"עבד", אסלי רועדת. "מספיק".
הוא מפנה אליה מבט רצחני, נראה שהדם לא מפסיק לעלות לו לראש. לחולל בו מהפכה. "לא".
"עבד, היא חטפה בשביל שנה שלמה". היא מנסה לשזור תוקף, מקווה שמצליחה.
"היא הרסה את כל מה שבניתי", הוא זועם. "היא מאיימת על אבא שלה, בלי בושה".
"יש לה שם", אסלי מציינת בשקט. "אולי נדון על זה בחדר, שנינו? נאסרין סבלה די והותר".
עבד עוזב אותה, הבעת גועל על הפנים שלו. "תחשבי על מה שגרמת", הוא נועץ בה עיניי חרב. "עברת כל גבול אפשרי".
נאסרין משפילה מבט, מושכת את עצמה לספה. דמעות בעיניה, מתיזות כאב.
"סרי", ג'סיקה מתקרבת אליה, חוששת. "סרי", היא מתיישבת על קצה הספה, "סליחה".
"זו לא אשמתך", נאסרין משיבה במאמץ. "עשית מעשה טוב, מאוד".
"ואת זו ששילמת עליו, ביוקר". ג'סיקה מרפרפת עליה אצבעות ארוכות, אוהבות.
נאסרין נושכת שפה בחוזקה.
"כואב?" היא נרתעת.
הנהון חלש.
"אני מצטערת", ג'סיקה נסוגה מעט לאחור. "מים?"
"אם אפשר", היא עוצמת עיניים בחולשה. מסדירה נשימה שטוחה, לתקינה. לא חשבתי שאבא יגיע למצב כזה. הבנתי שהוא יכה אותי, זה היה ברור. אבל עד כדי כך? כואב לי בכל הגוף, אפילו לזוז זה מעל הכוחות שלי, כרגע.
"קחי", ג'סיקה מגישה לה כוס מלאה. "צריכה עוד משהו?"
"אין לי כוח להחזיק את הכוס, את יכולה להרטיב לי את הפנים?"
היא מעפעפת, רוצה לבכות. "בטח, סרי", ג'סיקה מתיישבת על הברכיים, טובלת יד במים, מעבירה בעדינות על תווי הפנים המכווצים.
"תודה, מתוקה". נאסרין מחייכת, חיוך שבור.
"בשבילך, אני אעשה הכל". הלב הקטן שלה דופק בפראות, בפחד. עדיין בתוך ההלם, מהמכות של אבא, מהאנחות של סרי. היא לא צעקה, והשקט שלה היה קורע.
נאסרין פוקחת עיניים, מביטה בה.
"את משדרת אהבה. הבנתי נכון?" היא טובלת אצבעות פעם שנייה.
הנהון זעיר, מבט נוסף.
"עכשיו, זה תודה?"
השפתיים שלה מתעקלות כלפי מעלה.
"אני מנחשת אותך טוב, אה?"
"את אחות טובה", נאסרין לוחשת, כמעט לא נשמעת. "אני שמחה שבחרת בדבר הנכון, החזרת להם את אמיר".
ג'סיקה בולעת רוק, הגרון שלה כואב פתאום. "אבל תראי איך את נראית, בגלל הבחירה הזו, בטוב".
"אני אהיה בסדר. הפצעים יחלימו, הגוף יתחזק. אל תדאגי".
"אני דואגת".
"תתקרבי אלי רגע, עוד קצת. תנמיכי את הראש. כן, ככה". היא נושמת עמוקות, מנשקת מצח בשפתיים סדוקות. "מגיע לך".
ג'סיקה נבוכה. "מגיל חמש, לא נישקת אותי".
"מסתבר שהגיע הזמן. את אחות שלי. ומשפחה, חשובה יותר מהכל". גם אם אבא, חושב אחרת.
—
עבד מסתובב בחדר, זועם. "אסלי", קרח בעיניים שלו, נטיפים משורטטים. "הילדה צריכה ללמוד לקח, היא הרסה הכל. את מבינה?"
"אני מבינה", היא שומרת על קול שליו, מדוד במדויק. "אבל מכות הרצח שהבאת לה, הן לא מה שיעזור לך לשבור אותה".
"לא?" הוא צולב אותה במבט מזלזל, לועג. "אלא מה, לתת לה חיבוק ונשיקה? תעשי לי טובה, אסלי".
"תעשה טובה לעצמך אם תפסיק להסתובב כאן כאילו אתה אריה תקוע בכלוב מטר על מטר".
עבד נעצר, מתיישב על השידה. "אם מוסא וחוסיין ידעו מזה, כל החיים שלנו בסכנה. הבת שלך, לא מבינה את זה".
"שלנו", היא מתקנת בשקט.
"עד שהיא לא תבקש סליחה. מבחינתי, היא לא הבת שלי".
אסלי בולעת אנחה. "עבד, בקצב הזה לא רק שלא תקבל סליחה, אלא שנאה. היכית אותה בלי הבחנה, אתה חושב שזה יוסיף לה רצון או חשק לתת לך כל מה שתבקש?"
