אינטראקציה חד צדדית

אהבת עולם…
היה חם, וישבנו על הספסל החורק והדהוי שעומד ליד קפה נחמן עוד מלפני שאני זוכרת את עצמי. מעניין אם הוא זוכר אותי.
למרות החום רעדתי. עשר דקות אנחנו יושבות פה, ועשר דקות אני רועדת. נעמה נועצת בי מדיי כמה שניות מבט תוהה ושואלת אם אני רוצה להיכנס למזגן בפנים. בהתחלה עוד עניתי לה בקול וגם הוספתי הסבר שאני אוהבת לשבת דווקא פה, בחוץ. עכשיו אני רק מנענעת את הראש לצדדים לאות 'לא' ברור.
"טוב", אפשר לראות שנעמה נפגעה. ממה? "רק רציתי לעזור".
"תודה, נעמה. אני באמת בסדר. הרעידות הללו זה סתם".

הן לא ממש סתם. אני כבר מכירה את הגוף שלי, שעובד בתיאום מפליא עם הנפש השוכנת בה. כעת אני בוערת באש חזקה ולוהטת, מהסוג שנותנת אשליה שאני טובלת במי קרח, ולא בלהבות שריפה. ומרוב שקר-חם, או נכון יותר קפוא-לוהט, אני רועדת כבר שתיים עשרה דקות.

מרעידה אותי העוצמה שמרחפת מעל הרחוב הפשוט הזה. מרעידות אותי הרגשות שעולות בי למראה אנשים זרים לחלוטין. האם אני משובשת? לא. אני בטוחה שלא. מסתתר פה משהו אחר.
הנה עוד איש בן ארבעים לערך חולף על פניי, ולאחריו אמא בליווי ילד קטן עוקפים את הספסל ונכנסים אל בית הקפה ההוא של נחמן. גל רעד נוסף חולף בי, ואני עוצמת לרגע את עיניי, כמעט מכופפת במציאות את ראשי תחת נחשול המים שעובר מעליי בדמיוני.

או שלא בדמיוני. מהו דמיון ומהי מציאות; אין לזה כללים ברורים, כך נראה לי.
למשל, אותו רגש, שאני מפחדת לקרוא לו בשמו, מרגיש לי מציאותי הרבה יותר מהשמש הקופחת מעל העיר.
איך קראו לו… אהבה?
אני מתכרבלת בתנועות מחושבות אל תוך עצמי, נזהרת שלא למשוך אלי את עיניה של נעמה.
אהבה זה דבר יפה, בטח.
והאנשים פה, הסתמיים, שעוברים מולי במרחק שתי פסיעות, נראים נחמדים. הם סך הכל אנשים רגילים, ותמיד אהבתי בני אדם – בסוף כולם כל כך טובים. טהורים, הייתי אומרת.
חוץ מכמה יוצאים מן הכלל, כמובן.

"טרוריסטים עם אכזר".
"בדיוק חשבתי על זה הרגע", אני ממשיכה להביט קדימה ולא מסובבת את ראשי אל נעמה. "אם היינו בספר, הייתי אמורה לבהות בך עכשיו בהפתעה והבעת הלם על פניי".
"ואני הייתי עונה לך בחיוך סלחני: אני לא קוראת מחשבות, אל תדאגי. רק הפנים שלך אומרות לי הכל".
אנחנו מצחקקות, ואני שמה לב שמשהו מן הרעד פסק.
"למה באמת אמרת את זה?" פתאום נזכרת לשאול. משיכת כתף ואנחה הם כנראה התשובה, כי יותר נעמה לא מדברת.

אז מה, מוצאת את עצמי חוזרת למחשבותיי, זה בסדר שאני מסתכלת על העוברים והשבים וחשה רגשות אהבה רכה לכל אחד פה?
אני נותנת לשאלה למלא אולמות ריקים במוחי, להדהד קצת, ולשתוק. צבעים שונים מתערבלים לי בראש, וריחות הרחוב חודרים אל קרבי.

"יש שאלות שלא תהיינה להן תשובות לעולם". הפעם אני מפריחה לאוויר הדחוס רסיס מחשבה קטן.
"בדיוק לא חשבתי על זה", נעמה צוחקת. "את כנראה לא מאלה שקוראים מחשבות".
כעת תורי להחזיר לה במשיכת כתף, ואנחה עמוקה משתחררת ממני החוצה.

יש רגשות שאין להם הסבר. ואין להם כללים, למרבה ההקלה.
אני מרימה ענף קטן מרצפת הרחוב ומרפרפת בעדינות על מעקה הספסל. בסוף אני מחליטה, וחורטת עליו לב קטן.
שידעו כולם, ישנה אהבה. במרכז העולם, כמו סנה בוער ואיננו אוכל.