"אני מותשת", נאסרין נוחתת אל מול צלחת המרק שאסלי הגישה לה. מתוסכלת. "אמיר לא הפסיק לבכות אתמול בלילה, קמתי כל שעתיים כדי להישאר ערה שעה וחצי בכל סבב, ולצפות בזריחה".
אסלי מגישה צלחת נוספת לג'סיקה. "את גיבורה".
"גם לגיבורים נגמר הכוח", היא מצהירה. "אני לא אמא שלו, פלא שהוא לא רוצה אותי?"
"שמעתי אותו באמצע הלילה", ג'סיקה מנדנדת רגליים. "אבל לא קמתי, אני לא יודעת איך מאכילים תינוקות".
"איך מאכילים תינוקות סרבנים", נאסרין מפהקת. "כמעט בכיתי ביחד איתו, מאמא".
אסלי מתיישבת לידה, "תאכלי".
"אין לי חשק".
"למה?" ג'סיקה לוגמת כף נוספת. "זה מאוד טעים".
"בתיאבון, מתוקה", היא מחייכת אליה. החיוך לא מגיע לעיניים, הן נשארות עצובות.
"להאכיל אותך בכוח?" אסלי מודאגת. "לא אכלת כמעט כלום, מאז שאמיר אצלנו".
"לא", היא מרחיקה ממנה את הצלחת. "אני מתגעגעת".
אסלי בולעת רוק. "אני… אם היה לי איך לעזור, את יודעת שכבר הייתי עושה את זה".
"אני יודעת". היא קמה, משתרעת על הספה. "הבעיה שאין לך".
"נראה לי שאמיר בוכה", ג'סיקה זוקפת ראש. מקשיבה.
"כן, את צודקת". אסלי ממהרת לחדר, מוציאה את העגלה לסלון.
"די, אין לי כוחות", נאסרין מסתובבת לכיוון השני. "לא ישנתי כל הלילה, מאמא. אין לי כוח לעמוד על הרגליים".
"אל תקומי, את באמת צריכה לנוח. אני אטפל בו". כל עוד אבא לא כאן, תני לי לעזור לך, ילדה שלי.
אסלי מרימה את אמיר, מתקרבת לנאסרין. "תשני טוב, נסיכה".
היא אפילו לא פותחת עיניים, עייפה כל כך. "תודה".
אסלי מעבירה עליה ליטוף עדין, סוגרת את התריס מעליה. אולי אנסה לדבר שוב עם עבד.
אולי הוא יתרצה.
סרי שבורה, ונראה שזה אפילו לא מתחיל לעניין אותו.
***
יסמין ספק יושבת, ספק שוכבת, על הספה. המצח שלה הולם בכאב. פעימות קטנות, מייסרות.
היא סוקרת את הסלון במבט עייף.
ג'מה עזרה לי אתמול, חבשה. אמרה שהיא לא מתפעלת ממכה פה, מכה שם. רגילה בכך.
היא ניסתה לגרום לי להבין, שבסוף, כולן מגיעות לשלב הזה. לא רציתי להאמין, העדפתי להכחיש. לברוח מהמציאות.
אולי, הכל היה חלום.
לא, היא מסתכלת על היד בעצב. הכתם הסגול כחול הזה, לא נוצר מעצמו. אלא מנעל העור הכואבת של חמדן.
יסמין בוחנת אותו, מסתובב בסלון בחוסר מנוחה. היא זעה בחוסר נוחות. לא חסר לי שהעצבים שלו ישפכו עלי, שוב.
לרגע הוא נועץ בה מבט, אש זרה בו. היא משפילה עיניים.
חמדן מתקרב, נוחת על הספה, קרוב אליה. יסמין מזנקת, מסתחררת מהפעולה המהירה.
הוא מגחך, "פחדנית. לא עשיתי כלום, אני בסך הכל יושב".
כן, בסך הכל. לגמרי. היא חוזרת למקום, הלב שלה פועם בקצב מהיר מהרגיל. יסמין נושכת שפה. ראית את עצמך? כל כך מהר מתרגלת לתחושה שאת נשלטת בידי מישהו.
היא מעפעפת בחוזקה.
חמדן מסתכל עליה, כאילו מהצד. לא נראה שהוא רואה אותה, העיניים שלו עוברות דרכה, שקופה.
הטלפון שלו מצלצל. הוא שולח אליו יד, לא מרוכז בעליל. סרי. חמדן מתמגנט למסך, עונה. פתאום משהו במבט שלו מצטלל, מתפקס, "געגועיי, אחות".
—
"חמדן", שתיקה.
"אני שומע", הוא רוכן קדימה. כאילו הם יושבים אחד מול השני, מדברים. יסמין מתרחקת, הוא לא שם לב.
שניה של שקט, "קשה לי", נאסרין פולטת מהר.
"קשה לך".
"מאוד", השפתיים שלה רועדות. "אני כבר חולה מרוב הטיפול באמיר. אני לא אמא שלו, לא רגילה לקום כל לילה. אני בחורה צעירה, צריכה לישון נורמלי. חוץ מזה", היא מוסיפה בנואשות. "אני לא מבינה מה הוא רוצה, הוא כל היום בוכה".
חמדן נושם, "תלחשי לו שאני אוהב אותו".
"והאהבה הזו, לא אמורה להוביל לכך שתפדה אותו ממני? גם אני אוהבת אותו, חמדן, באמת. שלא תבין אותי לא נכון. אבל הוא לא מחזיר בהדדיות". זה מתסכל לראות תינוק בוכה, צורח. ואין לך איך לעזור לו.
"אני מנסה, תאמיני לי".
"מה אתה מנסה? תפרט".
"להיות גבר".
"סליחה?"
חמדן קם, מתרחק מיסמין, נכנס לחדר. "לא להיות נמושה".
"הסבר, יש?"
"להעמיד את יסמין על המקום".
"מה?" נאסרין ממצמצת. "מה זה אומר, להעמיד אותה על המקום?"
