'הילד שהציל ספינה' בעיבוד מחודש (לא היתה לי כותרת חכמה יותר)

סיפור תולדות חיי הסיפור שלפניכן, בקצרה: לפני קצת יותר משנה, חשבה המורה שלי על מטלה מעניינת לשיעור דינים: למצוא סיפור כלשהו על תפילה, סיפור חסידי או סיפור מהמקורות, לעבד אותו, ולהקריא לכיתה. אז בחרתי בסיפור הקלאסי על 'הילד שהציל ספינה', מספריית מחניים, ו..כתבתי אותו מחדש. (בסוף יצא שהכי השקעתי מכל הכיתה וזה היה מביך, אחרי הכל כולן פשוט העתיקו קומפלט מאתרים למיניהם, אבל שוין). זה היה בשיא תקופת הלמידה מרחוק, כך שמטבע הדברים שכשהקראתי אותו בשיעור המקוון – הוא לא זכה למאזינות רבות מדי, או לקשב רב מדי. ומאז, פשוט שכחתי ממנו, עד שיום אחד נזכרתי בו ואמרתי לעצמי: אבן, הסיפור הזה הולך לקבל את מלוא הצומי שמגיע לו. תעלי אותו לאתר, והשותפות יתמודדו עם הדרישה הצומיסטית שלך. אז הנה הוא לפניכן, שותפות יקרות, תאלצו להתמודד עם העניין? אה, ונ.ב: רק מזכירה שכתבתי את זה לפני יותר משנה, והכתיבה שלי בהחלט השתנתה מאז. בקיצור, אני אפסיק לחפור לי (מה יהיה עם כותרות המשנה שלך, אבן, מה?), ואתן לכן לקרוא בשקט. תהנו!
הדבר הראשון ששמעיה ידע על 'דה-סמארינה' היה הריח.
ריח ים מעורב בתבשילים שמנוניים שהתבשלו במטבח הספינה.
עז וחזק, הוא הציף את הספינה מצד לצד.
הוא קיפץ על הכבש בעליזות וניסה לסקור את הבאים.
הנה משפחה עם תאומים קטנים ומתוקים, הנה זקנה שבאה עם הנכדה שלה, הנה איש מגודל עם זקן מצחיק, הנה-
כולם היו ביחד. ביחד עם עוד מישהו.

היו שם משפחות עם ילדים קטנים, זקנים, ידידים-
ולכולם היה מישהו. מישהו ללכת איתו, מישהו לצחוק איתו, מישהו לשוחח על רשמים מהספינה-
מישהו.
ורק הוא לבד. אבל הוא יודע שהוא לא.
השם איתו תמיד!

טלטלה פתאומית ניערה אותו ממחשבותיו. רב החובל, איש ענק עם זקן אדיר ושפם עוד יותר אדיר, צעק אליו "הי, ילדון! שילמת כסף לפקיד בעבור ההפלגה? אנו מתחילים להפליג! תקרא לאבא של- אה, באת לבד?!"
"לבד? לא" צחק שמעיה. "ושילמתי לפקיד, לבד!" גאווה היתה בקולו.
"אז איפה אבא שלך?" תהה רב החובל. "אבא שלי? הנה!" הוא הצביע למעלה.
"ממ… מה?" רב החובל התבלבל. "הוא נפטר?"
"לא, הוא לא נפטר. התכוונתי לאבא שלי שבשמיים!" הוא קרא ודילג בעליזות אל תוך הספינה. "אני אף פעם לא ל-ב-ד…" נשמע קולו מתרחק והולך.
רב החובל עמד לרגע, שפשף את פדחתו ותהה מדוע כבש כל כך הילד הקטן את ליבו. ואז התנער, משך בכתפיו ופנה להעלות את כבש הספינה.

בשעות הבאות, הספיק הילד לכבוש גם את ליבם של מחצית מנוסעי הספינה, ואילו המחצית השניה עוד לא התפנתה לדבר איתו – ולהיכבש גם כן.
הוא היה עליז, חברותי, צחקני ושמח, והתחבב בקלות על הנוסעים.
כשהגיעה שעת ארוחת הצהריים, ניכסו אותו לא פחות מחמישה נוסעים ומשפחותיהם, רצו שישב בשולחנם.
"אתה פה בלי אבא או אמא, נכון?" צקצקו למולו הנכרים ברחמים. "בוא, שב איתנו! אנחנו נדאג לך!"
הוא היה עדין אך תקיף בו זמנית והכריז בנחישות כי:
א. הוא לא לבד אף פעם! אבא שלו בשמיים איתו תמיד!
ב. הוא לא אוכל את האוכל המוגש באוניה, אלא פירות וירקות בלבד.