"זה יהפוך אותה לכנועה. לבן אדם כנוע לא צריכים להיות רצונות או חשקים, רק חשיבה של רובוט".
"אתה רוצה את הבת שלך בדמות רובוטית?"
"אני צריך אותה כזו".
"צריך, זה בסדר", אסלי אומרת במתינות. "אבל תזכור בבקשה, מדובר בבן אדם, עם רגשות. אם תדבר אליו במושגים של צריך או חייב לאו דווקא שהוא יהפוך לכנוע, אלא ללוחמני. לוחם על החירות שלו".
"מה את בעצם מנסה לומר כאן?" העיניים שלו יורות זיקוקי קרח, דוקרים. "שאתן לנאסרין ללכת למוסא ולחוסיין, לומר להם: 'תשמעו חברים יקרים, אבא שלי בגד בכם. הוא לא השתתף במוות של פאוד באופן פעיל רק כדי שלא יאשימו אותו. אבל לאמיתו של דבר, הוא רצה אותו מת, שהאשמה לא תהיה עליו. הרי הוא צדיק. אז הוא נתן את המשימה לכם, תלכלכו אתם את הידיים'. היא תשאיר את כפפות המשי בתא שלהן, תצא נגדי בכל הכוח".
"אבל זה נכון".
"נכון, אבל בשום פנים ואופן אסור שזה יגיע אליהם".
"רצית אותו מת, כדי ללכוד את יסמין ביתר קלות. רצית אותו מת, כי הוא הפך ליהודי. רצית להקיא מהצביעות הזו, זוכר?"
"זוכר. וזה לא משנה. כי עכשיו, הבת שלי מסוגלת לנהוג בצביעות. כלפי".
"יסמין כבר לכודה", אסלי שקולה. "חמדן והיא נשואים, יש להם ילד-"
"ולקחתי אותו, כדי שהיא לא תעז לחשוב על בריחה. ונאסרין המקוללת הזו-"
"שתוק".
"סלחי לי?" הוא נותן בה מבט קר.
"אתה לא תקרא לבת שלנו", היא מדגישה את המילה האחרונה, בכוונה. "מקוללת".
"אסלי, את יודעת שאני מכבד אותך. אבל כדאי שתשמרי על הפה שלך, כמו שצריך".
היא מחזירה לו עיניים יציבות. "תקשיב לי עד הסוף, בבקשה. אתה רוצה את יסמין כטרף קל, כאחת שתישאר כאן בכל מצב כאישה לחמדן. אבל בסופו של דבר, להרוג אותה. כעונש על כך שפאוד התגייר.
בוא נעזוב את זה שמדובר באבסורד, שחמדן ישאר לבד. ונעבור הלאה. רגע, אל תאמר כלום. אמרתי, תקשיב.
חטפת את אמיר במטרה שהיא תגיע לכאן לבד, תציב בפניה אולטימטום. מוות שלה, וחיים של התינוק. או, מוות של התינוק וחיים של אישה יהודייה, מוכה. מה שנקרא. עד פה, נכון?"
"לגמרי".
"מעולה", אסלי לוקחת נשימה ארוכה. "ויש גם אפשרות שלישית, חיים גם של אמיר וגם של יסמין. אבל, אמיר יגדל אצלנו. הרי לא אפשרי שבת של בוגד, לא תגדל בוגד".
"בדיוק".
"הבעיה: חמדן לא הקשיב לך. לא שלח את יסמין לבד, אלא הגיע לכאן יחד איתה. כנראה הבין שאתה מארגן משהו קצת מסריח בשבילו. וכשחמדן עם יסמין, איומים לא יעבדו. הוא יודע להחזיר, כמו שצריך. הפתרון: שינוי פאזה. לדבר עם חמדן, לשדר לו שאין כאן מצב שהתשובה שלו תהיה שלילית. והכל מסודר על הצד הטוב ביותר, כן?"
"לא. זה לא עבד".
"חבל", מזל. "עכשיו, בוא נלך קצת אחורה. פאוד ואתה הייתם חברים, אמיתיים. אתה זוכר את ההלוויה שהייתה בכפר מע'אר, לחבר של פאוד? פתאום גיליתם שיש שם טלית, סימן יהודי מובהק. אתה, שפאוד סיפר לך על החלום שלו להפוך ליהודי, הרגשת מאוים. הורית להם לפצוע אותו, שיבין עם מי יש לו עסק. ושוב, אתה בחוץ, לא מעורב. ידיים נקיות כשלג".
"זה ציני?" עבד מברר בסרקזם.
"זו אמת. חוסיין, טבעי שיקשיב לך. בכל זאת, רוצח להשכרה. מוסא, זה היה קצת מפליא, כי הוא אח של פאוד. אבל מסתבר שגם הוא לא מעוניין באח יהודי. כמו שאתה, לא מעוניין בחבר כזה".
"תודי שהכסף שקיבלנו שווה הכל".