"להכות אותה. חסר לה קצת משמעת, לבחורה".
"אתה נורמלי?" היא צועקת עליו. "לא", היא קוטעת אותו. "אל תענה לי אפילו. מה זה להרביץ לה?"
"סרי", חמדן קפוא. "אבא אמר שזו הברירה היחידה שלי לקבל את אמיר, אז אל תפריעי. בסדר?"
"שום בסדר", היא כועסת. "מה עשית ליסמין?"
"היא פתחה לעצמה את המצח, נתקעה בשפיץ של הארון. סך הכל, נתתי לה דחיפה קטנה. מי שישמע", אדיש.
"וזהו? אני לא מאמינה".
"כמה בעיטות פה, כמה אגרופים שם. סטירות. אל תעשי את זה יותר ממה שזה".
"אני לא מאמינה".
"כן, כבר אמרת".
"חמדן!"
"מה?"
"תפסיק עם זה, הרגע".
"לא. אני רוצה את אמיר כאן, בבית שלי. ובשביל זה, אעשה הכל".
"אמיר אצלי", היא אומרת בגוון לא ברור.
"ואז?"
"אתה לא צריך את אבא בשביל זה".
"לא, את תשלמי ביוקר".
היא מכווצת שפתיים, "אני יודעת".
"אני לא מוכן שתפגעי".
"אף אחד לא שאל אותך".
"לא מסכים", תקיף.
"אל תהיה גיבור במקום שלא צריך", היא מגחכת. "תחשוב על העניין, להתראות".
חמדן מסתכל על הנייד. יכול להיות, שאולי, היא צודקת?
הוא נאנח.
סרי, לעבוד על אבא זה הרבה יותר גרוע מלעבוד עלי. המכות שלי, הן כלום לעומת העצבים שלו.
הוא נשען על הקיר, מנסה לעשות סדר במחשבות. מסקנה סופית: אנחנו חיים בעולם אכזרי.
***
"קריעת ים סוף", יוני מתיישב מול שי. מסויט. "אם זה מה שאני מרגיש בסך הכל לאחר שלושה ימים, אני לא יודע מה יהיה בעוד שבוע".
"אמרנו שאנחנו חושבים על אותו יום בלבד, זוכר?"
"בטח, רק בגלל שמדובר ברעיון משוגע. איך אפשר לא לחשוב על העתיד?"
שי צוחק. "הכוונה כאן, היא לא לא לחשוב על העתיד. אלא להתמקד בהווה. ברור שצריך לחיות עם העיניים קדימה. אבל כדי להצליח, להתקדם, אם תסתכל על העתיד כולו כעל מקשה אחת שצריך לצלוח, זה מתכון בדוק לייאוש.
לעומת זאת, אם תביט לכל יום בעיניים. תבטיח לעצמך שאתה מסוגל לעבור אותו, בהצלחה. הסיכויים גדולים יותר".
"זה קשה".
"יש ציפור שלחשה לך שהחיים קלים? אתה יודע, יש את האנשים שרואים בכל ניסיון קושי. מולם, יש את הסוג שרואה בו אתגר. אתה יודע מה הרמה הגבוהה ביותר?"
"האתגר?"
"נכון. עדיף לראות בניסיון אתגר, מאשר קושי. אבל יש הסתכלות אחרת, בריאה".
"והיא?" יוני סקרן.
"הזדמנות".
"לראות בכל ניסיון הזדמנות?"
"בדיוק".
"אף פעם לא חשבתי בראש הזה", הוא מכווץ מצח במחשבה. "זה גאוני, זה יכול לשנות את כל ההסתכלות במאה שמונים מעלות".
"וזו המטרה. מסוגל לספר לי איך עברו עליך שלושת הימים הראשונים?"
"אם אני אראה את השיתוף הזה כסבל של עשר דקות, בלבד. אני מניח שזה אפשרי".
"בבקשה", שי מתרווח על הכיסא. "הזמן, נתון לך. כמה זמן שתצטרך. אני מסכים לך להישאר לאכול איתנו ארוחת ערב".
יוני מחייך בעדינות, "סגרנו".
***
"שלום, שמשי?"
הוא מהנהן, מסתכל על קובי. קובי מעודד אותו במבט עין. נשאר לידו.
"קוראים לי אריה. התפקיד שלי הוא לטפל בגמגום שנובע כתוצאה מטראומות".
"א… ני ל… א ז… קו… ק ל… טי… פול". הוא זועם, ממש. כמה פעמים אמרתי לקובי, ללביא, שאני לא רוצה לנסות אפילו. שאין בי טיפת כוח, אין בי אפילו לחלוחית.
"אני מבין שלא מתחשק לך להתחיל תהליך ארוך. כל עוד הרצון לא יבוא ממך, אני לא אוכל לעזור. תבוא לפגישה אחת, נדבר. אם לא תרצה אני הולך, מקובל?"
שמשי נועץ בו עיניים כעוסות.
"שמשי, תענה לו". קובי מתקרב אליו.
"ל…א מ… קו… בל, א… ב… ל א… ני א… בו… א".
אריה מחייך. "שיהיה לנו בהצלחה".
שיהיה לו, בהצלחה. שמשי רוצה להתיז, עצבני. לא מתחשבים כאן בבקשות שלי.
אולי נס שאני מגמגם, ככה זה מונע ממני להתחצף אליו.
גם כן נס.
עם כאלו ניסים, כבר עדיף להיות אילם.
***
"היי, אתה שם, במיטה".
"אני באמצע לישון. אם במקרה, אתה לא שם לב".
"אתה מדבר מתוך שינה?"
"תמיד יש פעם ראשונה".
"אורי, קדימה. הזמן שלי כאן מוגבל. עוד מעט אני צריך לחזור לישיבה".
"כואבת לי היד".
"אתה יודע שאני לא סובל פוצי מוצי", יוני מקטר. "אתה קם כבר, או שאעשה את זה בכוח? שי מסכים לי לשפוך עליך מים".
