אחת אפס לאמת /53

פתק 26
במבי

.
לפרק הקודם

"אז", יסמין מבררת בפחד. "מה הבנת?"

חמדן מתופף קלות על הכיסא, קצב מונוטוני. מלחיץ. "בהתחלה, לא רצית להתחתן איתי, אני לא רציתי להתחתן איתך. כל אחד מהסיבות שלו. עד כאן, הכל טוב ויפה".

יסמין מורידה עיני דבש, נושכת שפה.

"לא כדאי שאבקש ממך שוב להביט בי, העצבים שלי לא יעמדו בניסיון נוסף".

"סליחה", היא מרימה במהירות, בוהה בפנים החתומות שלו.

"את", חמדן ממשיך. "רצית רק את האמת, חתונה איתי לא עניינה אותך. אני, לא רציתי, כי ידעתי שאת אחותי מצד האבא".

"כן", יסמין לוחשת.

"בסך הכל רצית לדעת אם אבא חי או מת, נכון?" הוא תוקע בה מבט חד. "לכן הסכמת לקשר עם המשפחה. ואני מוכרח לומר שהתחלת למצוא חן בעיני, אולי קצת יותר מדי. הופתעתי, אפילו מעצמי".

יסמין מתקשה לנשום. אלוקים, אני לא בטוחה שאעמוד בזה.

"אז פניתי לעבד", הוא ממשיך לירות, בדיוק למרכז הלב שלה. "ביקשתי שיחייב אותך להתחתן איתי. ואז, שיחקתי כאילו אני לא מעוניין. בכל זאת, זה לא לכבודי. ואת, שעוד לא קיבלת מה שרצית, חשבת שהעניין יקודם הודות לחתונה, אני צודק?"

היא מהנהנת בשתיקה.

"אני מבקש שתעני לי", הקול שלו נוקשה, גוון מאיים שזור בו.

יסמין לוקחת שאיפה ארוכה, רוטטת. "צודק".

חמדן קם באחת. "כמה חוצפה בבן אדם אחד. להתחתן איתי רק בגלל שבשלושים שלכם, סרי אמרה לך שאבא שלך לא באמת מת. הציבה מולך הוכחות חותכות. אז החלטת לשחק איתי קצת. כי הרי, מה כבר יקרה?"

"בסוף", הקול שלה רועד. "אהבתי אותך".

"זה אמור לשנות לי מה בסוף?" הוא זועם, כל כך. "בהתחלה ברחת ממני, מהחתונה".

"אני חושבת ש-"

"שקט. כנסי לחדר שלך, העיניים שלי לא מסוגלות לראות אותך עכשיו".

"אבל-"

חמדן נועץ בה מבט מזרה אימה, משתק. "כנסי לחדר, ואל תצאי ממנו".

יסמין מתרוממת, "מה עם אמיר?"

הוא סורק אותה בעיני רנטגן. "גרמת לכך שהוא יישאר אצל עבד, חכמה גדולה. ועוד מילה אחת, מיותרת, או לא מיותרת שלך, אני לא מבטיח שאשלוט בעצמי".

יסמין מסתכלת עליו, מתלבטת אם לומר משהו. מתחרטת, סוגרת פה חזק. שלא יתמרד בה, יחליט לדבר.

היא נכנסת לחדר.

חמדן הולך אחריה, סוגר דלת. נועל. "תעשי חשבון נפש, נוקב".

יסמין נופלת על הרצפה, לא מאמינה שזה קורה לה. היא בוהה בחדר, מושכת את השמיכה באיטיות. נרתעת לרגע. "אה, זו בסך הכל הבובה", היא נרגעת. שכחתי להחזיר למקום.

יסמין לוקחת אותה, מנתקת את הראש בעדינות. הדפים. היא פורסת אותם, לא קוראת. רק מסובבת לצד השני, מסתכלת על התאריכים המאוחרים.

אחרי התאונה.

העיניים שלה מתמלאות בדמעות, הן מטשטשות את שדה הראייה. מתנקמות בה.

רגע, יש כאן דף אחד בלי תאריך או שאלו רק המים, המלח, שמעוותים לי את המציאות?

היא מוחה טיפות, מתבוננת בעיון. אין תאריך. היד שלה רועדת, הופכת אותו.