"אני מודה, שלושה מיליון הם לא קצת. במיוחד כשלא טרחת לספר למבצעי הרצח שלך על הכסף שקיבלת כדי לטהר את הכפר מיהודים, ככה שהכל הגיע אלינו. אבל אני לא מסכימה".
"עם מה?"
"עד עכשיו שתקתי. קיבלתי בהכנעה כל דבר שתאמר. ממילא, ידעתי שלא אצליח להשפיע עלייך. הכסף עיוור אותך לגמרי. אבל להכות את הבת שלך עד שירד ממנה דם, רק בגלל שהיא אמרה שתלך, תספר למה באמת רצית להרוג את פאוד. פה, איבדת אותי".
"אף פעם לא הייתי צריך אותך במיוחד. והבת הזו, צריכה ללמוד לקח".
"תמיד עמדתי מאחוריך", היא אומרת בשקט. "גם כשלאחר המוות שלו, בכיתי. גם כששיחקת את עצמך כאוהב והפכת לאויב, והתפרקתי. אפילו כשלקחת את עלי בשבי, כדי לכפר, כביכול, על המעשים של אבא שלו, ורציתי לצרוח. שתקתי. הייתי איתך. אבל זהו. אבא, שמסוגל להרביץ לבת שלו עד כדי כך, רק בגלל איום. יהיה מסוגל גם להרוג אותה".
כאילו זה לא עבר לי בראש פעם, או פעמיים. "את צודקת", עבד אומר לבסוף. "נאום יפה, בנית. ועוד בלי תכנון, בראבו".
עם תכנון, הרבה תכנון. בכל הלילות שרציתי לברוח, לצעוק, ולהיעלם מכאן, חשבתי על השיחה הזו. מה יהיה בה, מה אגיד. מחשבת סיכויים מול סיכונים. הפסדים מול רווחים. עכשיו, שום דבר כבר לא משנה. אני חושבת שהחלטתי. "אם אני צודקת, מה אנחנו עושים עכשיו?"
"כלום", עבד מתיז. "זה שאת צודקת, לא אומר שאני גם אעשה משהו בנוגע לכך. כן? בואי, לא נגזים".
אסלי בוהה בו באי אמון. "מה, מה זאת אומרת?"
"בדיוק מה שהבנת. אף פעם לא החזקתי ממך טיפשה, אל תגרמי לזה להגיע דווקא עכשיו. להתראות, אני יוצא. יש לי כמה עניינים לסדר".
אסלי מסתכלת עליו. צעדים בטוחים, מהירים. אפילו זיק של חרטה אין בו. כל מה שאמרתי לפח, אפילו לא נכנס לאוזן אחת מבין השתיים.
אני, סיימתי פה.
***
שי נוהג. אורי מסתכל על הידיים שלו, מכוונות את ההגה במיומנות. "אתה אבא טוב". הוא פולט, ללא הכנה מוקדמת.
שי לא מסיט מבט מהכביש. אורי מסתכל על המראה העליונה, מחייך למראה הפנים המופתעות. "כן?"
"כן. שי, נכון שאתה לא אבא שלי ולא תהיה. אבל בתור אבא חלופי, אתה האחד שרק יכולתי לחלום עליו".
הוא מאותת לשמאל, משתלב בנתיב. "זה מרגש, לשמוע את זה ממך".
"אני אומר רק את האמת", אורי משחק בחגורה. "אתה עושה בשבילי הרבה. זה, לא מובן מאליו. בכלל".
"כשאוהבים מישהו, רוצים לתת לו הכל".
"אתה אוהב אותי?"
"ניחוש אחד. ואני לא אסלח לך אם תטעה".
אורי צוחק, "כן. וזה הדדי, למקרה שתהית, או טעית".
שי סוקר את הבתים החד קומתיים משני צידי הכביש. "תודה, ילד. אתה יודע איפה הוא גר?"
"כן. כאן, בהמשך. בית מספר חמש עשרה".
"הגענו", הוא אומר לאחר דקת שתיקה. "להיכנס איתך?"
"אם תוכל, זה יעזור לי".
"בשמחה", שי שולף את המפתח. "יהיה טוב. מאמין לי?"
העיניים שלו מצטעפות בערפל דק, כאוב. "אני משתדל".
—
"אורי", יוני מרים אליו עיניים עצובות, זיק שמח בהם. "תודה שהגעת".
"ברור. אה", הוא מסתכל סביבו במצוקה. רואה את המבטים שננעצים בו, כל אחד חץ מורעל ללב. "יש, מקום אחר שנוכל לדבר בו?" מזווית העין הוא רואה את שי, לוחץ את היד של הרב שמעון. חנוק לי כאן.
"בטח", יוני קם. "החדר שלי, בקומה העליונה".
אורי עולה אחריו. העיניים שלו מושפלות, עוקבות אחרי הרגליים. עשרים ושש מדרגות.
"כנס", הוא פותח בפניו את הדלת. מתיישב על הרצפה. "חיכיתי לך".
"למי שהרג את אח שלך". אורי לידו, קצת מרוחק.
