אחת אפס לאמת /55

.
לפרק הקודם

"אני מתפטר", אורי מנחית על השולחן קובץ דפים מהודקים. "נכשלתי".

אריאל מרפרף עליו מבט. "כמה עמודים יש כאן?"

אורי מחייך בציניות כואבת, "עשרה".

"אני מבין", המשגיח מהמם. "עשרה עמודים של כישלונות".

המעיים שלו מתכווצות, "כן".

"אתה… ישבת לכתוב את מסמך ההרשעה הזה על עצמך?" הוא סוקר אותו, נתקל בסעיף הראשון. אי עמידה בתנאים. מודע לעצמו, הבחור.

"מסתבר", מריר.

"מילה טובה אחת עליך, אין?"

אורי מתבונן בו בעיון, "אומרים לי שאני חכם, אבל אני יותר בכיוון של טיפש. אומרים לי שלכל אחד יש נקודת חוזק. אולי יש לי כזו, אבל רק במצבים מסוימים, בשעה מסוימת, בתקופה מסוימת, ובמקום מסוים".

"בקיצור, נועד לכישלון".

הוא משלב אצבעות אחת בשנייה, לוקח נשימה. "כן".

"עבודה על המידות", אריאל זורק.

"זו תכונה טובה", אורי אדיש. "בתיאוריה. זה אומר שהמידות שלי מקולקלות".

"אתה חד מחשבה, אומר אמת, רודף צדק, רגיש, שם לב לפרטים, אוהב, מאמין באחרים, יודע לעודד, יודע לשתוק. מספיק?"

"אם אני לוקח את התכונות האלו לכיוון טוב", הוא אומר בשקט.

"ובדיוק בשביל זה אנחנו פותחים דף חדש".

"אנחנו? המשגיח", הוא מחליט לעזוב רמזים. לשים מולו אמת ברורה, יציבה. "כשאמרתי מתפטר, התכוונתי עוזב. אני עוזב את הישיבה".

"חשדת לרגע שאני קשה הבנה?"

אורי נבוך.

אריאל צוחק למראה המבט שלו, "כשאמרתי אנחנו, לא הייתה כאן שום כוונה נסתרת. אתה, בדרך שתסלול לעצמך. אני, בתפילה עליך".

"תתפלל עלי?" הוא משפיל עיניים, מסמיק.

"אני לא אוהב שיש לך ספקות בדבר הכל כך מובן מאליו, מבחינתי".

אורי רציני, "תודה, הרב".

"אין בעד מה, ילד. לך, תארגן את הדברים שלך במזוודה", הוא קם, עוקף את השולחן הרחב ולוחץ לו יד. "בהצלחה, מאמין בך".

—

אורי עולה במדרגות בכבדות, דלתות הפנימייה קורצות לו מהקומה השנייה. הוא נושך את קצה הלשון, מהדק שפתיים.

מספרי הכסף על הדלת מנצנצים מולו, ארבע עשרה. היד שלו מחליקה על הידית, המגע שלה קריר. הוא נרתע לרגע.

המסדרון ריק, שעת חברותות עכשיו.

העיניים שלו מעקצצות בחוסר אונים, הדלת נהדפת פנימה תחת הלחיצה החזקה, הנואשת. "אה… יוני", אורי צועד לאחור.

"ברוך בואך", יוני מכרסם ביסלי בקול, מביט בו.

"צאתך", הוא ממלמל, מתקן אוטומטית.

"בואך לחדרך וצאתך מהישיבה". שמואל יוצא מהמקלחת, מסתכל עליו גם.

"אתם לא אומרים להיות כאן", הוא זעוף. "לומדים עכשיו, למטה. לכו".

"סיימנו את סדר הלימוד מוקדם יותר".

"סיימנו?"

"אני ויוני". שמואל פותח את המקרר, מוציא בקבוק מים קרים.