"אני אשפוך עליך בחזרה".
"בשביל זה אתה צריך לקום".
אורי זורק את השמיכה. "טוב, ניצחת".
"אם אתה מודה בניצחון של מישהו אחר, אתה לא כנראה לא מרגיש טוב, אלא אתה בטוח, לא מרגיש טוב". הוא זורק בו מבט חשוד, מקמט מצח.
"אוף", אורי סוגר אחריהם את דלת הבית. "אני לא אוהב שאתה צודק".
"למה, כי זה מאיים עליך?" יוני שואל בשעשוע.
"לא, כי אז אאלץ לספר לך את האמת. ואני לא מסוגל, אני מנסה לדחות אותה".
"אתה מתחיל להפחיד אותי".
"אתה אמור לפחד יותר מהעובדה שאתה נכנס ליער ירושלים, בלי לדעת להבחין בין ימינך לשמאלך". אורי עוקץ אותו, בחיוך תפל. נפול.
"אתה מכיר אותו, אתה גר כאן".
"כמו את כף היד שלי".
"נו בבקשה", יוני מחווה קדימה בתיאטרליות. "תוביל אותנו".
אורי נאנח, מתקדם לעומק היער. יוני אחריו.
"ספר", הם עוברים על פני אנשים, משפחות. ריח קלוש של 'על האש' מלווה אותם.
"חכה, נגיע למקום קצת יותר שקט".
הם פוסעים רבע שעה, שקטים. אורי נעצר, מצביע על גזע עץ כרות. "בוא".
יוני מתיישב, "אני מקשיב".
"אני עוזב".
"חה".
"יוני", אורי בולע אנחה. "אני האחרון שישקר".
"חה". הוא חוזר על עצמו, החלטי.
"לא טוב לי בישיבה. היא לא מתאימה לי".
"אה".
אורי מחליט להתעלם, להסביר. "ישיבה היא מקום שאמור לספק לך את הכלים לצמוח, להתקדם. גם ברוחניות וגם בגשמיות. שלא תבין אותי לא נכון, הישיבה שלנו", הוא בולע רוק. "שלך". כבר לא שלנו, תם החסד. "היא טובה פלוס. שנינו יודעים שהביקוש אליה גדל משנה לשנה".
יוני תוקע בו עיניים קפואות, בקושי ומעפעף.
אורי בולע אנחה שקטה. "לי, היא לא מתאימה. אני צריך ישיבה שתמתח לי גבולות, תציב בפני אולטימטום. תשחרר כשאפשר ותעניש כשצריך. לא תעיף אותי מהישיבה רק כשכבר עשיתי מעשה כל כך קיצוני. אתה מבין?" הוא מתחנן. מצפה לראות זיק, אפילו קטן, בעיניים הירוקות. מוצא בהם ריק. הבטן שלו מתהפכת.
"לא עפת".
"עפתי".
"לשבוע".
"יוני". אורי ידע שהוא יהיה צריך כוח, הרבה כוח כדי לבשר לו. לא ידע עד כמה. "זה מאוד יפה מצד הרב והמשגיח שהם החליטו להתעלם מכל הדברים הלא מוסריים שעשיתי, להשעות אותי לשבוע. אבל אני לא חושב שזו הדרך שמתאימה לי. אני צריך גבולות חזקים, מאוד. אתה… יודע עד כמה קשה לי בעניין הזה.
ישיבה כמו זו הנוכחית, היא ברכה. לא בשבילי. כל עוד תהיה לי האפשרות לפרוץ קווים אדומים, אעשה את זה. כי אדע שאף אחד לא יקפוץ לי על הראש,. יכה בי בקורנס, ויצעק שאני פשוט יצר הרס. הם ימשיכו ויקבלו אותי בהבנה.
אני לא צריך הבנה, אני צריך חינוך".
"תעבוד על עצמך", יוני יורה. כאילו הוא טיל סילון, מהיר. משאיר אחריו שובל רעיל בשמיים.
"הכי קל לומר לבן אדם לעבוד על עצמו. אבל אני צריך כלים. תחשוב שאני תינוק גמלוני, בסדר? לא יודע להבחין בין ימין לשמאל. יעזור לצעוק עליו שיעבוד על עצמו? לא.
אני צריך עזרה כדי להתקדם, להוציא ממני את כל היכולות והדברים הטובים שיש בי".
"המשל לא דומה לנמשל", הוא אדיש, ברמה מפחידה. "כי אתה לא תינוק".
"במידה מסוימת, כן".
"טוב".
"יוני-"
"הבנתי", הוא קוטע אותו. "אתה צודק, תעזוב".
אורי פותח פה, סוגר. דמעות עולות בעיניים שלו.
יוני נרתע, נתקע בגזע העץ מאחוריו. "סליחה".
"זה בסדר", אורי מחליק על האדמה. המכנסיים הנקיות שלו מתאבקות. יוני מחליק בעקבותיו, שקט. "אבל אני חושב שאתה לא מבין אותי. לא מבין עד כמה קשה היה לי לעשות את הצעד הזה, להחליט. לעזוב אותך".
יוני מסב מבט כאוב, עמוק מני ים. שותק.
"לא הצלחתי להירדם. הגעתי למספר אסטרונומי של כבשים", הוא מגחך בעצב. "כל הזמן עמדת לי בראש. לא הבנתי איך אני יכול, מסוגל, לחשוב אפילו על לעזוב את החבר הכי טוב שלי. יוני אתה-… נראה לי שאתה לא באמת מבין מה היית בשבילי".
"אני לא", הוא לוחש.
"ותמשיך להיות".
"מה?"
"ילד, גם אם אנחנו נפרדים לשתי ישיבות שונות. זה לא אומר שהדרכים שלנו נקרעות אחת מהשנייה. הן בסך הכל מתפצלות, ובכל מספר קילומטרים יש צומת, היפגשות דרכים.