הנוסעים התאכזבו, במיוחד ילדיהם, אבל מול עקשנותו של שמעיה לא נותר להם לעשות דבר מלבד למשוך בכתפיהם ולומר "חבל, חבל מאד."
הטבח השתומם, בהתחלה, הוא רצה לספק לילד הרבה יותר מאשר כמה ירקות עלובים! אבל שמעיה התעקש, ובחינניות הצליח לשכנע את הטבח כי למען טובת כולם, ייטב הדבר שהוא יקבל רק ירקות במקום ארוחה שלמה.
במשך כל זמן הארוחה הם העיפו מבטים מוטרדים לעבר שמעיה, רצו לבדוק אם התחרט כבר, ומוכן להצטרף אל אחד מהם.
אבל שמעיה ישב ליד המחסן ובעליזות כרסם מלפפון ארוך וירוק, כשכמה וכמה מלפפונים אחרים וגם גזרים ופלפלים מחכים לידו בסבלנות לתורם.
לא היה נראה שמשהו חסר לו יותר מדי… ודאי שלא נזיד הבשר שהוגש כרגע וגרם לליקוקי שפתיים מהירים של כמה נוסעים, על החשבון.

***

עננים התקדרו מעל הספינה. בניגוד למצב הרוח המרומם של הילדון, הים זעם. "סערה! סערה!" צווח מלח תורן ורץ לעדכן את רב החובל שמרט את שערות ראשו בצעקה: "אוי ואבוי! אנחנו לא ערוכים למצב כזה ש…"
קול הגלים שניתכו בעוז על הספינה קטע אותו. הגלים המשיכו לשצוף, מנסים להסיט אותה ממסלולה ולהטביע אותה בלב הים. רוח עזה וקרה החלה לנשב, פורעת את שערות האנשים ומכניסה לריאותיהם אויר קפוא ומלוח.
חרדה אחזה בנוסעים. מבט חטוף ברב החובל אובד העצות (והשערות) הוכיח להם כי ממנו – לא תצמח הישועה. ואם רב החובל האחראי על הספינה לא יודע מה לעשות כנגד איתני הטבע והגלים האדירים – במי נשים מבטחנו? מה עושים???
כמובן!

"התפללו!" צעק איש מבוגר, והוציא מתאו פסל עץ מגולף בדמות אדם. הוא כרע על הסיפון ונשא אליו תפילה נרגשת. עוד אנשים נזכרו באלילם והזדרזו להוציא אותו מהתיק, להתפלל אליו.
שמעיה העיף מבט אחד באנשים שהתכנסו, כל אחד מתפלל לאלילו-הוא, על הסיפון.
פסל בדמות אדם, בדמות סוס, בדמות כוכב, ואדם אחד שמתפלל לסערה היוו רק תקציר קטן ולא משקף ממגוון האלילים שאכלס את הסיפון כרגע.
את חששותיו אימתה צרחה.
"מה אני עושה?" מרט איש צעיר את שפמו המסולסל בפחד.
"מה קרה?" שאל אותו חברו.
"השמש! אין שמש! אללי לי, למי אתפלל? והלא למי אסגוד אם לא לשמש האדירה והמחממת המשפיעה מטובה לכל העולם? וכעת, היא איננה. גורלי נחרץ!"
"אני לא מבין" אמר פילוסוף יווני שהיה גם הוא על הספינה, "אם אל הים מביא את הסערה, ואל הרחמים מקבל את תפילתי, מה יקרה? האם ייתכן כי יש בין שני האלים אחד שגובר על חברו? ואם אחד גובר על השני ומכריע את הגורל, אות היא שהשני איננו אל כלל. הגדרתו של אל היא כל יכול, ואם ישנו אל גדול ממנו, הוא אינו כל יכול וממילא אינו אל.
הייתכן ויש רק אל אחד שהוא הכל-יכול?"

איש לא טרח להקשיב לנאומו הארוך ומלא העומק של האיש. כולם היו עסוקים בפסיליהם-הם.
שמעיה נאנח.
זה מה שיציל אותנו?
הוא זרק את המלפפון על הסיפון בחבטה מוגזמת.
נו, באמת.

"אנשים!" הוא ניסה לגבור בקולו הדקיק על רעש הים הזועף. "אנשים! למה אתם מתפללים לגושי עץ ואבן? וכי הם יעזרו לכם? וכי הם יצילו אותנו מהסערה?"
בהתחלה, איש לא ענה. הם המשיכו להשתחוות ולכרוע ולמלמל דברים חסרי פשר שלא עזרו במאומה.
הים, שכנראה כעס שהאנשים בספינה אפילו לא לוקחים אותו ברצינות ומנסים לעזור לעצמם, כילה את חמתו הנשפכת באוניה.
הסערה התגברה, וגם ההיסטריה. צווחות מילאו את החלל, הסיפון נמלא באנשים זזים בדחיפות ממקום אחד למשנהו, כולם התרוצצו על הסיפון, וגם… מים?
מים.