"אהה". אורי בולע רוק. טוב, לא באמת חשבתי שיוני ישאר בלי חברותא. אבל בכל זאת, משהו צובט אותו. משאיר בו סימן אדום, שורף.

הוא פותח את הארון, מפיל בגדים אחד אחרי השני למזוודה.

"לקפל?" יוני שואל בענייניות.

"לא, אני מסתדר. אתם יכולים לצאת".

"זה רמז?" שמואל נשכב במיטה.

"זו אמירה מפורשת". התנועות שלו נוקשות, חדות.

הם שותקים.

אורי מחליט להתעלם. הארון מתרוקן במהירות, הוא מוציא חטיפים, עוגיות. תולש את התמונה המשפחתית מהצד של הארון וטורק את הדלתות. מסתובב אליהם. "מה אתם רוצים ממני?"

יוני ושמואל מחליפים מבטים.

"אני קצר בזמן". שרירי הפנים שלו לא זזים, קפואים.

יוני שומט את חפיסת הביסלי, ממילא הוא לא אוהב טעם גריל. הוא אכל, סתם, כדי להתעסק במשהו.

אורי עוקב אחרי כל תנועה שלו.

הוא מתרומם בחוסר ביטחון, מתקרב, נעמד מולו.

אורי לא זז.

"תצליח", יוני מושיט לו יד רועדת. "מעריך אותך, מאוד".

"אל תקשיב לו", שמואל מרים לעברם מבט עצל. "הוא לא רק מעריך, הוא גם אוהב".

יוני מותח על עצמו חיוך דק, "אני חושב שזה ברור. מעריך זה לא מובן מאליו, כי-" הוא נתקע.

אורי מפשיר באחת. "כי לא היה מה להעריך אותי. עד עכשיו, לכל הפחות", הוא מנסה להיאבק בעצמו.

יוני מביט בו, במאבק היחיד. נאנח. "אל תלחם בצל של עצמך, חבר".

אורי מתפרק, נוחת על הרצפה הקרה. "הצל שלי", הוא חוזר אחריו, משתאה. "הצל".

יוני מתכופף לעברו, מתיישב על קצות האצבעות. "מה איתו?"

"כלום", הוא מהוסס. "רק, גיליתי שהוא חלק ממני. שהוא, זה אני. ואני, זה הוא. ולא, אני לא צריך להילחם בו".

"על איזה צל אתה מדבר?" קמט קל מצטייר לו בין הגבות, מנסה להבין.

"לא משנה", הוא מצמיד ראש לארון, מסתכל על יוני. "אבל אני מקבל אותו. פשוט, מקבל". אורי נועץ בו עיניים חודרות פתאום.

יוני מצטמרר, "אני חושב שהבנתי". גם הצל השחור הוא חלק מהאישיות. כן, גם החלקים שהכי קשה לנו לקבל.

אורי מתרומם, אוחז בידית המזוודה. "ליישם, זה הכי קשה". ושווה. כי רק אחרי שאתה מצליח לקבל את עצמך כמו שאתה, על הכישלונות והחסרונות. אתה יכול לקום, לתקן אותם.

לבנות את עצמך מחדש.

***

יסמין מביטה בכתבה, פעם, פעמיים.

מרלין בחשה כאן בעסק, זה ברור. הראש שלה מסתחרר לרגע, אוף.

היא מביטה על עצמה, תחבושות על הידיים, כתמים כחולים. היד שלה ממששת את המצח, פלסטר גדול.

האותיות נהיות קטנות פתאום, נמלים שחורות. הן מתערבבות לה בעיניים לעיסה דביקה, מגעילה. הדף הופך לצח יותר משלג, הנמלים מטפסות עליה, מדגדגות. יסמין מתגרדת באימה.

יודעת שהכל חלום. אבל מרגישה גרד בלתי פוסק. מבינה מה המקור שלו. לא בטוחה שהיא מרוצה מההבנה הזו.

היא זורקת את העיתון על הספה, משתדלת לנשום סדיר. יפה מצד מרלין להיות לצידי, אחרי שככה זרקתי אותה לכלבים. יפה מאוד, אפילו.