לא כתבתי תאריך, לא כי אני לא יודע מהו, או כי איבדתי את חשבון הימים.

אלא כי יש דברים שלא תלויים בזמן.

אני מבין שהם הולכים להרוג אותי בקרוב, אין לי עניין להשלות את עצמי. עבד אמר לי ששהד רוצה להתחתן.

הרגשתי כאילו, כאילו… לקיתי בדום לב. רציתי לצרוח. אני חי!!! אני קיים. איך שכחת ממני כל כך מהר?

רציתי לבכות, יצא לי לשתוק. להביט על עבד ולהרגיש את הכאב מטריף אותי.

הוא התכופף לעברי. 'אני מבטיח לעשות הכל בשבילך, רק תגיד לי מה'.

'מתי אתם מתכוונים להרוג אותי?' שאלתי במקום. לא יכול לענות, לא עכשיו.

כשהחרב תדקור איתי, כמעט תוציא מתוכי נשמה. אני אתעקש. אתחנן.

אלוקים לא יהיה יכול להשיב פני ריקם.

הוא לא יסתיר את עצמו מול השם שלו, שמתקדש.

'כנראה שהשבוע', האישונים שלו גדלו פתאום. מפוחדים. 'אני לא אהרוג אותך', הוא המשיך. 'רק אסתכל, אתן לך כוח לצאת מהגוף, בדיוק כמו שאתה רוצה'.

אני זוכר שחייכתי, הוא למד ממני דבר או שניים. 'עבד, כשתבוא לצפות במוות שלי, אספר לך מה הדבר שאני הכי רוצה.

וזו, תהיה הצוואה שלי'.

יסמין בולעת רוק, הוא לא נבלע. נתקע. היא משתנקת.

אבא מת כי אמא רצתה להתחתן עם שי. איך הם ידעו שהיא מתכוונת להתחתן איתו? כי אמרתי לחמדן.

אני לא חכמה גדולה, אני לא חכמה בכלל. אני קטנה, יותר ממה שאני יכולה לדמיין.

לחמדן אמרתי, לבן אדם שמתנהג אלי עכשיו נורא כל כך.

אני רוצה  לצרוח על עצמי, לקלל את עצמי, להבעיר את כל העולם באש חסרת האונים שלי.

אבל אני לא עושה כלום, ולא רק כי אני כבולה בחדר. אפתית.

הבנתי, זה לא יעזור.

ליפול עכשיו לתוך הביצה הסמיכה והמבעבעת הזו, לא יוציא אותי בחיים. ואני צריכה כוח, כדי לקום, להילחם.

להראות לחמדן שהוא טועה, לשים מולו מראה של המציאות.

יש לנו אותו אבא. בוא, נשלב כוחות, נוציא את אמיר. נשחרר את עצמנו מהכלא.

יש לנו חיים שלמים לחיות, יחד.

כן, אני יודעת שזה לא אתה שנעלת אותי בחדר. זו רק שטיפת המוח של עבד.

היא קמה, דופקת שתי דפיקות מהירות.

חמדן פותח בתנופה. "אני לא מבין, את-"

"צעקות אחר כך. עכשיו, אנחנו צריכים לדבר".

וזה יהיה הצעד הראשון שלי בדרך אל החופש. גם אם הוא מוטעה.

***

אורי נושם את האוויר הקר, סופג אותו.

הפעם, לא אתחכם. צדוק היה מאיים מספיק, ואני רוצה יד מתפקדת.

הוא הולך לאט. השומרון כולו, פרוס מולו. יפהפה.

"היי אתה", יד חמה מונחת על הכתף שלו. "צריך טרמפ?"

אורי אפילו לא מסתובב. מזהה את הקול, את החמימות. "אני לא לוקח טרמפים, שי".

"גם לא מהאבא החורג שלך?"

הוא מחייך, מתיישב על סלע גדול. תהום פעורה תחתיו. הוא מסכל רגליים, מתמכר לבריאה. "אני לא רוצה לחזור לבית או לישיבה".

"וזה, כי-"

"אני רוצה שקט. אולי, להבין כמה דברים. בלי שאף אחד יעמוד לי הראש".

"כולל אני?" הוא מתרחק קצת.

"אתה יכול להישאר, יש כאן שפע של סלעים".

