אסון מירון התשפ"א.
אני לא רוצה.
לא רוצה לחשוף את הכאב שלי, לתרגם אותו למילים.
להפוך אותו להברות, אותיות, משפטים וקטעים.
לא רוצה להפוך אותו לממשי.
גם אם הוא ישאר אמיתי, חי ומוחשי, גם כשלא אודה בו – זו עדיין לא סיבה לפרוץ איתו לעולם.
להתחיל מהתחלה?
היי, קוראים לי —
סתם:)
אבל כן, ב2 מילים בדיוק:
הייתי במירון.
ומובן למה הכוונה, נכון??
הייתי בלילה ההוא.
ההוא.
ל"ג בעומר תשפ"א.
מירון.
רבי שמעון בר יוחאי.
חפשו מישהי, שהיתה שם, שתשמע את המילים האלו, ולא תרעד כולה. בעצם, הרבה השתחררו כבר מהטראומה (ברוכשם!!)
אבל כמה כאלה יש, שעוד חיות את זה, גם אחרי שעברה השבעה, השלוישים, ואפילו כשחודש וחצי עבר?!?!
הרבה.
המון.
אולי לא הרוב, אבל הרבה כן.
ואפילו מישהו/י אחת, שממשיכה להיות שקועה בזה, ולראות כל הזמן פלאשבקים, לשמוע סירנות, ולדמיין בהקיץ צבע כתום זוהר (של מד"א וזק"א, אלא מה?) זה כבר נורא ואיום.
מ-נ-ס-י-ו-ן. איזו מילה נוראית זו, מניסיון.
מה עושים?? אמרו לי שכדאי לי ללכת לטיפול מקצועי.
בתחילה, זה היה מן השפה ולחוץ, יעני- להשקיט את המצפון: "ליבוש, לכי, תשחררי את הטראומה, תפרקי… יעשה לך טוב…" מכירות? שמעתן, השמעתן למישהו?
אחר כך "וואו ליבי ניראה לי ממש כדאי לך לעבד את זה, עברת חוויה לא פשוטה… באמת כדאי שתפני לטיפול מקצועי"
וכו וכו.
אנשים, זה חובה?? למה אבל??
ואם אני לא רוצה?
סתםםם? לבזבז זמן, כסף, לפתוח ולהניח על השולחן דברים הכי… הכי מוצפנים.
אז נכון, זה לא סתם. זה לא בזבוז, וזה הכי בשבילי.
אבל— אבל צריך?
אני אבודה.
כל העולם כבר שכח מאסון מירון.
שנה כל כך מפוצצת בדברים, (זוכרים שבתחילת השנה עוד זימזמנו?!) קורונה וסגרים, חיסונים, בין לבין פוליטיקה ובחירות (וכל המרבה הרי זה משובח) חזרה לשגרה וללימודים, אסון מירון, מצב מתוח בארץ, הסלמה, פיגועים-ערבים-חמאסניקים-חיזבאללה-טילים-רקטות-אזעקות, אסון הטריבונות בחסידות קרלין, אסון הרכבל באיטליה…
אסון מירון, הוא רק חלק, פרט שולי, עוד רכיב קטן ברשימה…
אבל רכיב משמעותי למי שהיה שם.
אולי בהמשך אעלה משהו שכתבתי על מירון, על מה שהיה שם, ממש. לא מסביב כזה, עוקף, לא נוגע בעצם הנקודה… אולי.
מי היתה בטיפול פסיכולוגי,
טיפול מקצועי, מתישהו?
בקשר לאסון מירון,
וגם בלי קשר…
היה טוב? אתן שמחות שעשיתם אתזה? הלכתן על שיטה מסויימת?
בבקשה, שתפו
ולו רק בשביל שאפסיק לראות כל היום כתום בוהק מול העינים (וורוד כבר יותר יפה;)
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
29 תגובות
לומר לך את האמת, לפני כמה שנים אבא שלי נפטר ושלחו אותי לסוג של טיפול כזה, לא הבנתי מה זה (הייתי ילדה קטנה) עד לרגע שבו סיפרתי בתמימות משהו על אבא שלי והיא אמרה שהיא שמחה שאני נפתחת ומספרת, וכו'… זהו, זה היה הפעם האחרונה שהגעתי לשם, כי מטבעי אני לא אוהבת פסיכולוגים וכאלה… כשפגשתי מישהי שיכלה לעזור לי או לשמוע באמת (ולא כמו הפסכולוגים שלומדים לעשות את זה), אז סיפרתי, והכל. וזה עזר לי ב"ה.
תנסי גם את, לספר למישהי, לא משנה למי, לא להשאיר בלב, מניסיון (אבל מניסיון טוב ולא רע?). בהצלחה!
לא ממש מסכימה איתך.