אולי אם הייתי קוראת את הכתבה אתמול, הייתי ממהרת ליצור איתה קשר, אבל חמדן הסביר את עצמו. הכל טוב.

וגם, אני כבר עמוק בתוך העסק הרקוב הזה. כן, אני יודעת שהוא מסריח. אין לי כוח לצאת ממנו, נגמרו לי האנרגיות. כולן.

היא מלטפת את תליון הלב השלם, הוא מוצמד לפרק כף היד שלה. הפכה שרשרת לצמיד, לא מסוגלת לענוד אותו בחזרה על הצוואר, עדיין לא.

אבא לא גאה בי. נסחפתי רחוק מדי.

נכון, הכוונות שלי היו טובות. היא מגחכת בעצב, הדרך לגיהנום רצופה בכוונות טובות. כמובן.

אם רק הייתי יכולה לעלות שוב לקבר האמיתי של אבא.

הרי חמדן הבין הכל, יודע שמלכתחילה לא התחתנתי איתו מאהבה נטו. לאחר מכן, היא נבנתה. אבל בהתחלה, הכל היה משחק, לקיים את הרצון הכי כמוס שלי. לפגוש את אבא עוד פעם אחת, גם אם מצבת שיש מפרידה ביננו.

יסמין מרגישה כאב חזק ברקות, כאילו אש קודחת בהן. מעלה אותה בשריפה.

"את בסדר?"

"מה?" היא פולטת חלושות.

"שאלתי אם את בסדר", ג'מה נועצת בה מבט דאוג. "וזו כבר הפעם הרביעית. רוצה לשתות? את חיוורת".

"לא, אני- איי", היא קוטעת את עצמה, מתקפלת תחת הכאב.

"איפה?" ג'מה מעשית.

היא מצביעה על הרקות, על הפצע במצח.

"אני אקרא לחמדן".

"לא", יסמין נושכת שפה. "הוא בעבודה. אל תפריעי לו".

"בשבילך, הוא יגיע גם מאנטרטיקה".

הניסיון להעלות לה חיוך על הפנים לא צלח. "זה לא הסיפור", היא גונחת.

"אז מה?" תוך רגעים ספורים היא מגישה לעברה כוס מים ועוגיות שוקו צ'יפס. "מהתנור".

יסמין דוחה אותם. "לא ישנתי כל הלילה", היא מודה.

ג'מה סוקרת אותה בביקורתיות. "יורשה לי להבין למה?"

"יורשה. התגעגעתי לאמיר".

משהו משתולל בעיניים שלה, משהו מתחולל שם. היא מתאמצת להסתיר אותו. "אני מבינה אותך". נגיד.

"אבל, יסמין. זה נראה יותר מזה. את מתפתלת".

"אה?" היא מרימה אליה עיניים מיוסרות.

"מה קורה לך?" ג'מה בלחץ. "תדברי, תגידי משהו".

"משהו", היא לא באמת מפוקסת.

ג'מה פוערת פה, באופן בלתי נימוסי בעליל. "מה, את- לא, את לא רצינית".

יסמין נועצת בה מבט מזוגג, "תתקשרי לחמדן", היא שוכחת מההצהרה שלה לפני שניות מועטות. "תגידי לו שאני חייבת לראות את אמיר. אני לא עומדת בגעגועים", אתמול בכיתי כל הלילה. הבטתי בשמים, בכוכבים, העדפתי לא לראות ירח. הוא נדחף לשדה הראייה שלי, עקשן וגאה. ירח עגול, יפהפה. אבל קירח, חסר דגל ניצחון.

הבטחתי שאעשה הכל. אז הבטחתי.

אבא, אני רק אחכה שאמיר יחזור אלי ואברח, בחזרה אליך. תפרוס לקראתי זרועות, תאמין בי שאני יכולה. כי אני כבר עמוק בצד השני, אוהבת אותו. בעוונותי.