שי נשאר לעמוד, "יוני ביקש לעדכן אותך שהוא מתקדם".

אורי לועס שפה, שותק.

"ילד, שמעת אותי?"

"אני שמח", הוא פולט במאמץ.

"אני חושב שלא כל כך", שי נעמד מולו.

אורי שומט כתפיים בייאוש. "נכון. אני, מבולבל".

"מעוניין לשתף?"

"לא טוב לי. אין לי סיפוק, אני לא שמח. מרגיש שבאתי לכאן רק כדי לסמן וי על החיים. כל המאורעות האחרונים לא עשו לי טוב, היד שלי משדרת אותות מצוקה. ו-"

העיניים של שי מלאות קבלה, בלי שיפוטיות.

אורי מסתכל עליהן, שואב מהן אומץ. "ועפתי מהישיבה. יוני הצליח להשפיע על הרב שזה יהיה לשבוע. שבוע עבר, אני מרגיש שאין לי חשק לחזור".

הם מתבוננים בשקיעה, היא קורצת לעברם באלפי ניצוצות אבק זהובים. גם בתוך הרע יש טוב.

"חשבת, אולי, הישיבה הזו לא מתאימה לך?"

"אני לא יודע", אורי משפשף עיניים בעייפות. "לא מצליח להבין מה עובר עלי".

"תרשה לי להיות דוגרי?"

"מרשה".

"אתה צריך גבולות חזקים יותר".

אורי ממצמץ. קרן אור אחרונה, מסנוורת, פוגעת בעיני הדבש שלו. מתפרקת לשבבי יופי.

"הישיבה הזו לא מתאימה לך. אתה פורץ את הכללים והחוקים שלה פעם אחר פעם, בלי לחשוב פעמיים. תעזוב את זה שאתה נותן מודל מזיק לבחורים, אתה מזיק לעצמך".

"אין לי מה לומר להגנתי".

"זה לא עניין של הגנה". שי מחליט להתיישב על הסלע, מהצד השני. צופה אל בתי יישוב מרוחקים. "אתה לא צריך להתגונן. זה האופי שלך, ואם קיבלת אותו זה הדבר הכי טוב לך. אבל מה? צריך לעבוד עליו, ללטש אותו. להיות במקומות שיוכלו לקדם אותך, לא להרחיק".

"אני לא יכול להיפרד מיוני".

"אני מסכים איתך שמדובר בקושי".

"בלתי עביר".

"עביר".

"אני -, לא".

"אתה תחשוב על זה".

אורי נועל לסת, שותק.

שי מסתובב לכיוונו, אורי מפנה לו מקום. הוא מתיישר. הם צופים, שניהם, לכיוון העמק המחשיך. "אתה מסוגל לבחור בבחירות הנכונות".

"אין דבר אחד נכון. ולא מדובר כאן על בחירה בין רע לטוב. אלא בין טוב לטוב".

"בין טוב פחות לטוב יותר", שי מדייק אותו. מחייך לעברו בעידוד.

אורי מנסה להתנער מהקיפאון שמלפף אותו, "כשאפור נפגש באפור, הוא הופך לשחור וכואב".

"זה מצמיח, לעבר עתיד טוב יותר".

תזכור, גם אחרי הלילה הארוך ביותר מגיעה הזריחה. מאירה באור יקרות.

***

"אני חושב שאני בסדר", יוני צץ מול שמואל.

"חושב?" הוא מרים אליו ראש ג'ינג'י מצלחת הספגטי, ברוטב עגבניות.

"טוב, לא הכי בסדר שיש. אבל בסך הכללי, מרגיש מעולה. אני רוצה שעת סיפור".

"באמצע האוכל?" שמואל גונח.

"אלא? סיפורי אלף לילה ולילה לפני השינה?"

"נניח".

"ובכן", יוני משלב ידיים. "לא".

"אפשר לפחות לגמור את האוכל?"

"מפונק", הוא מפטיר.

"אני לא אטרח לענות", הוא לוקח כף נוספת. מברך. "הרסת לי את התיאבון, בוא".

הם יוצאים לחצר, החושך מלטף אותם.

"אם נתחיל מההתחלה", שמואל מביט בכוכב אחד, מנצנץ. "נכנסתי ל'אופק' בגלל גניבה שהסתבכה".