אני מבינה אותך שקל לך יותר להפתח אצל אנשים רגילים, שלא מתחילים לנתח לך את כל הלך החשיבה והרגש. אבל הנפש שלנו יקרה ורגישה, ואנשים לא תמיד יודעים ומבינים איך לגעת בה ולא להרוס אותה.
לכן נועדו אנשי מקצוע פסיכולוגים, אני הייתי מעדיפה שיגעו לי בנפש בנקודות הרגישות, אנשים שמבינים מה הם עושים.
זה לא משחק.
נכון!
. יש משהו במה שאת כותבת ואני אישית מעדיפה אנשים (לא קרה לי אף פעם שמישהו נגע לי בנקודה רגישה, גם לאנשים רגילים יש לב) מאשר פסיכולוגים. אבל זה אני! לא אומרת על אחרים, הנה לדוגמא, גם אחי הלך לאותו טיפול, וזה עזר לו, הוא השתחרר ונפתח יותר…
קיצר, לילוש, את צריכה לחשוב מה יהיה לך יותר טוב, מה יעזור לך, וללכת לפי ההרגשה שלך, אף אחד בחיים לא יוכל לומר מה יהיה לך טוב, יותר ממך!!! בהצלחה בדרך שתבחרי?
זה לא בזבוז. זה יעשה לך טוב.
את היית שם, חיית את זה.
ואת בטראומה מכל זה.
הנפש שלך צריכה שלווה, לשכוח מזה, ולשחרר קצת, לא לשמוע כל הזמן את הסירנות, ואת כל מה שקרה שם.
ובכל זאת, זו לא חובה, ואת לא חייבת.
תעשי מה שאת חושבת שזה הכי טוב בשבילך, אבל את לא תפסידי שום דבר אם תלכי, להיפך.
בהצלחה נשמה❤️
טיפול מקצועי במקרה הזה יכול להיות באמת מתנה בשבילך, ואם יש לך אפשרות- לכי על זה. לדעתי.
אגב, אהבתי את הכתיבה החמודה והאופטימית שלך!
שלום לילוש.
גם אני הייתי שם.
אני חושבת שעד עכשיו יחסית השתחררתי, אבל זה באופן יחסי. עדיין כל סירנה דוקרת לי בלב וגורמת לי להיות דרוכה, ולשמוע יותר מכמה שניות זה מתחיל להוציא אותי משיווי משקל. עדיין כל רעש עמום מזוהה אצלי כסירנה או מסוק.
יצאתי לדבר עם הרבה בנות שהיו שם, כל אחת ואיך שהיא חוותה את זה. בעקבות זה כתבתי את הפוסט "עדיין בוכים בלילות".
את לא היחידה שעדיין חיה את מרון, ובכללי, בשביל מי שהיה שם זה ממש לא פרט שולי ברשימה של מה שקרה בתקופה האחרונה.
אני לא יכולה להגיד לך בוודאות, אבל יכול להיות שטיפול רגשי יעזור לך. חברה סיפרה לי שהיא הלכה למטפלת רגשית אחרי מרון וזה מאוד מאוד עזר לה להשתחרר. כל עוד לא תנסי, לא תוכלי לדעת כמה זה יכול לעזור לך.
ואני ממש אשמח לקרוא את מה שכתבת❤
וואו. אמאלה מפחיד… קפצתי לשם, לקרוא. חזרתי עם הזדהות, ובכמות.
קטע אחד מגנט לי את העינים:
"הם רואים סרטונים
קוראים כל מילה.
הם יודעים שזה יכאיב
יעלה הכל מהתחלה."
כשאני לא מצליחה להסביר לחברות, למה, למען ה', אני קוראת ושומעת ורואה.
כי אין תשובה.
כי יש תשובה, ואני לא יודעת איך לנסח אותה.
ככה.
האמת, אני לא בטוחה שאני רוצה לשתף כאן את מה שכתבתי.. הוא אישי ממש. נחשוב עלזה:)
איך את בכללי עם ההתמודדות הזו עכשיו?
אני בן אדם די רציונלי שתמיד בשליטה ולכן לא לקחתי בצורה מאוד קשה את כל מה שחוויתי שם, וגם ההתמודדות שלי עם רגשות וזכרונות לא הייתי מאוד קשה.
כשקלטתי שאמבולנס מקפיץ אותי החלטתי להגיד פרק תהילים כל פעם שאני שומעת סירנה.
אני מתפקדת טוב במצבי לחץ והיה לי קשה להיות שם בין כל ההיסטריה כשאני לא יכולה לעשות כלום, ולכן אחרי זה התחלתי ללמוד עזרה ראשונה.
באופן כללי אני די זורמת עם המחשבות שעולות לי.