זה לא שאני הלכתי למזרח, אתה הלכת למערב. וכל אחד נשאר במקום שלו, בלי לזוז ממנו מילימטר. אנחנו בני אדם, דינמיים,. משתנים. זו לא פרידה לנצח".
"אתה צודק", יוני לקוני, חסום.
"יש לך עוד כמה מילים באוצר?" הוא בוכה, הוא צוחק. הוא לא יודע מה עובר עליו. רק מרגיש שכואב לו. וכאב, מכיל בתוכו כל כך הרבה גוונים.
"יש לי". העיניים שלו יבשות, נראות כמו מדבר צרוב. "אתה חבר אמיתי".
"אתה לא באמת אומר את זה".
"אולי זו פטה מורגנה".
"יוני…"
"רק חבר אמיתי, כמוך. יהיה מסוגל לעשות צעד כזה, ששום דבר לא יכול להיות בו ברור מראש. רק בין חברים קרובים באמת, הפרידה היא לא סוף פסוק. היא התחלה חדשה. בכלל, אין דבר כזה סוף. יש סיום, שהוא התחלה".
"אתה חכם".
יוני מחייך ברעד.
אורי מרים מבט לשמיים, נתקל באין ספור צמרות עצים, בפיסות קרועות של שחור, נצנוץ כוכבים. מחייך גם, בחיוורון.
"אני מעריך את הצעד שלך", יוני עוקב אחר העיניים שלו. "הוא מראה דבר אחד, אתה בוגר".
"ומה אתה?"
יוני מחזיר אליו מבט, משפיל לאדמה. הידיים שלו אוספות חול, נקמצות, נפתחות בחזרה. זה נעים. "אני, בדרך להיות גיבור".
"אני אוהב אנשים שמודעים לעצמם", הוא מוחה טיפות מלוחות.
"חבל, הבכי הוסיף לך יופי".
"אז, אתה רוצה לראות אותי בוכה עשרים וארבע שבע?"
"לא", הוא שולח לעברו מבט רציני, אוהב באמת. "כשצריך".
"את הדבר הזה", אורי קם, מתיישב לצידו. "אתה צריך לומר לעצמך".
יוני מפנה אליו עיני זית כהות, "אתה חושב שאני יכול? שיש לי את הכוח לנצח את… המסלול שלי?"
"אתה יכול, ויש לך כוח".
"מאיפה הביטחון?"
"ממי שאמר והיה העולם".
"אתה נביא?"
"בן נביא".
"ובכן", יוני נועץ בו מבט מבולבל. "זה נשמע לי כמו קשקוש".
אורי צוחק. "אני יודע. כי השם לא נותן לאדם ניסיון ללא יכולת לעמוד בו בגבורה, לנצח אותו".
יוני לוקח נשימה ארוכה, מרגיש את הריאות שלו מתרחבות, מתמלאות באוויר נקי וקריר. "הוא מאמין בי".
"בדיוק".
"ובך".
"אני מניח".
"ואני בטוח", הוא מחייך בעדינות.
ופתאום, משהו נוצץ בזוויות העיניים שלו. בין החתכים והסדקים, בין הכאב הפועם. הן זולגות באיטיות, בדממה. והוא אפילו לא מתייפח. רק מנגב אותן, משתאה.
אורי מניח עליו יד חמה. שמח, בפשטות. "מאמין בך, גיבור".
קוראים לזה, לחיות.
***
חמדן דוקר אותה בעיניים רושפות, "דברי". אולי סרי צודקת, אולי.
"נגיד שאנחנו חיים בתוך סיפור", יסמין נכנסת ישר אל העניין, לא בטוח שיהיו לי יותר מדי רגעי חסד. "מי הדמות הרעה בו?"
"את", הוא יורה בלי להסס.
"לפחות סיבה אחת", יסמין מבקשת בנינוחות.
"השארת את אמיר לבד". הוא מתרחק מהדלת, מורה לה לבוא בעקבותיו.
היא באה. "נכון, אני מודה, הייתי חסרת אחריות. עוד לא התרגלתי לעול של תינוק קטן שאני צריכה לקחת איתי לכל מקום שאני יוצאת אליו".
חמדן מתיישב, יסמין מסיטה לעצמה כיסא.
"תעמדי", הוא פוקד בקור.
היא בולעת אנחה, זה לגמרי לא הזמן. "הרע האמיתי הוא עבד, לצערי".
"למה?"
יסמין נשענת על הקיר, "הוא חדר לבית הפרטי שלנו, גנב את אמיר".
"מה לא מובן במילה תעמדי?"
היא מתיישרת, "אתה מבין אותי?"
"לא".
"תנסה להבדיל בין המקרים. אני, לא פעלתי באחריות. עבד, לא נהג במוסריות".
"יש מושג שנקרא רשלנות פושעת".
"שוב פעם, טעיתי. אני מצטערת. אבל עבד גנב אותו במזיד, למה?"
חמדן מסתכל עליה, "תכיני קפה. ג'מה, אני אשמח שתלכי לערוך קנייה גדולה, חסרים כמה דברים בבית". וגם אם לא, העיקר שתסתלקי מכאן, עכשיו.
יסמין לוקחת את הקומקום, מרתיחה מים.
חמדן בוחן את השולחן בביקורתיות, חושב.
"עבד הרג את אבא שלך", היא לוחשת מאחוריו. מורידה ספל חרסינה מהארון. "איך אתה יכול להאמין לאדם שאפשר לסכם אותו במילה אחת, רוצח?"
"שתי כפיות סוכר", הוא מגיב.
יסמין פותחת את הצנצנת, מכניסה כפית. מוציאה. מכניסה, ושוב מוציאה. "כל הדמות שלו, שהוא מייצג, היא רוע. פוליטיקה מכוערת. עבד עושה את מה שטוב לו, את מה שהוא ירוויח ממנו.
