היה היה

פעם.
"העולם הוא המקום לאנשים החולמים, וגם השמיים יודעים זאת".
(מקור לא ידוע)
אחו ירוק-ירוק ושטוף שמש, פרחים בצבעי פסטל עדינים צומחים בערוגות קטנות, דחליל כחול- אדום בעל שיער קש, פניו חמורות סבר, משגיח על הסביבה.

ציפורי שיר מנתרות בין עצים, עצי ברוש גבוהים ניצבים מסביב, מצלים על המקום, ועצים בעלי צמרות רחבות ורעננות נעים לאיטם בקצב הרוח.

שמש הבוקר שוכנת בביתה, ברום הרקיע הכחול המבריק, שולחת את קרניה בעדינות, מלטפת את כרי הדשא המטופחים, אשר מגישים את פניהם אליה, נהנים מחומה.

דבורים עמלניות מזמזמות שיר עליז, יוצאות אל ציד הצוף, בינות הפרחים הדשנים, המגישים להן את ארוחתן ברצון.
פרח קשיש ושבע ימים ממתיק סוד בקולו הצרוד אל עמיתיו הצעירים, כי הצוף שהדבורים מפזרות על פני האדמה, עוד יצמיח דור חדש של פרחים ססגוניים, ומהנהן בראשו אל דבורה זעירה שהתקרבה אל אבקנו, ליטול מעט צוף.

צחוק ילדים נשמע מרחוק, רעש הרגליים הרצות בקלילות, אבני חצץ נרמסות תחתן.
משפחה נכנסת אל האחו; אבא, אמא, ילד וילדה. שני הילדים רודפים האחד אחר השני, ולבסוף נופלים על הדשא הירוק בקולות צחוק.

האמא פורשת מחצלת במרכז, והאבא פורק את תכולת הסל שהביאו, מניח ארוחת בוקר על המחצלת.

האמא קוראת לילדים לבוא לאכול, והאבא מורח לחמניות ומניח תוספות בצלחת, המשפחה מתיישבת לארוחה, אבא מספר להם סיפור מותח, והילדים מקשיבים, מרותקים, משמיעים קולות אכזבה כשמגיע הסוף, מבקשים עוד אחד, האמא צופה בהם מן הצד, מחייכת בחולמניות מהורהרת:
"בדיוק על סיטואציה כזו חלמתי אז, כשהייתי ילדה".