בהתחלה הייתי חושבת המון על מה שהיה שם. הייתי מספרת לעצמי בראש בפרטי פרטים. גם דיברתי על זה הרבה עם בנות שהיו שם. הייתי חושבת מה הייתי צריכה לעשות אם אני רואה כזה דבר צמוד אלי. אני חושבת שהדברים האלה עזרו לי לתרגם את החוויה הקשה שעברתי למסקנות על עצמי, על התנהלות במצבים כאלה, על דברים שחשוב לדעת (עזרה ראשונה, ובעיקר עזרה ראשונה נפשית).
עכשיו אני יכולה להגיד על עצמי שאני רגועה
ומשוחררת. עם הזמן אני פחות חושבת על זה ודברים ביומיום שמזכירים לי את מרון כבר לא מקפיצים אותי. מה שנשאר לי זה פרק תהילים כשאני שומעת אמבולנס והעזרה ראשונה שאני לומדת.
בכל מקרה, תדעי שכל בן אדם חווה את זה בצורה שונה לגמרי ולכן הדרך התמודדות שלי לא בהכרח תועיל לך, ויש מצב שכל מה שכתבתי רחוק ממך ולא שייך אלייך.
היי יקירה!
זה עצוב. כואב, ושורף.
אני לא אגיד לך מה לעשות,
אבל לדעתי כדאי לך לנסות. מקסימום, מה יקרה? כלום. תדעי שניסית לפחות.
עד כמה שהכאב עצום, את צריכה לשחרר קצת. לחיות בחרדות זאת לא כ״כ אופציה.. נכון?
תעזרי לעצמיך, פליז.
היי חמודה!
זאת אני.
אספר לך קצת עליי, מניסיון אישי.
הלכתי לפסיכולוגית כתוצאה ממשהו אישי שעברתי. פעם בשבוע במשך כמעט שנתיים.
לא אשקר לך, רב הפעמים זה היה בשבילי פשוט סיוט.. כי אני לא אחת שמדברת ומשתפת דברים אישיים לאחרים. (עכשיו קצת יותר אבל)
ישבתי מולה ושתקתי. לא ידעתי מה לומר לה.. (כי גם לא אהבתי אותה אישית) כעסתי ואמרתי לעצמי כמעט כל פעם מחדש שזאת הפעם האחרונה שאני באה אליה. אבל אחרי שבוע, השיחה איתה עשתה לי כל כך טוב. לפעמים היא הצילה אותי, כפשוטו.
זה היה ככה עד שאחרי (הרבה) זמן? כשהייתי במצב הרבה יותר טוב, החלטתי שזהו,, אני לא צריכה אותה יותר.
והפסקתי איתה.
כשאני מסתכלת אחורה, על התהליך שעברתי (הרוב בזכותה) אני מלאה באסירת תודה שהלכתי אליה.
גדלתי וצמחתי המון.. נולדתי מחדש.
הודו לה׳.
מקווה שעזרתי לך.
ומחכה לשמוע ממך:)
העולם הקטן שלי לא שכח מזה בכלל.
והיי, אני בטיפול רגשי:)
לא הייתי שם, אבל כן חוויתי כאב נורא בקשר לזה.
דוד שלי, אחיה הצעיר והיפה והצדיק והקדוש וכו' של אמא שלי נהרג שם.
האמת שאני בטיפול עוד מלפני, אבל בתקופה הנוראה של החודש הראשון, זה פשוט עזר לי לחוות הכל בצורה נכונה יותר.
מיד בסיום השבעה, דיברתי עם הפסיכו, והיא עזרה לי לעבד ולהרגיש את הכל אמיתי ועמוק יותר.
בזכות הטיפול הזה, הצלחתי לא לצאת עם טראומה.
אני לא חושבת שאני בשיטה מסוימת, פשוט טיפול רגשי…
מה שהכי חשוב- המלצות!
אל תלכי לאחת בלי המלצות, אל תפלי בפח!
מאחלת לך הצלחה ושולחת נחומים:*
תשמעי נשמה אני קוראת את זה ושורף לי בלב.
אין לי עצות ולא טיפים,שום כלום. רק אומרת לך, אל תזניחי את זה!
אל תמשיכי להיות בחרדה ובפחדים, תנסי לפתור את זה בדרך כלשהי שתבחרי, רק אל תשאירי את זה ככה!
שולחת אלף חיבוקים❤❤
לא הייתי שם, אבל לא היה חסר ללב שלי עוד דברים כדי לכאוב את האסון הנוראי.
משתתפת בצערנו.
אני גם בטראומה מהאסון הזה.
כנראה לא ברמה שלך…. אבל גם הייתי שם……
בינתיים לא עושה עם זה שום דבר
כן.. זה באמת טראומה נוראה.. ואל תנסי להתכחש לרגשות האלו…זה נורמלי לחלוטין!!