הגבול בין האמת לשקר מת, היטשטש עד אפר. הכאב, לעומת זאת, הולך ומתגבר.

אני שונאת מציאות מתעתעת.

***

"אבא". מיכל נעמדת מאחורי הכיסא, מניחה שתי כפות ידיים על המשענת.

שי מסיט עיניים מהדפים, מסתובב חצי סיבוב ומתמקד בה. "סגרת את הדלת בכוונה?"

"כן, אני יודעת שאתה עסוק. אל תכעס, אבל עקבתי מהחלון לראות מתי הבחור שלך כבר יוצא מהקליניקה".

"ובכן, אני מבין שאת יודעת שמכעיס אותי כשמתעסקים בעניינים של המטופלים שלי, ועוד בלי רשות".

"הוא התעכב כאן הרבה זמן", מיכל מתגוננת. "ונגמרה לי הסבלנות".

"אני מקשיב". שי מחליט לדחות את שיחת המוסר למועד מאוחר יותר.

"לרוני יש רעיון".

"לרוני יש גם פה", הוא אומר בנחת.

"היא מתביישת".

"מאבא שלה?" שי מרים גבה, הפנים שלו מתכווצות.

"מאחותה החורגת".

"שירה?"

"כן", היא סוף סוף עוזבת את הכיסא, מתיישבת מולו.

"מה הסיפור?"

"אתה מכיר את רוני אבא. היא קצת, משוגעת".

הוא תולה בה עיניים לא מרוצות בעליל. "מיכל-"

"בקטע טוב", היא ממהרת להצהיר. מחייכת. "אתמול היא הגיעה אלי עם רעיון ש… איך לומר את זה בלשון עדינה, לא תהיה מרוצה ממנו".

"ואת מגיעה כדי לספר לי עליו?"

מיכל משלבת ידיים, "אתה תאלץ להסכים".

"מאיפה הביטחון?"

ניצוץ שובב נדלק בעיניים שלה, "כי אנחנו מסכנות, אין לנו אמא, עברנו בין שלושה משפחות אומנה עד שהתמסדת והחלטת שאתה מסוגל לגדל אותנו בחזרה. זה מתכון בדוק למסכנות".

"או לצמיחה", החלטי.

"אבא, אל תהרוס", היא צוחקת. "למסכנות, צריך להסכים כל מה שהן רוצות".

"אתן מסכנות בדימוס. וחוץ מזה, אם תרצו לקפוץ מהגג, את חושבת שאסכים לכן? לא. מסכנה מתוקה שלי".

"טוב", מיכל מכרכמת מבט. "ניצחת".

"קחי לך את הזמן, עוד נערך דיבייט בנושא. רק לפני כן, כדאי שתתבגרי בעוד כמה שנים", שי קורץ. "ולפני שהמטופל הבא שלי מגיע, מה הבקשה של רוני?"

"להיות רועת צאן".

"סלחי לי?" הוא לוטש בה מבט נדהם.

"בפקיעין".

"היא נפלה אתמול וקיבלה מכה בראש?"

"מה אכפת לך, אבא", מיכל מנסה להפציר. "תקנה לה חמש שבע כבשים, אפילו תשאיל. זה לא אמור להיות מסובך כל כך".

"ממש לא, סוף פסוק".

"אפשר לסתור את הדברים שלך?" היא שואלת בנימוס.

שי מחייך, "נו, בבקשה".

"זה לא יכול להיות סוף פסוק, כל עוד לא שמעת למה היא מעוניינת להסב מקצוע לא קיים, ולהיות רועת צאן".

"כולי אוזן".

"היא רוצה ללכת לשירה, לספר לה שהיא אחותה החורגת".

שי לא יודע אם לבכות או לצחוק. "כשהיא רועת צאן?" הוא מחליט ששב ואל תעשה עדיף.

"אתה מסכים?" היא מתחננת.

"זה נשמע לי חסר היגיון לחלוטין".