"לחצת על ההדק?"
"לא, אבל-"
"אני יכול להסביר לך משהו שאבא שלי אמר לי?"
אורי מהנהן, משעין ראש על דלת הארון. מתנשם. בטח שוב יגיד לי, אתה לא מבין בחשבונות שמיים. לא יכול יותר לשמוע את זה.
"אשמה, זה דבר כואב. אתה יודע, אחרי שהפלתי את שמשי, התחושה הזאת גרמה לי לשריפה. אני גרמתי לו לגמגם, אני עשיתי את זה.
ידעתי הכל. ידעתי ששמשי סלח לי, שהוא אוהב אותי. שכואב לו שאני מרגיש אשם. ואם שמשי סלח, אלוקים, לא יסלח לי?
אבל בכל זאת, המשכתי להאשים את עצמי. להגיד, זה אתה. ולא משנה כלום. תחשוב רגע, מה לא בסדר כאן?"
אורי מסתכל עליו, בוחן. "האגו".
"בול. האגו שלי, הוא זה שדיבר. כולם סלחו לי, אז למה אני ממשיך להכות על חטא בלי סיבה? כי האגואיזם שבי התעורר. מספר לי סיפורים שאני עשיתי את-, גרמתי ל-, בלי כל מחשבה שנייה שהעולם, לא סובב רק סביבי. אני לא המחליט על העולם הזה, ולא מנהל אותו. מאיפה הגיע האגו? יש בורא לכל הדבר העצום, המדהים, שאנחנו חיים בו.
אז נכון, אני צריך לבקש סליחה, להצטער. לעשות השתדלות ולתקן. אבל מעבר לכך? זו כבר לא האמת, זה היצר הרע שמתחפש לדמות של צדיק. זה האגו. אתה מבין אותי?"
"לי, לא סלחו".
"אני סלחתי. אבא שלי סלח. המשפחה שלי, כולה, איתך. מבינה שאתה לא אשם. ההפך, רצו להרוג אותך. שמשי, הוא זה שרץ אלייך, במובן מסוים האשמה נמצאת גם בו".
"והשם, מי אמר שהשם סלח לי?"
"אם אנחנו סלחנו. הוא, לא יסלח?" חיוך דק חוצה את השפתיים שלו. אוהב. "אורי, שחרר את האגו המיותר הזה. תשחט את היצר הרע. הוא גורם רק לסבל, לראות עולם שחור. קודר".
אורי פותח פה, סוגר. שותק.
"אתה מסכים איתי?"
"אני-", הוא נתקע. שואף אוויר, מוציא. "כן".
"ניסו להרוג אותך".
"חוסיין".
"למה?"
"הייתי מעצבן, כנראה".
"אני שמח שנשארת בחיים. שיש לי אותך. אתה מדהים, חבר".
"אני משתדל להיות בסדר, באמת משתדל. לפעמים אני טועה. ועל הטעות הזו, שילמנו ביוקר".
"לא דיברנו לפני רגע?"
"דיברנו. אני עוד לא מעכל".
"אורי, תזכור שאני איתך. בסדר? לא משנה מה קורה, מה אומרים לך. נגדך. תזיז את המבטים המפלחים מהלב, הם לא מגיעים לך".
"תודה, יוני. אני, יכול לשאול שאלה?"
"אני יודע מה אתה רוצה לשאול, זה די שקוף".
"קדימה".
"מה עם הסמים, צדקתי?"
"מסתבר", הוא שולח לעברו חיוך מודאג. "אני רוצה שתצליח, שתתגבר, למרות הכאב".
"זה קצת מצחיק איך כל אחד משנינו יודע לעודד את השני. אבל כשזה מגיע לעצמו, 'לא, אני אשם' ".
"האגו בפעולה".
יוני נושם, "כן. דיברתי עם אבא שלי. קשה לי, מאוד. אני בשמחה הייתי לוקח סם", הוא משפיל מבט. "שוכח מהכאב, מהכל. אבא שלי לא מסכים, שי מחזיק אותי, חזק. הם לא נותנים לי ליפול. ואני רוצה, כל כך רוצה".
אורי סוקר אותו, מצמצם מבט. "יוני, אתה יודע שזה ידרדר אותך, נכון?"
הוא נלחם בדמעות, "נכון. כולם כל כך מאמינים בי שאני יכול. אבל לפעמים, אני מרגיש שאין לי אוויר. שאני חייב לשכוח מהכל, עכשיו. ואין לי מה לעשות חוץ מלדפוק את הראש בקיר".
"יש כמה דרכים. אלף, לקחת סמים. בית, לא לקחת ולהרגיש הכי אומלל בעולם. בשפה פשוטה, לסבול מהחסר. גימל, לא לקחת ולא לסבול".
"נשמע הוקוס פוקוס. אבל זה לא".
"אני מסכים איתך. זה תהליך, זו עבודה. אתה מתמיד בשיטת היום אחד?"
"כן. שי סבלני, עוזר. השיטה הזו באמת טובה. אבל עכשיו, קשה לי יותר מתמיד".