מי ים, מלוחים וקרים, החלו להציף את האוניה. עתה נוספו להמולה גם המים שצריך לרוקן, ובדחיפות.
"נפער חור בספינה!!!" צרח בבעתה סגן רב החובל.
"לחביות!" רב החובל השתחרר מקפאונו, "שפכו את היין שבהם לים, מלאו במים וחזרו על הפעולה! בדחיפות!!"
הנוסעים עבדו קשה, בכל המרץ. אבל גם הוא נגמר לבסוף. הם סתמו זמנית את החור, רוקנו חלק מהמים – והכח כבר אזל מהם לגמרי. הם שכבו, מותשים, על רצפת האוניה. משלימים עם גורלם בקהות חושים.
את הדממה שבר הקול הדק, שנשמע סוף סוף.

"האינכם רואים שאליליכם לא עוזרים?" גער בהם שמעיה, "במי אתם מאמינים? בגושים חסרי תועלת? אולי במקום להתפלל לעצים ולאבנים שלא יועילו במאום אלא רק יכבידו על הספינה השוקעת בלאו-הכי, תרימו את עיניכם לשמיים ותתפללו ליחיד שיכול לשנות את הגורל? תאמינו בו באמת?"
"ממ..מי זה היחיד שיכול לעשות את זה?" גמגם כריסטיאן, שמן מגושם וטיפש למדי. "האל-צפרדע של יוז'קו?"
שמעיה נאנח, עד כמה שהוא קטן, הוא יודע יותר מכל מבוגר על הספינה. הם צריכים שיסבירו להם הכל!
"האל-צפרדע של יוז'קו לא יעזור לך מהסיבה הפשוטה שהוא אינו קיים" אמר בסבלנות, עד כמה שהיה אפשר. "אולי במקום להתפלל לאל – חיה, תתפלל לאל- שֵ-מחיה, ותאמין שתפילה אליו באמת תוכל לעזור?"
"רעיון טוב" הנהנו הנוסעים והביטו בעוגמה באליליהם שאכזבו.
"אז בשביל מה אתה טוב?" שאל אחד הנוסעים בחומרה את פסל הסוס שלו.
הפסל שתק.
אחד אחד, זרקו הנוסעים את אליליהם לים שקיבל אותם בזרועות פתוחות, בולע הכל.

"ומה… מה ההצעה שלך, שמעיה?" סובבו הם את ראשם לעברו של הילדון שחייך בגאווה. "מה עושים עכשיו?"
"עכשיו", הוא לאט, "עכשיו מתפללים לאלוקים."
אחד אחד נעמדו הנוסעים בשקט וחיקו את שמעיה בן התשע שעמד במרכז. הם חזרו אחרי מילותיו, שהביאו לליבם תקווה ונוחם.
"שמע ישראל… השם אלוקינו השם אחד" הם לחשו, מקבלים עליהם עול שמיים.

"תראו! הים נרגע!" נזעק כריסטיאן בהתרגשות. "היה שווה להאמין! אלוקים מקבל את תפילתו של הילד!!!"
"הקדוש ברוך הוא אנחנו אוהבים אותך" פרצו הנוסעים בשירה. כלומר, סליחה, השיר הומצא רק מאות שנים לאחר מכן, אבל התוכן היה דומה.
"נ נננ נח נחמן מאומן" רקד קדאצ'קה רב החובל וחילק בעיטות מגושמות לכל עבר (כנ"ל לגבי השיר הזה).
כולם צהלו, שמחו, טפחו על שכמו של שמעיה ומילאו את כיסיו במיני מתיקה וחפצים שונים שמיהרו לקנות כשעגנה הספינה. שמעיה עמד זורח באמצע, ממלמל: "הרי אמרתי לכם שאני לא לבד.."

הדבר הראשון שעשו הנוסעים כשעגנה האוניה בחוף מבטחים היה ללכת לרב ולבקש ללמוד עוד על היהדות.
סביר להניח כי אילו הייתה מדינה בא"י באותו זמן, היו נוסעי הספינה משנים את ייעודה, מקימים מושבה יהודית ראשונה בארץ, בונים בה בית כנסת, גוררים עמם את שמעיה לשם ומתגיירים.
בשיר וריקודים ירדו הנוסעים מהאוניה, בעוד שמעיה משקיף על הכל ממרום מושבו על כתפיו של רב החובל ושמחה ממלאת את ליבו.
ממרום מושבו הרם והנישא יותר, שמח גם הבורא.

סוף.