יוני מביט בו, משדר הקשבה.

"האמת שלא התרגשתי, זו לא הייתה הפעם הראשונה שלי בכלא הזה.

הבעיה הייתה אחרת, זו הייתה הפעם הראשונה שאוריה זכור ל-, נעצור כאן. היה בכלא.

הוא החליט למרר לי את החיים, וכשאני אומר למרר. אני מתכוון לזה. בכל העוצמה של המילה.

הוא היה, בעצם עדיין, קשוח, חזק, בלתי מתפשר.

אם בבתי הכלא של המבוגרים יש מאפיות, מלחמות כבוד וחיסולים. אז אצלנו, אוריה היה ראש המאפיה.

לא שעשיתי לו משהו רע. פשוט מאוד, לא באתי לו טוב בעין. הוא התחיל להתעלל בי.

בהתחלה, הייתי תמים. הלכתי לסוהרים, דיווחתי על ההתנהגות שלו. חשבתי שזה יעזור.

טעיתי, ובגדול.

ההתעללות מצידו רק התגברה.

זה התבטא במכות, בהתנכלויות. להעיר אותי באמצע הלילה, סתם כי התחשק לו. להפוך לי את צלחת האוכל באופן כזה שאף אחד לא יחשוד שהוא עשה את זה. הזמן חופשי בחצר, לא היה חופשי. לא מבחינתי, לכל הפחות. זה היה בסך הכל עוד פתח, נוסף, להתעלל בי".

יוני לא אומר דבר. מסתכל על שמואל, שותק.

"החלטתי לגמור את העניין, אחת ולתמיד. ידעתי שהדבר שאוריה הכי מפחד ממנו זה שיגלו מה הוא מחביא. הוא שמר על הסוד שלו בקנאות.

אבל אני, ידעתי אותו. האמת שבזכותו, בעוד לילה שהוא הקים אותי. לא רציתי לחשוף את אוריה, ידעתי שזה יהיה המעשה הכי מכוער שאני יכול לעשות.

אל תדון אותי, יוני.

היו לי לילות ארוכים בלי שינה. שכבתי במיטה, בוהה בתקרה, מתלבט. אבל אחרי עוד מעשה משפיל מצידו, נגמרתי. זה פשוט נפלט ממני.

הסוהרים, שהיו בחצר,. שמעו. כיוונתי, שהם ישמעו. שהוא מחביא סמים בחדר, אלכוהול. אף אחד לא הצליח להבין איך הוא עשה את זה.

בתגובה, הוא נלקח לשיחת משמעת רצינית. הוסיפו לו ימי מאסר. והכל, בגללי.

לפחות מאז, הוא פחד ממני. ולא, אני בכלל לא מצדיק את עצמי. אני מצטער שגרמתי סבל ליהודי.

אבל לא הייתי מסוגל. גם אני סבלתי, ממנו. אתה מצליח להבין אותי?"

"ברור שאני מצליח", עיני הזית שלו מביטות בו, מבינות. "אתה רגיש, מאוד".

שמואל מתנשם, "אם כבר, המצפון שלי".

"אתה", יוני מתפעל. "שיתפת אותי בכל זה?"

"ולמה שלא?" הוא שואל בפשטות.

העיניים שלו מתעמעמות, "הלוואי שגם אני הייתי יודע".

***

"רוני, מיכל". חלי נכנסת אל החדר שלהן, המצח שלה מכווץ במחשבה. "יש  דבר כזה, חייזרים?"

"אממ", רוני מרימה עיניים מהטלפון. "יכול להיות".

"למה את שואלת, חלי?" מיכל מציצה עליה, מעל הספר.

היא עומדת באמצע החדר, מעבירה ביניהן מבטים. "כי מרים, האישה הזאת שאני הולכת אליה פעם בשבוע. אז אמרתי לה שמי שתפס אותי, הוא חייזר".

"ומה היא אמרה?" רוני שומטת את הטלפון באופן סופי.

"היא הסתכלה בציור שציירתי. אני ציירתי אותו", חלי אומרת בגאווה. "עשיתי לו שתי קרניים, עין אחת, וראש ענק ענק. מרים צחקה ואמרה, כמו ביצה של בת יענה. אני אפילו צבעתי אותו בצבע כחול סגול, כדי שיראה מפלצת".