"תמצוץ קרח".
"מה?"
"כל פעם שתרצה סם, תיקח קוביית קרח, תמצוץ אותה חזק".
"זו שיטת טיפול נוספת?"
"לא. אבל זה מרגיע. אתה עושה משהו אחר, אתה מתמקד בו. שוכח מהרצון האסור".
"אז הקרח הוא רק דוגמא?"
"בדיוק".
יוני לא עונה.
"תנסה להטעין את עצמך בדברים אחרים. לא שאני מתיימר להיות מבין גדול. אבל העישון מחפה על חסר מסוים, נכון?"
"כן. אני עובד עליו עם שי, לפטור אותו".
"ועד שתצליח בעזרת השם, תתמלא בדברים חיובים יותר. שמביאים אנרגיה אמיתית".
"אני צריך לחשוב על זה", הוא מהוסס. "לדבר עם שי".
"צודק. בכל זאת, אני רק בחור. שי ידע לומר לך אם זה נכון, או לא. לחדד דברים".
"בינתיים, תדבר עם מאיר".
"לא", אורי נרתע. "מה הקשר מאיר?"
"לא יודע. אבל הוא כאן, מחכה לך".
"שבעתי מחקירות".
"אז אל תיתן לשיחות עם מאיר פרשנות כזו".
לא לתת לשיחות עם מאיר פרשנות כזו. אורי מהפך בדברים. יכול להיות, שהוא צודק? שאני קצת מוציא דברים מפרופורציות?
לפעמים, הכל בראש.
***
"הכל היה שקר".
"הכל?" יסמין מנסה להבין.
"עבד אמר שבצוואה של אבא שלך, כתוב שהוא רוצה שתתחתני איתי. זה לא נכון. הם איימו על פאוד, כדי שיכתוב את מה שהם רוצים שהוא יכתוב. אגב, הוא רוצה להרוג אותך". פגש אותי מקודם, בהר. ביקש ממני, תרצח אותה.
יסמין פותחת מולו עיניים גדולות, הלומות. "מה?"
"הוא שלח אותי, לרצוח אותך. אמר שאת כבר לא יעילה".
היא מחבקת את אמיר, מבוהלת.
"אל תדאגי", חמדן מחייך בעקימות. "לא אעשה את זה. אבל כנראה שאין ברירה, את צריכה לברוח. במהירות האפשרית".
"אני לא רוצה", יסמין לא יודעת מה לעשות.
"את מעדיפה למות?"
"לא. ממש לא. אבל, למה שלא נברח, יחד?" ומה עם כל ההבטחות שלך, הבכי. המבט המתחנן של אבא. היא מסתכלת על צמיד הלב, מבולבלת עד העצם. חמדן, למה אתה כל כך טוב? למה?
"אני אברח למקום אחר, עם ג'מה. עבד נתן לי עשרים וארבע שעות, הוא יבוא לבדוק אם הרגתי אותך. אין זמן".
"לא ענית לי", היא מפוחדת. אימה בעיניים שלה.
"לא רצית אותי, נכון? את יהודייה, אני לא מתכוון להתגייר. זה כואב, אבל כנראה שנאלץ להיפרד, אם את לא רוצה למצוא את עצמך קבורה באדמה".
"תעשה את זה?" יסמין מצטמררת. הוא מסוגל להרוג אותך, צאי מכאן. עכשיו. הוא נראה תמים, וטוב. עד שזה יגיע לחיים שלו. את רוצה לחיות עם אדם שבכל רגע נתון עלול לרצוח אותך?
לא, לא, לא. אני לא רוצה.
"אם לא תברחי. אאלץ לגרום לזה לקרות. ואין לי שום חשק לראות אותך מתה. לכי, תבני חיים חדשים".
היא מביטה בו, הוא מביט בה. "אפשר להיפרד מהילד?" הקול שלו ענייני, עד כאב.
יסמין מושיטה לו אותו בחשש.
חמדן מנשק את הלחי הרכה. "אני אתגעגע אלייך, תינוק שלי". הוא מחבק אותו, מרפה. "להתראות".
יסמין נושכת שפה, עד זוב דם. "אתה מבלבל".
הוא מחזיר לה את אמיר, "מה?"
"מצד אחד, אתה בעל אוהב. מצד שני, לא תהסס להרוג אותי. אתה אבא טוב, אבל לא רוצה לקחת איתך את אמיר. אתה מעריך אותי, אבל לא רוצה אותי".
"אני לא אהסס להרוג אותך. אני לא אקח את אמיר. אני לא רוצה אותך. כן".
"למה?"
"החיים שלי, חשובים לי יותר. אני בונה חיים חדשים, אמיר לא יכול להיות שותף להם. אין לנו, לשנינו, לשלושתינו, מה לעשות יותר. יחד".
"אין". יסמין חוזרת אחריו. הד קטן, מסכים. לא התחתנו מאהבה, נטו. לא נשארנו יחד כי רצינו. הרי כל אחד, בתורו, רצה לברוח. אז למה שלא ניפרד מתוך קרירות?