אין כאן חשיבה על האחר, רק אגואיסטיות טהורה. אם צריך להרוג את החבר הכי טוב שהיה לו, הוא יעשה את זה", היא מניחה מולו את הכוס. נשארת לעמוד.
חמדן מביט על האדים, הם מסתלסלים. חמים. "שבי".
היא מקשיבה, מעדיפה לא לפתוח בויכוחים מיותרים. לתוצאה רצויה, זה בטוח לא יוביל. מי שנכווה ברותחין, יזהר בצוננין ופושרין.
"תניחי את הידיים שלך על השולחן".
יסמין מרימה גבה, "מה?"
"תניחי".
היא שמה אותם בחשש, עוקבת אחריו.
היד שלו משחקת עם כוס הקפה, כביכול באגביות.
חרדה מטפסת לה בגרון, כמעט מחניקה אותה. "חמדן".
"שקט, אני מנסה להתרכז".
יסמין זזה באי נוחות. רוצה להוריד את הידיים, לא מסוגלת להפר הוראה ישירה שלו.
הוא נועץ מבט עוין בכוס, הופך אותה לכיוונה.
"אאוצ'". היא מזנקת מהכיסא באחת. לא בזמן, הקפה נשפך עליה. כולו. דמעות כאב עולות בעיניה.
"אמרתי, שבי".
"אני-, נראה לי שקיבלתי כוויה".
"אני די בטוח בכך, שבי".
"לפחות תן לי לשטוף את הידיים, שלא יתפתחו לי שלפוחיות", היא מתחננת. האצבעות שלה שורפות.
"לא עכשיו".
יסמין נושכת שפתיים, הכי חזק שהיא יכולה. דם מטפטף לה מהשפה התחתונה. היא מעפעפת, לא לבכות. יסמין, לא לבכות.
פיקת הגרון שלה עולה ויורדת במהירות, הבכי תקוע בה. היא רוצה לצרוח מרוב כאב מטשטש.
חמדן סוקר אותה, מאופקת. "את יכולה לצעוק".
היא פותחת שפתיים מכווצות, פולטת נשיפה על הידיים. הן אדומות.
"תבכי, זה בסדר".
יסמין מתפרקת, בוכה. "אני יכולה לשטוף עכשיו?"
"כן".
היא קמה, רצה אל המקלחת, מנסה לפתוח את ברז המים. לא מצליחה. כואב לה מדי.
חמדן נכנס אחריה, פותח.
יסמין מכניסה במהירות. בועות מתפוצצות בה, זועמות, כועסות, נואשות. הבכי חונק אותה, צעיף מהודק מדי.
"את כועסת?"
היא לא אומרת כלום. מניעה את האצבעות באיטיות, בתנועות מעגליות. זה שורף, השם יודע עד כמה.
"זו הייתה שאלה".
"קצת".
"קצת הרבה".
יסמין מהנהנת, לא יודעת מה יבוא עכשיו. זרם המים הקפואים מכה בידיים שלה, מכהה את פעימות הכאב.
"עד כמה את מוכנה להילחם על החירות שלנו?"
"שלנו?" קל לשמוע את הגיחוך מבין היפחות. "טעית, הכוונה שלי".
"לא", הוא מתעקש, "שלנו. זה היה ניסוי".
היא מפנה אליו מבט מהיר, "אולי אני לא שומעת טוב".
חמדן מתיישב על מכסה האסלה, מסתכל על התאריך שמוטבע על המשחה נגד כוויות. "את שומעת מצוין, רציתי לראות עד כמה את איתי".
"אז אולי ההבנה שלי לקויה בחסר".
"גם לא", הוא פותח את הפקק. "בואי, תוציאי את הידיים. יש כאן נייר סופג, אני אייבש לך לפני כן".
יסמין סוגרת את הברז עם המרפק.
חמדן מניח את המשחה בצד. תולש חתיכה של נייר ומייבש בתנועות נקודתיות ומהירות. "רציתי לבדוק עד כמה את מסוגלת לסבול השפלה, ובכל זאת, להמשיך ולהקשיב לי".
היא מהממת משהו לא ברור.
"אחרי מה שעבד אמר לי, התבלבלתי. לא הבנתי מי נגד מי, כמה, למה. חשבתי שאם אקשיב לו, יהיה בסדר. הוא אמר לי להיות גבר, להתעלל קצת. כדי שאחרי תקופה קצרה נזכה לקבל את אמיר. ניסיתי".
"הצלחת", מריר.
הוא לוקח את המשחה. "פעם אחת יותר מדי. אני לא מסוגל לעשות את זה יותר, בטח שלא לך. גם אם אמיר לא יחזור אלינו, בגלל שאני נמושה", חיוך קטן מרחף בין השפתיים שלו. "אני לא אפגע בך יותר. הבנתי, זה לא בשבילי".
הידיים שלה רועדות, היא שותקת בחולשה.
"עד כמה תהיי מוכנה להילחם?" חמדן שואל שוב. "קל, זה לא יהיה".
"אני אעשה כל מה שצריך כדי שאמיר יחזור אלינו", הדמעות שלה מתחזקות. "אני מתגעגעת אליו".
חמדן מסתכל עליה, מתכווץ באשמה. "גם אני".
© כל הזכויות שמורות
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
85 תגובות
את, את. משוגעת.
זה היה יותר ממושלם. באמת שאין מילים.
אחח, כמה שאני אוהבת את החברות הזו, ייאו.
איפה מי שאמרה שאין רגש בסיפור הזה, איפה??
❤❤❤❤
מתוקים, אמאלה, ממש.
וחמדן, אע, אפשר להאמין לו? הוא היה חמוד והיה עצוב לי שהוא מתחיל להתעלל ואז אני לא אוכל לומר שהוא חמוד. ידעתי, הוא באמת חמוד. ושירה, אהה. שירההה את יהודיה מהממת? סרי איזה נשמה היא. המון הצלחה לה. ועבד, שימות, יאווו
אוהבת את כולכם (לא אותך עבד, לא).