מיכל מתאמצת לכבוש צחוק, "אבל רגע, מה היא אמרה על החייזרים?"

"היא שאלה למה אני חושבת שהוא חייזר. אז, אז, אמרתי לה שזה בגלל שהוא היה מפחיד. מרים אמרה שחייזרים יכולים להיות גם חמודים, היא הראתה לי תמונה של חייזרית בצבע וורד, היא דומה לי!"

"ובכן", רוני אומרת במבט מהורהר. "את רוצה שנכין לך חייזרית כזו?"

"כן!" חלי קופצת. "אני אשחק איתה, ואכה את כל החייזרים הרעים. נכון?"

"בטח שנכון", מיכל קמה, מלטפת אותה. "בואי, נכין ביחד".

רייצ'ל מסתכלת אל תוך החדר, העיניים שלה מעקצצות. כל כך טוב להן, הן, ביחד.

ורק שירה, לבד.

***

"שמשי", קובי מסמן לו לבוא.

הוא מרים אליו עיניים. כשואל, מה עכשיו.

"זה לטובתך, בוא מהר".

שמשי נועץ בו מבט חוקר. קובי מחזיר לו באחד שליו.

הוא נאנח, 'קשור למה?'

"כבר תראה".

'הפתעה?'

"לא", קובי מחייך. "פשוט אני יודע שאם תדע לפני, לא תרצה להגיע".

שמשי מזעיף פנים. 'תודה באמת'.

ניצוץ שובב מרצד בעיניים של קובי, רציני. "על לא דבר".

***

"לדבר". חמדן מגחך, תוקע בה זוג עיניים רושפות.

"בדיוק". יסמין נשענת על המשקוף, מנסה לשדר נינוחות.

"בשביל זה הוצאת אותי מהסלון, גרמת לי לבוא עד לכאן. בשביל שנדבר?" הוא זועם. "את כל כך טיפשה. ואין, פשוט אין לנו על מה לדבר", חמדן הודף אותה חזרה אל החדר.

היא נועצת בו מבט המום.

"למה את כל כך מופתעת?" הוא סורק אותה בתיעוב. "את לא יותר מאפס מאופס, אני לא מצליח להבין איך התחתנתי איתך, איך עשיתי את הטעות הזו. חסרת אחריות, להשאיר את אמיר, לבד. מה חשבת לעצמך, אני יכול להבין?"

"על זה בדיוק רציתי לדבר איתך", היא מנסה לשמור על העשתונות שלה. הוא אף פעם לא דיבר אלי בכעס כזה.

"ואני לא רוצה לדבר על כך. מה תאמרי?"

"אני אשאל למה?" היא אומרת בשקט. מפוחדת, באמת.

"כי אין לך טיפת שכל בקודקוד שלך", הקול שלו מגרד את תחתית סולם האוקטבות, ארסי.

"אני-"

חמדן טורק את הדלת, "שבי על המיטה".

יסמין מתיישבת, לא מסכימה לעצמה להודות שהיא רועדת. מבוהלת.

"אה, רק רגע", הוא ציני. פותח את הדלת בחזרה, מכבה את האור. "מה את מרגישה עכשיו?"

היא שותקת.

"תעני", בעיניים שלו יש ברק חשוד, דורש במפגיע שתענה.

"מפחיד", יסמין נאלצת לענות.

חמדן הולך, נעמד מאחוריה. "ועכשיו?"

היא מצטמררת, "אותו דבר".

"אה, אני מפחיד. לפחות כמו החושך", הוא מתיישב על המיטה בקפיצה.

יסמין חושקת שפתיים, לא מעיזה להפנות מבט לאחור.

הוא דוחף אותה, נונשלנטי לחלוטין. היא נופלת, המצח שלה נחבט בקצה של הארון.

"איי", היא מתערפלת. העוצמה של הדחיפה הייתה חזקה. "למה?" יסמין משפשפת את המצח בכאב, היא מורידה את היד. דם.

"חמדן", הקול שלה עולה מן האוב. "אני, נראה לי, פתחתי את המצח". כואב לי, מאוד. כאילו אלף יתושים הגיעו, עוקצים אותי, מעקצצים. היא נאנקת.