אולי כי דווקא מתוך הדרך הארוכה, הקשה הזו. למדתי כל כך הרבה דברים. עלי, על הנפש שלי.
אולי כי רק הסוף, מראה על התחלה חדשה. יפה יותר.
אי אפשר להכחיש שגדלתי במסע הזה. צמחתי לנערה מחושלת, שיודעת דבר או שניים על חיים. על סבל. אהבה ואמת.
יסמין מסתובבת, מרגישה את המבט של חמדן מחורר אותה בגב. היא מתעלמת, נכנסת לחדר. לוקחת את הבובה. מניחה את אמיר בעגלה, מביאה לו אותה.
אמיר שולח ידיים, ממשש את הבובה. מכניס אצבע זעירה לתוך החור באישון, מחייך.
יסמין מסתכלת על חמדן. "תודה".
"על מה?" העיניים שלו קפואות, נעוצות בה.
היא מושכת כתף. "גדלתי".
חמדן שותק לרגע. "למרות הכל, תצליחי".
יסמין מנידה ראש, אוחזת בידית העגלה בחוזקה. "להתראות". הדלת פתוחה, היא יוצאת. לא מפנה ראש לאחור. לא רוצה לראות את הבית שהיה שלה, את החצר הקטנה. לא מעוניינת להתגעגע. פוסעת, בדרך אחת. יחידה.
רכב עוצר לידה בחריקה. "שירה?"
היא נועצת מבט המום במרים, יושבת במושב האחורי, "מה, איך?"
"התודה היא לא לי, אלא לנאסרין".
"אני לא מבינה".
"עוד יהיה זמן לשאלות. בואי, כנסי. הזמן שלנו קצר. ועבד, הוא לא האיש שהייתי סומכת על המילה שלו".
שירה. היא קראה לי שירה. כמה זמן התעלמתי מהשם הזה, לא רציתי לשמוע אותו. עד כדי כך הייתי אטומה.
היא מביטה בפקיעין, בשקט המטעה. בולעת רוק, ודמעות. תודה, בזכותך הגעתי עד לכאן.
—
אמת, היא אחת. אבל דרכים אליה, יש אין ספור.
לחיות על ההר, זו זכות. אבל לא חכמה. לא התאמצת, לא הזעת, עד שהגעת אליו.
דרך צדדית.
להגיע מהבור החשוך, לטפס בשיניים חשוקות. ליפול, להתגלגל עד למטה. ולעלות, שוב.
זו, הדרך הראשית, דרך המלך. אל האמת.
© כל הזכויות שמורות
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
53 תגובות
מטורףףףףףףףףף
יא כישרוןןן
אני מחכה לאחרית הדברים…. בקוצר רוח;)
תודה, איזה כייף!
בעזרת השם שבוע הבא.
במ-בי!!!
תגידי לי שהסיפור עוד לא נגמר, תגידי לי. בבקשה.
אהההההה
מטורפת שאת?
עוד לא נגמר, איזה כייף שאפשר לשמח בקלות. יש עוד פרק אחד. וואו, אני לא מאמינה.
אעאעאעאעעעעעעעאעאעאעעעעעע
תוציאי, תוצאי כבר ספרר
אמאלה, זה מושלם!!!!
אמן ואמן.
אם תתפללו, אולי זה יהיה מהר יותר?
אוףף
אני לא קולטת שזה הולך להגמרררררר
דייי
תעלי עוד סיפור אחכ, טוב?????
(טוב מה אני חושבת כבר על אחכ, רגע, שאני יהנה מההווה, חח:)
אגב, שאלתי בפרק הקודם בתגובה למשהו שרשמת על המשוכתב,
אז מעתיקה את השאלה לפה פשוט אוקי??
"סליחה על הבורות..
אבל מה זה שכתוב בכלל??
(פשוט כתבת כמה פעמים שכתוב, משוכב, משוכתבים….
מה זה..?)"
אשמח שתעני, תענו..??
אני מקווה שאני לא מבלבלת…
כשכותבים סיפור אז בדרך כלל כותבים אותו פשוט איך שמדמינים ואח"כ עוברים על הכל ומתקנים את הדרוש תיקון כגון שגיאות כתיב/דרים לא הגיונים/זמנים לא נכונים/מידע לא נכון…
מקווה שזו באמת הכוונה…..
זו בהחלט הכוונה…
צריכה לחשוב על זה?
כן. יש את הכתיבה הראשונית הטיוטית של הסיפור ויש את השתכוב של הסיפור שבו משפרים, משנים, מוסיפים, מורידים. בקיצור, מעלים את הסיפור על שולחן הניתוחים עד שהוא כבר לא דומה לעצמו בכלל.
איך אני אוהבת את הקטעים של יוני ואורי ביחד.
והפרק הזה– אעאעאע מטורף.
אהבתי את הסוף, את חכמה במבי.
אין על יוני לאורי.