"תקשיב לרעיון הכולל, אולי לאחר מכן תשנה את הדעה שלך".

"המטופל שלי אמור להגיע בשתי הדקות הקרובות, מיכל".

"טוב", היא מתרוממת. "אז אני יכולה להתקשר בינתיים לדוד מנחם? יש לו חווה ענקית, שיביא לי שבע כבשים וסוס אחד".

שי תולה בה מבט המום, נאנח. "תעשי מה שאת רוצה. כל עוד אני לא יודע מה התוכנית, תנצלי את זה".

"אתה מכיר את הראש שלי", מיכל מסמיקה.

הוא מגלגל עיניים, "לכי לקנות בגדים של רועת צאן, יקירתי. יש מבצעים טובים בשוק, להתראות".

***

'לשם מה?' שמשי מקליד בזעף.

'כדי שתוכל לדבר רציף יותר', אריה משיב בנחת.

'אני רוצה להישאר בדיוק כמו שאני'.

'סיבה, יש?'

'היא לא אמורה לעניין אותך, למיטב הבנתי הקטנה'.

אריה נועץ בו מבט בלתי מרוצה לשבריר שניה, מחליט להתעלם. 'מה נותנת לך דמות המגמגם'?

'היא בפני עצמה, כלום. אבל כשאני על הרצף, מגמגם בגלל טראומה זו כבר סיבה לשים אותי בפנימייה שתקדם אותי. וזה נותן לי, הרבה'.

'הרבה מה?' הוא מכווץ מצח במחשבה, בריכוז.

'חשבתי שהקליטה שלך טובה יותר'.

'כנראה שאני לא כל כך חכם כפי שאני נראה', אריה לא מתרגש.

'בטוח', זועם.

'או-קי, אתה לא רוצה לשתף אותי?'

'אני מבין שכשאתה רוצה האנטנות שלך עובדות היטב'.

אריה מתאמץ לכבוש חיוך, מוצא חן בעיני, הבחור. 'הדיבור הזה לא מכבד אותך'.

'הוא מקדם אותי'.

'המטרה שלך ברורה מאוד, אה?'

'אה'.

'אני אלך', אריה קם. 'כשתרצה לדבר איתי, אתה יודע את הכתובת'.

'לא, אני לא'.

'התכוונתי שתפנה לקובי. הוא כבר יקשר ביננו'.

'לא רוצה'.

'אני לא מכריח'.

שמשי מתבונן בו, מטיח את הפלאפון בשולחן. רץ לחצר. חבל שלא סיימתי את הפגישה המטופשת הזו לפני. איפה אופק? הוא עדיין ממתין לי?

הפינה הדרום מזרחית, מחכה רק לו, שקטה. ואופק שם, מאחורי הגדר. שמשי מגביר ריצה, מסמן לו משהו בתנועות ידיים נרגשות.

אופק מחזיר לו כמה סימנים מהירים.

שמשי מסתכל לצדדים. אין כאן אף אחד, אבל זה רק עניין של זמן עד שיקלטו אותו במצלמות. הוא מזיז את האצבעות במהירות, עוצר רגע לחשוב, וחוזר על עצמו.

אופק מהנהן, "להתראות ילד, אני רואה את המדריך שלך בקצה של הצד השני. מריח לי כמו צרות".

שמשי מושך כתף, שיענישו אותי, לא אכפת לי. העיקר שהספקתי להיפגש עם אופק.

הוא יחזיר אותו לחקירה נוספת, מעולה.

אופק לא רע, כמו שכולם שטפו לי את הראש. הוא טוב, בדרך שלי.

—

"לא עשיתי כלום", יוני מנסה להשתחרר מאופק, "אתה לא יכול לחקור אותי, סתם".

"שב", הוא מניח לידו כיסא. "ואני לא חוקר אותך סתם. יש לי הוכחות".

יוני נשאר לעמוד, נועל לסת בשתיקה.

"תפסנו את אוריה, החבר שלך", אופק מלגלג. "הוא הסגיר אותך".