הגענו לזמנים שמשוגעת זה מחמאה. וואי איזה כייף.
*כל מי שאמרה שאין רגש בסיפור להתפקד*.
האמ, אני לא רשאית להעיד על חמדן אם הוא חמוד או לא. כי התשובה היא, שאין לי תשובה. אני לא מדברת על דמות בספר אלא אם הייתי חושבת על יהודייה שנשואה ל- ערבי לא הייתי חושבת שהוא חמוד. מצטערת. המציאות מכתיבה אחרת.
לא נורא, אין שום צורך לאהוב מפלצת כמו עבד ואת תווכחי לעובדה הזאת היטב בפרקים הבאים.
אוויי
אני חולה על חמדןןןןןן
חולה עליווו
למה???
אפילו בפרק הקודם אהבתי אותו, לוידעת למה
ושאורי ויוני לא יפרדו!!
תזהרי ממני אם כן!?
אם כבר חולה, בואי תהיי בריאה. סליחה שאני כל הזמן מעירה על זה, אבל זה צורם לי?
רוצה ספויילר? אין. ספויילר, אני צריכה להיזהר ממך.
אני צריכה לחבק פה מישהו בדחיפות.
אני רוצה בבקשהה אני חייבתת
אותך. ואת פדאלית. ואת כולן.
אמאלהההה
את פשוט לא מבינה כמה בפרק הקודם פשוט היה מעצבן שחמדן ניהיה רע ,
כאילו כבר חשבתי שהוא טוב ויהיה טוב וזה עשה פשוט רע!
שיואוו אין עלייך שהחזרת אותו אלופהההההה אמאלה תודה ממש את פשוט כותבת מדהים חולה על הכתיבה שלךךך
האמ, מה לעשות. לפעמים צריך להראות את הצד האפל שבדמויות. אלו חיי הסופרת (וואה).
*בריאה על הכתיבה שלך. כן, כן, סליחה שאני מתקנת.
במבי, אין מילים אחרי כזה המשך. אני אוהבת איך שסיימת עם אורי ויוני, הלוואי וכולם היו חיים. כמוהם.
תודה:)
ומחכה במתח להמשך?
הלוואי שכולם היו הולכים בדרך הנכונה להם. אמן ואמן.
תודה לך☺️
וואוו.
יואוו.
זה אחד הפרקים שממש אהבתי.
אני אפילו לא יודעת למה…
אגב, פעם ראשונה שעשיתי לך אהבתי 3.
יש, איזה משמח זה. גם אם את לא יודעת למה ?
שאת השלישית שלחצת אהבתי? יאיי, מזל טוב!
פרק וואו מטורףף
הכי תודה בעולם.
רועעעעעעע
איך הבטן שלי התכווצה כתהוא אמר לה להישאר לעמוד.
רק שלצערנו זה התרבות שם. פויייי
במבי. טאטע יעזור. רק הוא
רוע טהור.
לצערי.
בואי נתפלל אליו שאף אחת לא תיכנס לשם. לא מרצון ולא בלי רצון. אמן.
התפתחות מעניינת וואו.
לא ציפתי לזה?
אוי אורי אורי הוא צריך הרבההה רחמי שמיים!
תודה במבושית!❤
התפתחות מעניינת באיזו זירה?
תתפללי עליו?
בשמחה אייסוש❣️
החמדן הזה מתעתע
זה בדיוק העניין.
אחת הסיבות שמאוד קשה לצאת ממעגל ההרס הזה.
ביד אחת חיבוק, ביד שנייה סטירה.
אני תוהה לעצמי מי יותר מסכנה יסמין או אני
בטח אני…
האמ, בואי נסגור על יסמין.
את לא כזאת מסכנה, פדאלוש חמודה.
הי הייי עד כאןן
ובטח שאני יותר, יסמין לא קיימת במציאות(לא לרגום אותי באבנים) ואני כן?
(חחח אשכרה יש פה אימוגים של חצי ראש ????מה חסר לאנשים בחיים?!)
האמ, אולי יסמין עצמה לא קיימת. אבל כמוה, לצערי, יש.
–
למה את מחפשת אימוגים מוזרים??
כן. נכון. אוף
הם חיפשו אותי לא אני אותם
כלומר חיפשתי אימוגי ששיזדהה איתי ולא מצאתי אחד כזה…
אמאלה!!!!! איזה פרק מושלם במבי! הכתיבה שלך מאלפתתתתתתתתתתתתת! מחכה בקוצר רוח להמשך!
תודה, קרמבו.
איזה כייף לשמוע. שרק תלך ותשתפר. האמ, בסוד סודי בהחלט, יש לי ברוך השם עוד סיפור.
אז מעדיפה לקרוא רק אותו לראות שהשתפרתי וזהו?
דייי שירה אל תיהי תמימה יותר!!!!!
מאיפה לך שזה מה שבאמת יהיה?????
הופה,
הנה הגיעה מישהי שחושבת ריאלי.
באמת אף אחד לא אמר לה, לצערה.
חמדן הזה רשע. רשע.
לא מאמינה לשום מילה שלו.
ויסמין פשוט טיפשה שהיא לא בורחת,
ועוד ממשיכה להאמין לו.
ובמביי הכתיבה שלך פשוט מושלמת!!
חמדן רשע, וואלה נכון.
יסמין טיפשה, במובן מאוד מסויים כן. אבל זה לא בדיוק נכון, היא בגדר שבויה. פיזית, נפשית ופסיכולוגית.
–
תודה!
איכס איזה מגעיל החמדן הזה
שונאת אותוו
הוא סתם שקרןן לא מבינה איך אתם מתלהבות עליו…
אני עוד מתלבטת אם הן מתלהבות על הדמות, או על החוזק שהוא משדר. כי אלו שתי דברים שונים בהחלט.
איזה מגניבבב. העליתי פעם פוסט על זה שהכי טוב לראות את הקושי בתור "הזדמנות".