איזה כייף לקבל מחמאה שאני חכמה☺️
שנה שלמה שבה אני חיה משלישי לשלישי(גיליתי את הסיפור בדיוק יום לפני ראש השנה 😉 )
אין עלייך!
מגניב, באמת?
יאללה, אולי אחר כך יתחיל סיפור חדש ושוב יהיה לנו משלישי לשלישי. כאילו, לאו דווקא סיפור שלי.
אעעעאעאעאעאאעעעעעעעעעע
אני לא מאמינה שזה נגמרררר
במבוששש
זה היה בלוג פשוט מהממםםםםםםם!!!!!!!!!11
את מוכשרת בטרוףף ואת פשוט חייבתתתת להוציא את זה בספר!!!!
אגב נראה לי זה הבלוג היחיד בערך שבאמת גמרו אותו עד הסוף ולא הפסיקו להוציא פרקים באמצע המתח 😉 אז תודה שלא השארת אותנו ככה באמצע!!!!
זה סיפור פשוט מטורףףף!! ישבתי מרותקתתת
היה עוד בלוג אחד שעלה ברצף מהתחלה ועד והסוף בלי הפסקות בכלל, אבל הוא היה דליל בקוראים ותגובות.
איזה?
הלב שלי של מודה על ההווה.
אין, שוקולד, כמה שוקולדיות מתוקה יש בך.
הלוואי, בעזרת השם. תתפללו על זה ביחד איתי.
נכון, היה עוד בלוג אני לא ממש זוכרת איך קוראים לו, נראה לי משהו עם לב, אולי לב אפור? של צפנת אני חושבת.
היה בלוג בשם הלב שלי, שעלה מחנוכה עד איזור פסח.
יואוווווווווווווו!!! מהמם! תודה במבי!!!!
בשמחה, הכי בכייף בעולם.
רגעעעעע יששש פרק הבאאאא, נכוןןןןן????
ווואווווווווו אמאאלהההה מסכנההה סרייי.
שירהההה. שיחקת אותה. בעצם לא היה לה ברירה…??
דייי, אני לא מאמינה שזה נגמר????
יש, לא לדאוג?
סרי מותק של המותק. ואם שירה (וואי, איזה כייף לקרוא לה שירה) לא רוצה למות, אז באמת אין לה ברירה.
–
לא נורא, אולי נקפוץ עם סיפור מדי פעם ?
כל הכבוד שירה!!!!!
מצדיעה לךךךך -דמיינה אימוגי מצדיע-
יש, אני שמחה שסוף סוף גם מעריכים אותה והיא לא מקבלת כל הזמן רק צעקות. תכלס, היא גדולה מהחיים.
היידה שירה
הגיגית, הגיגית, הגיגית. חיכיתי שזה יבוא ממך.
מה למען ה' הולכים לעשות עם הממזר הקטן הנקרא בשם אמיר??
הוא לא ממזר.
הם לא מחשבים אחים לפני ההלכה..
בדיוק.
לפי ההלכה הם לא אחים אמיתיים. חמדן לא יהודי, ובכלל נישואים לגוי לא תופסים.
אז ברוך הוא, אמיר יהודי רגיל.
אעאעאעע
במביי אחת אפס?
עשית אתזה ובענקקק!
את *חייבת* להוציא כספר וזו לא המלצה זו דרישה?
הקטע האחרון – ❤❤❤
תותחית שאין דברים כאלהה?
יש???
עשיתי את זה, ברוך השם.
הלוואי, כבר אמרתי, תעזרו לי להתפלל ואז זה בטוח יקרה, לא?
את מתוקה ממש ממש.
איזה פרק מהמם!!!! מחכה כבר לספר שיצא…
אמן, אמן, אמן.
שירה שלנוווו!!!איך הייתי רוצה לגלות שגם אסלי יהודייה…ממש מתאים לה
סתומרת,לא הגיוני שחיים היה עד כדי כך דומיננטי באישיות של חמדן…
במבי פליזז קחי את זה כרעיווןןןן
לא? היא לא יהודייה, אבל אולי חסידית אומות העולם.
למה זה לא הגיוני? הוא בכל זאת אבא שלו, את לא חושבת?
וואו חסרות לי כמה מילים..
הסיפור הזה —
אין.
חסר.
מילים.
אבל משו קטן.
נכון, הדרך הראשית היא לפול ולהצליח לעלות.
אבל החוכמה הגדולה ביותר היא לחיות על ההר ולא לחפש מה יש בג'ונגל למטה.
ככה גם חוסכים את העליה שוב, לא?;)
במבי,
את גדולה מהחיים..
הסיפור הזה..
גרם לי לפתוח את האתר בזמנים לא זמנים, העיקר לקרוא עוד פרק..
באמת באמת מחכה לספר, תני לנו סימן שזה אותו סיפור;)
מחכה לספר הבא שלך:)
נכון.