ואל תתביישי להגיד להורים שלך שאת צריכה עזרה..תאמיני לי שהם יבינו אותך ולא יזלזלו או משהו חלילה..הם ישמחו אפילו שסיפרת להם ושלא נשארת עם זה לבד..
❤
וואו דבר ראשון מודעות, אחותי, זה מדהים!!!
שני, לדעתי כדי לך. אני כרגע מטופלת כן, סיפור שונה אבל יש פלאשבקים והוא הורס לי ת'חיים!!!! הפכתי לצל של עצמי….
ואני הולכת וקשה, ואז אני חוזרת הביתה ומבטיחה לכל העולם שמה בחיים לא חוזרת שוב. ושבוע אחרי כמו ילדה טובה אני עוד פעם הולכת!!! ואת יודעת למה? כי לי היכפת מעצמי!!! ואני יודעת שלחיות ככה זה לא טוב! וטיפול זה לא ימחוק את הטראומה אבל זה כן ייתן לי כלים להתמודד איתה! לחיות איתה!!!
תודי את לא חיה עכשיו, את שורדת, ואת לא אמורה לשרוד מגיעה לך חיים! חיים טובים רגועים!!!!!
אוהבת, והמון הצלחה!!!
???
תקשיבי ותקשיבי לי טוב, וסליחה שאני ככה:
תצילי את עצמך, עכשיו!
אני יודעת מה זה מה שאת מרגישה, ויודעת שזה משבש את החיים לכמה שנים טובות, ועוד יותר יודעת כמה שזה קשה להחלים מזה אחרי ככ הרבה זמן, הזמן מקהה את זה ואז את לא מבינה איך את מתנהגת בצורה כזו בכלל, וכל דבר גורם לך להזכר בזה בתת מודע, כך דבר נהפך לפוגע, למערער. תלכי, תעזרי לעצמך, פשוט תלכי, תצילי לעצמך את העתיד ואת ההווה. פליז.
וכל החברות שמתלבטות, או סתם, אומרות שהן עברו את זה בטוב..אז הנפש שלכם הרבה יותר מורכבת ממה שנראה לכן, החוויות האלו לא נמחקות מהראש וגם אם אתן לא מגיבות אז זה יתפוצץ לכן בעוד זמן, זה יכול להיות אחרי כמה חודשים וזה יכול להתפוצץ עוד כמה שנים, ומבטיחה לכן שאתן לא תצליחו להכיל את זה, זה כמו להיות בגיהנום, לא מומלץ. לכו לטיפול, אל תגידו יעבור, זה לא עובר. זה לא. תצילו את החיים של עצמכם, זו לא קלישאה, ככה זה. לצערי.לכו לטיפול!!!!!!!!!!
תסתכלי על התגית באתר של הטיפול, יש שם המון חומר.
אני מעולם לא הייתי ב"ה אבל ניראלי שכדאי לך לפרוק את הכל אצל חברה או מישהי שקרובה אל ליבך זה מאוד מקל
למה ב"ה?(גבה מורמת)
זה דבר שכל בן אדם בעולם צריך.. אנחנו ב 2021, זה נהפך יותר נורמלי ללכת מאשר לא
הלוואי וזה היה ככה הגישה אצל כולם.
באתר פה זה נהיה לגיטמי ונורמלי, בעולם הגדול – לא.
ב״ה זה אם לא היה לה כל כך צורך בזה עד כה, על זה ב״ה,
אבל אם היה/יש לה צורך והיא לא הלכה אז כבר פחות ב״ה
פשוט תכתבי וזה לא משנה איפה ולמי רק לפרוק זה הכי חשוב
לא מסכימה עם זה שכתיבה היא דרך פריקה בכל מצב. כתיבה מתאימה לאנשים מסויימים, ויש אנשים שהפריקה שלהם היא בדרכים אחרות לגמרי וכתיבה לא מועיל להם בכלום.
וגם לא כל דבר בן אדם יכול לפרוק בעצמו, יש מקרים שחייבים עזרה של מישהו מבחוץ עם ידע וניסיון כמו פסיכולוגית או מטפלת רגשית.
מה שאני חושבת, שאם את רוצה להמשיך לחיות חיים נורמטיביים, את צריכה ללכת לטיפול.
ובאמת בעידן של היום כמעט כל אדם הולך לטיפול. על כל דבר.
כי כל אחד צריך את זה בשביל להמשיך לחיות נורמאלי, החיים האלה לא נורמאלים.
הטיפול עוזר לנו להמשיך להתקדם.
לבוא, להמשיך לחיות בצורה נורמאלית.
לסיים תיכון בצורה נורמאלית.
להתחתן בצורה נורמאלית.
הטיפול באמת הוא בשבילך נטו כדי שתוכלי להמשיך ולהתקדם בחיים.