והכתיבה שלך, מלאת רגש??? מהממת שאת? וואו!
רגע, חמדן מתחיל להיות טוב???
זה לא הגיע ממני, הגיע מהרבי המתוק שלנו❤️
–
תודה, מלחית מהממת שכמוך.
–
אני לא הייתי מגדירה אותו כאחד שהפך את עורו, זה לא קורה ביום אחד.
אהה, יפהה. שמתי לב שאני מעלה דברים מחזקים, ומגלה שכתוב אותם בחסידות או בשיחות של הרבי. ואני אפילו לא לומדת אותם? הכל מסיפורים??
יפה ששילבת משהו מחזק בתוך הסיפור?
חחחחח תודה?
אהה. אוףףף? שונאת אנשים צבועיםםם. אני אשפוך עליהם צהע רותח?
את רואה מה זה? ילדה עמוקה וחסידית שכמוך :*
מבחינתי, אם אין תוכן בסיפור, זה יום שאני אצטרך להפסיק לכתוב… אהה, השם ישמור.
–
מה תשפכי עליהן?
חחחח???
משתדלת?
אני אשפוך עליהם צבעע רותחח לכל הצבועיםםםם.
ולא סתםם. מעורבבת בפלפל חריף ברוטב חמאת בוטניםםם מקולקלל. מיונז עםם סלקקק. וחסה עם קטשופפפ שעבר התוקף שלו לפני 20 שנההה?
בואו נגיד שממש לא הייתי רוצה להיות שם כשזה קורה.
למה??? זה יהיה כיףףף
כל עוד אני לא הקורבן.
בינתיים לא??
ב-נ-ת-י-י-ם?
ישששש סופסוף חמדן נרגעעע
פיווו זה היה פרקקק…. הוריד לי תלב לגרביים כשהוא שפך עליה את הקפה!!
פרק מטורף במביי!!!!
פרק הבא דחוףףף
תגדירי נרגע.
אולי זה פסיכולוגיה הפוכה, דרגה שתיים למתקדמים. (קרדיט, הרשלה מיועדנו משכבר הימים).
–
פרק הבא בעוד שבוע בעזרתו יתברך?
יש לך כישרוןןןן ילדהההה
ברוך השם, תודה הקב"ה.
–
ותודה לך, ויקי.
בכיף נשמהה
☺️
אעע אמאלה מה זה היהה
פרק שלמותתת!!!
אני ממש מתלבטתת אם להאמין לחמדןן הזה או לא?
הו, מעולה, יפה. אני אוהבת שלא מאמינים מיד.
הצעה שלי, תחשבי על הדמות שלו פעמיים.
תמיד אמרתי שאני אוהבת את חמדן.
בחור חכם.
אגב, לפי חישוב קצר שלי, יש לנו בערך עוד שבע פחות או יותר פרקים לסיום?
אני זוכרת?
כל פרק את אוהבת אותו יותר. איי, בנים גדלתי. חמדן, חמדן.?
–
יפה. יש לך את זה במתמטיקה. כן, משהו כזה בערך. תתכוננו לפרידה.
אם בנאדם שהיה עם ספל קפה רותח והיה אומר לי להניח את היידים אני לא יודעת מה הייתי עושה.
אמאלה. פ-ח-ד.
במבי זה היה פרק מהמםםםם.
שכוייחח
בואי נגיד שכל עוד מדובר בבן אדם כמו חמדן, היה עדיף לשירה לסבול את זה מאשר לא להקשיב לו ולחטוף אני לא רוצה לתאר מה.
–
ו-תודה.
במבי י״ט בניסן תשפ״ב בשעה 18:23 הגב
לא הרבה ולא קצת, משהו באמצע. זה אמור להיגמר עוד כמה שבועות בעזרת השם.
____________________
כתבת את זה בפרק 52. סתם לידע כללי, המכות נגמרו השבוע?
[מחקתי חלק מהתגובה, זה היה פשוט החלק שרציתי לשאול.
נו נכון, כתבתי ואני עומדת מאחורי זה. עוד שמונה פרקים ופניטו, נגמר הסיפור בעזרת השם.
האמ, בעיקרון. אבל אם נדבר על לא בעיקרון, אז אולי לא בדיוק.
תגידי, כשחמדן אומר לך "את יכולה לצעוק" ו"תבכי, זה בסדר"
זה בשביל להשפיל אותה או בשביל לא יודעת מה?
בשביל להשפיל אותה, ברור.
עצם זה שהוא מחליט לה גם מתי לבכות ולצעוק זה שיא ההשפלה.
יאא איזה פרק יפה!!
רגע, שוב חמדן מתעתע בנו? אני כבר לא יודעת מה לחשוב.
וסרי מתוקה.
אם הוא מתעתע או לא, אני משאירה לכן לגלות לבד.
סורי, לגמרי, חסידית אומות העולם זאת.
יאוו זה היה כ"כ יפהה
אמאלה כולי אעאהנ
אין לי מיליםם
(ומזל טוב ודי למבין..:)
יאיי, תודה. איזה כייף.
–
ומי שאת לא תהיי, תודה☺️ אין, ריגושים, ברוך השם.
ואוו ואוו במבי
הצלחת להוציא דמעה.
עם זה אני אומרת הכל.
תודה לך?
ועם זה, אני, מקבלת הכל.
אני חושבת שזה באמת אומר הרבה, וזה משמח אותי.
תודה לך, מפג.
במבי, מתי כבר תביני שאני רוצה ספר שלך? בושה לאנושותת חח
סתםסתם,
את משוגעתת ואת כותבת נדיייר של החייםםם!!
וחמדן הזה… אני לא מאמינה לו בשום צורה. גם שהוא נחמד..
אני די חושבת שהבנתי את זה, אבל לפעמים זה לא תלוי בי??
יש, איזה כייף שאת לא תמימה. האמ, כאילו אולי הוא ימשיך להיות רע ואולי לא. אבל זה עדיין כייף.
