יותר יפה… ממש עצוב— נסיתי לתמצת פה?)
אה והכי חשוב-
את כוכב.
ותזכרי את זה חזק חזק.
טוב?
(מקסימום אזכיר לך מדי פעם..)⭐
מדהימה שאת.
אני זה המילים- – –
אושר ופחד.
וואו, רוצה לבוא איתי?
זה יכול להיות קצת… מפחיד להיות שם, אנחנו- מול צבא שלם של אור. אבל אולי ננסה, יום אחד. אולי…
גם לי יש כוכבים מעל המיטה, מאז שאמא קנתה לי אותם, כשהייתי בת שנתיים. אבל הם לא כל כך יפים.
באה אלייך לישון??
אני כוכב?
לא חושבת ככה, אבל תודה!
ותודה שניסית שוב.
❤
אפשר להגיב בלי מילים?
שתיקה.
מה היא לא מקפלת בתוכה?
יותר מאפשר, שרהל'ה,
ועצם זה שקראת עד לכאן בלי לעזוב באמצע, כבר מחמאה בפני עצמה.
תודה, ילדה!
קראתי לפחות 4 פעמים כבר(לא מגזימה!) בכל פעם הרגשתי יותר, הבנתי יותר, התפעמתי יותר.
מוכשרת אחת! אמנית הרגש&מילים.?
שין בבקשה תכתבי לנו עוד סיפורים!!
העם צמא…
וואו.
זה… זה המון!
שמחה שקראת, שהבנת…
הכל מתנה מאבא.
תודה, כוכב שלי.
??
שין. וואו, שינוש.
התגעגעתי לכתיבה שלך.
מדהים, הסיפור.
(כל כך מזכיר לי אותך, משום מה..)
אני אוהבת את הכתיבה שלך ברמות. בבקשה, תמשיכי לעלות עוד, (ותמשיכי לעדכן כשאת מעלה;))
עושה לי טוב לקרוא את המילים הכל כך מביעות שלך.
תודה עלזה.
הייקוש.
מחמם לשמוע שהתגעגעת.
(מזכיר לך אותי?
הוא פשוט היה כמעט אני, לא רק 'מזכיר'…)
תודה, ילדה, על המחמאות שלך!
ב"ה.
אם תהיה עוד פעם כזו, אשתדל לעדכן.
שין,
את – –
?
❤
זה היה עמוק ונגע בי. והזדיהתי כל כך! אז תודה❤
אני…
?
וואו, תודה, ירחית!
תודה שהסכמת לו לגעת בך.