את צודקת. לחיות על ההר זו הזכות הכי גדולה שיש בעולם וגם כתבתי את זה. אבל לא כולם נולדים על ההר. אנשים לא מחפשים קשיים בדווקא, הם נולדו לתוך ג'ונגל. הדמויות בסיפור נולדו לתוך מציאות לא נורמלית של אמא יהודייה ואבא ערבי. וכאן, יש להן את הזכות הכי גדולה, לטפס בעצמם, אל דרך המלך. לא רק כי יש להם זכות אבות, אלא הם סללו לעצמם את הדרך. וזה מדהים.
–
ו- תודה, את ממש משמחת אותי.
וואוווווווווווווווווווווווווווווווווו!
את מדהימהההה במבי!
אין עלייךךךךך!
תודה על הפרק המושלםםםםם
תודה, מהממת.
אין, הלב שלי פשוט שמח היום עם כל התגובות האלו.
אעע מושלםםם
כישרון אדירר
מחכה לעוד בלוג!!!
תודה, אייסוש.
אני צריכה לחשוב עוד קצת על העניין?
זה היה שיאא
קראתי בשקיקה את כל הפרקים
התחלתי מהאמצע והשלמתי הכל
במביי או במבמית או במבושש
זה היה מדהיםםםםםם
חייבת לקרוא על החיים של שירה אחרי
אמאא
יום שלישי באתר זה מושג , לא?
חחח
יא תותחית
♡♡♡
תודה ביילוש.
אפשר לקרוא לי בכל השמות?
האמ, אני לא בטוחה שתקראי ממש את החיים שאחרי אבל כן מן סיכום דברים שבוע הבא בעזרת השם.
אם זה מושג? אל תשאלי אותי, אלא את השותפות.
מהמם
רק משהו שצד לי את העין
לחיות על ההר, זו זכות. –
יותר מדויק זה להיוולד על ההר
צודקת,
תודה על הארה.
חמדן שלי?וואו, הוא היה מרשים.
ו.. חיכיתי לפרק האחרון כדי להעיר, אבל במבי, הפיסוק שלך מידי צפוף, כלומר קריאה לרוב לא נשמעת כמו דיבור, וגם אם את רואה אותם מדברים מאוד דרמטי או תיאטרלי, לרוב לא יקראו את זה ככה, וזה קצת הרבה מפריע בעיניים או להבנה של הטקסט.
ותודה שהיית איתנו עד עכשו ולא נשרת באמצע!
אוי שתהיי לי בריאה, לפחות אהבת את הסיום הזה?
האמ, יש בזה משהו. בעיקרון זאת הכתיבה שלי מאז ומתמיד ועד עכשיו היו די סבבה עם זה. כאילו, זה לא הפריע. אבל זה מעניין מה שאת אומרת.
דווקא נשרתי, לאיזה חודש פלוס? אבל רואה? בסוף חוזרים.
פיווו, וואו, התנשפות, הקלה, אין מילים.
לא מאמינה שהסיפור הזה נגמר…!
במבי, את… אלופה. אין לי מילה אחרת.
מחכה כבר למצוא את הספר על המדף בחנות?
ושירה- – – היא פשוט גיבורה. ומדהימה, והיא צריכה לדעת את זה. (תגידי לה, בשמי?)
ויוני, ואורי. אני אתגעגע אליהם. לשיחות העומק שלהם, לתובנות ששזורות בכל משפט, לחברות הנדירה הזו, לאומץ, לכנות. יוני הזה… מעריצה שלו.
וחמדן! הוא לא אכזב. האמת שהאמנתי בו כל הזמן, אבל היה לי את הפחד להתבדות… חח
וסרי… מהממת שהיא. נכון שהיא ערבייה, אז מה. (?)
וחלי. וג'סיקה. וישי. ורייצל. הם יחסרו לי, כולם. אהבתי כל אחד/ת מהם.
תודה על הסיפור היפהפה הזה, במבי. מחכה לעוד! (מזל שיש עוד פרק חחח)
היי היי, לא למהר להספיד, יש עוד פרק?
אמן ואמן, טוהר.
אני אגיד לשירה בשמך, אל דאגה. החברות של יוני לאורי עוד תהיה לשם דבר, אני אומרת לך. וחמדן, טוב קצת הרבה אכזב בקטע שלא אכפת לו להרוג אותה אבל יחסית למה שהיה יכול להיות…
אוי, סרי סרי. לא מגיע לה אבא כזה.
תודה טוהר, כייף לקרוא תגובה כל כך מפורטת.
במבייי סיפוור מושלללםםם!!
תודהה!! היה לי ממש כיף לקרוא!!
אז קראתי עכשיו מהתחלה ויש לי שאלה
השם משפחה של אורי היה פרץ לפני ששי התחתן עם רייצ'י.
(פרק 12)
וכתוב שהשם משפחה של שי זה פרץ.
(פרקים 55,56)
רייצ'י התחתנה עם פרץ אחרי שהיא הייתה כבר פרץ?
או שכבר בפרק 12 הם היו מחותנים?(ולא הבנתי את זה..?)
קצת הסתבכתי..??
ושוב פעםם תודה על הסיפוררר:)
אין עלייךךך??
במבייי
מה עם תנאי הנישואין עם ג'מה?