סולחת..
את צודקת שלפעמים צריך להראות את הצד האפל אבל
עד ל-לשפוך קפה רותח על יסמיןןןןן????
מה היא עשתה רע בכל הסיפור הזה?
וחוץ מזה שאני ממש אוהבת אורייייי! מותק של בחורר
ואגב מה היה כל הסיפור עם עבד שרצח את פאוד?
פאוד עשה את זה בעצם רק כדי שרייצל לא עבור על איסור שהיא מתחתנת עם שי כשפאוד בחיים?
אשמח להסבר
תראי, הוא לא רואה אותה כיסמין החמודה מהסיפור, כן? מבחינתו, היא אשתו שלא עושה את מה שהוא מצווה עליה ומתוקף כך, הוא מתיר לעצמו לעשות לה מה שהוא רוצה. זה התרבות. בעיקרון.
לא, ברור שלא רק בגלל זה. אבל חכי, ממש בפרקים הבאים זה יהיה מוסבר בפירוש, עוד מעט נגמר הסיפור בעזרת השם.
שיאוו שזה יפה!
במבי אחרי שהסיפור יגמר..לא רוצה שהוא יגמר._.
תתחילי סיפור חדש?
תודה על זה!
כל דבר נגמר בסוף?
–
אני אגיד לך את האמת, אני *כותבת* סיפור חדש. אם אני אעלה אותו, זו כבר שאלה אחרת לגמרי.
עצביםם, לא העלו לי את התגובה. לכי נסי לשחזר עכשיו..\
פרק יפיפה. כתיבה אדירה.
אוקי, אז הדיאולוג בין אורי ויוני לא עניין אותי כל כך. דילגתי עליו.
לענייננו:
יסמין בוחנת אותו, מסתובב בסלון בחוסר מנוחה. היא זעה בחוסר נוחות. לא חסר לי שהעצבים שלו ישפכו עלי, שוב.
שתי 'חוסר' ברציפות. כדאי להוריד אחד.
כי אדע שאף אחד לא יקפוץ לי על הראש,. יכה בי בקורנס, ויצעק שאני פשוט יצר הרס.
להוריד או פסיק או נקודה.
מקווה שכתבתי כל מה שהיה בתגובה של אתמול..
תודה, תודה?
–
ככה? ככה את הולכת לעבור על הספר? לדלג על חלקים שלא מעניינים אותך? (אימוגי כועס מאוד).
–
יאיי, ושוב תודה על ההערות הקטנות והחמודות האלה.
בשמחה, בשמחה:)
–
כשאעבור על הספר, זה בדיוק מה שאעשה.
(סתם, סתם. אל תדאגי) (אימוגי צוחק מאד)(כי באתי לכתוב שמאד זה בלי ו', ועשיתי גוגל וגיליתי שזה עם ו' אז פשוט תזרמי עם המגיהה שלך שנוח לה לעשות בלי ו', כי היא עצלנית אחרי שכתבה את המגילה הזו).(סוף סוף הגיעה הנקודה לעיל, הידד)
–
ושוב בשמחה:) מיי פלז'ר:)
אין כועסת כמוני.
–
אם מגיהתי תמצא שגיאות ולא תתקן מחוסר כוח, זה יהיה חמור מאוד.
??
דיייייייייי
אין לי מילים
פשוט אין מה לומר.לא יודעת למה, הידיים שלי רועדות
זו הפעם הראשונה בחיים שלי שקראתי כזה סיפור יפה על כוחה של חברות
את אלוווופה!!!
וחמדן? עדיין מריח לי חשוד
כמו כל ערבי
אם את עדיין פה, אני די אשמח לשמוע לאיזה חברות מהחברויות בספר התכוונת. ותודה, כמה שזה משמח אותי.
–
מסכימה איתך.
במבי תגידי לי את נורמלית?
אז אני יענה בשמך. לא.
רוצה להסביר לי מזה הטרוף הזה?. נכנסתי ככ חזק לסיפור וליבי עם שירה ברמות.
ואת, לגבי הכישרון שלך. תעשי איתו משו בבקשה כי סיפור בשותפות זו התחלה טובה אבל קדימה הגיעה הזמן להחתקדם. אבל תשתפי פה גם;)
אוהבת את הכתיבה שלך מהרגע שנכנסת לפה. אינלי מושג בת כמה את אבל זה לא משנה כי את ראויה להערכה.
מצדיעה לך.
אני הקטנה❤❤
יאיי, כמה כייף להיות לא נורמלית. אהה.
שותפות זו באמת התחלה נפלאה, אבל אני לא רואה כרגע עוד אפשרות חוץ ממנה, ככה שאין לי כל כך לאן להתקדם, אני חושבת.
בת שמונה עשרה. לא כזאת זקנה, כן? עשיתי לא מזמן?
והיי, חמודה, את ממש לא קטנה. אני מבקשת.
לא אהבתי את הסוף,
ממש צדיק תמים חמדן..
ההתחלה מהמם
לא אהבת את הסוף, או שלא אהבת את ההתנהגות של חמדן?
אוףף במביי
כל יום אני הולכת לבדוק אם היה לך יום הולדת או מסיבה שלכבודם תעלי פרק לפני יום שלישי,
מה, לא הבנתי, אין לך מסיבות בחיים??
אני יכולה לארגן לך בכיף, רק תבקשי.
(צוחקת כמובן כן???)
דרך אגב, את באמת מתכוונת להפריד את אורי ויוני??
את נורמלית??
כי אם את מפרידה אותם את פשוט לא נורמלית. נקודה.??
תראי, ימי הולדת ומסיבות יש ברוך השם?
אבל איך אומרים לא מערבים שמחה בשמחה?
–
האמ, אני לגמרי לא מתכוונת לגלות לך. מחר יום שלישי, ואולי הוא יגלה כמה סודות.
–
אה, ואני לא נורמלית בלי קשר. מחמאה?