יוני מחוויר, מהדק שיניים בחוזקה.

"אתה לא שואל במה הוא האשים אותך?"

בוגד. יוני רוצה לבכות. איך הוא מעז? אני עובד על עצמי כל כך קשה, והוא בא, מעליל עלי שקר. אז נכון, כמה פעמים נפלתי, לקחתי סמים. ואפילו נפגשנו כדי שאקח ממנו חבילה נוספת. אבל אני מנסה, אני מתקדם. לא מגיע לי בית סוהר. לא.

יוני משפיל עיניים, לא שואל.

אופק ניגש אליו באנחה, מחזיק כוס מים.

"לא רוצה", הוא מסנן בכאב. "תן לי לדבר עם שי, עכשיו".

"אתה לא מדבר עם אף אחד עד שאתה לא מתחיל לענות לי על שאלות".

"אסור לך, זה רוע".

"אסור לי, או שזה רוע?" אופק מחדיר בו עיני פלדה קרות.

"אסור".

"לצערך, אתה כבר לא קטין. בוא שב, נלבן ביננו כמה עניינים בצורה יפה".

"אחר כך תיתן לי לדבר עם שי?"

"מי זה?"

יוני נושך לשון, "הוא עוזר לי לצאת מהסמים".

"אה", אופק מרים אליו מבט מופתע. "שי פרץ?"

"כן", הוא ממלמל בחולשה.

"אז למה לא אמרת קודם?" אופק מניח את כוס המים על השולחן. "בוא, תתקשר אליו. לאחר מכן גם אני ארצה לשוחח איתו".

***

עבד משלב ידיים, מעביר זוג עיני נץ קטנות בין חמדן ליסמין. "משלבים כוחות, אה?"

חמדן מתקדם לכיוונו בפסיעה אחת, בודדת. "אתה מבין נכון".

"לא חבל, בן? אני רואה שכבר התחלת ללמד אותה לקח", הוא מסתכל על המצח של יסמין במבט רב משמעות.

"לא חבל בכלל. ואנחנו רוצים את אמיר, עכשיו".

"אבא-"

"לא עכשיו, ג'סיקה". הוא בוחן את היציבה האיתנה של חמדן. נושך שפה, העניינים מסתבכים.

"אבל אבא-"

"ג'סיקה, אמרתי משהו".

"אמא בוכה", היא פולטת מהר. מתרחקת. לא רוצה לספוג את הזעם שלו.

יסמין מחליפה מבט מהיר עם חמדן.

"חכו כאן", עבד פוקד. "ושלא תעזו לזוז".

"אנחנו בכל מקרה לא נזוז מכאן עד שנקבל את אמיר", חמדן נינוח.

עבד נוחר בבוז. "אסלי", הוא נכנס לחדר. "מה קרה?"

"אני יודעת שזה היה כתוב בצוואה, אבל- תראה את יסמין, זה לא נורמלי. היא כולה פצועה".

"את מבינה שאני חייב לעשות את זה, כן?"

היא בולעת רוק, "אני לא בטוחה שזו הייתה הכוונה של הדברים שלו".

"אם הוא היה חי, הייתי יכול לשאול אותו. אבל הוא מת, אסלי. מת לגמרי. וזו הדרך היחידה".

"זה לא נראה לי".

עבד מתיישב על קצה המיטה, "את חושבת שלי כיף לומר לחמדן להרביץ לאשתו? למה אותך, אי פעם הכיתי?" הוא שואל בעייפות.

"לא".

"מעולה. תאמיני לי שאם הייתה דרך אחרת, ללא אלימות. הייתי הולך אחריה, מאושר. גם לי קשה לראות את סרי מפורקת, ואת אמיר צורח. רק שאני, בניגוד אליך. שחקן טוב".

אסלי שותקת בהסכמה שקטה. לא אמיתית. ולי, בניגוד אליך, יש לב.

© כל הזכויות שמורות