"ומה בכך?" הוא מחליק מהמיטה, לידה.

"תזמין רופא", היא מבועתת. "אני מסתחררת, חמדן". יסמין בוכה. דם זולג לה מהמצח, מתערב בדמעות מלוחות.

"את נראית כמו ערפד מוצץ דם. רק היכולת האגדית להפוך לעטלף, חסרה לך".

"זה לא מצחיק", היא נואשת. "תקרא לרופא, מהר".

"לא צריך". והקול שלו החלטי, לא ניתן לפתיחת דיון.

יסמין מתכווצת, מנסה לעצור את הדם. הפצע לא מתרגש מהאצבע שלה, צובע גם אותה בצבע מוות.

"תתחרטי", חמדן פוקד.

"על מה? אני מאבדת דם. אני-"

"די", הוא קוטע אותה. "תפסיקי לשחק את עצמך מסכנה, להזכיר בכל רגע את המילה דם. על זה שהשארת את אמיר לבד. שבגללך הוא נחטף".

"אבל כבר התחרטתי". היא גונחת בכאב, רואה אותו במטושטש, צללית שחורה.

חמדן בועט בה, עצבני. "אם באמת היית מתחרטת, היית עושה הכל כדי שאמיר יהיה כאן, בחזרה".

"אתה מכאיב לי". היא מתרחקת בזחילה, נעצרת. לא מסוגלת לזוז יותר. היא כבדה, שוקלת טון.

"לאמיר כואב יותר". הוא לא מתייחס, ממשיך.

"די, תעזוב", יסמין לא מצליחה לעצור אותו. היא מרגישה את הבעיטות מכות בה, נזעמות.

"לא, תחזירי את אמיר".

"אני לא יכולה", הדמעות שלה מתחזקות. "תפסיק, חמדן, תפסיק".

"אמרתי, לא!" הוא עצבני, הוא זועם. אף אחד לא יכול לעצור אותו עכשיו. הכל מעורבב בו, מרוח. עבד שהרג את אבא, אמיר החטוף. 'תהיה גבר', 'כמו שבעל ערבי צריך להתנהג'.

אז הנה, אני עושה את זה. כי רק ככה אקבל את אמיר בחזרה. ובכל מקרה, זו אשמתך הבלעדית. מגיע לך.

היא מכווצת בצד הארון, מנסה להתחמק מכמה שיותר מכות. להתרחק מההשתוללות חסרת הרסן שלו, לא מצליחה.

יסמין נושכת לשון, חזק. מבינה שבתחנונים שוב דבר לא יעבוד. אני רק מגבירה את יצר ההרס שבו, את העשיו.

"את צריכה לשלם על המעשים שלך", הוא מסנן.

היא לא עונה, מרגישה שהעילפון קרוב מתמיד. מעדיפה אותו, לא יכולה עם הכאב.

אגרוף נוסף נשלח אליה. יסמין לוטשת בו עיניים מלאות פחד, מייחלות להפסקה, לרוגע.

לא מבינה מה זו חיית הפרא האיומה שהשתלטה עליו.

חמדן קם באחת, "אני מקווה שאת הלקח שלך, למדת. ג'מה", הוא פותח דלת. "בואי, תטפלי במפונקת הזו".

יסמין מתכווצת עוד יותר אל תוך עצמה, ממצמצת אל מול האור.

הוא מתכופף לעברה, "זו רק ההתחלה", יוצא.

היא בולעת רוק. מרגישה טעם חמוץ, של דם. היד שלה מעוקמת, היא מרימה אותה לאט, מעבירה אצבע רועדת על השפה, חוששת. ובכן, מקור דימום חדש.

יסמין עוצמת עיניים, מרגישה בעוצמה כל מקום שחמדן בעט או הכה בו. מרגישה מושפלת.

היא לוקחת נשימה עמוקה, לא ידעה שלנשום זה כואב. משתעלת בזעזוע.

אני אהיה בסדר.

© כל הזכויות שמורות

שתפי בווצאפ

עוד בנושא
מילות שאלות
newEmotionIcon_03_49

משפט, והרבה נקודות...

ואיך את יכולה לרצות עצב איך את יכולה כך לשתוק למה כשנקרא הוא אינו מתייצב וכמה...
משגרת חוויות לשגרה
new-emotion-icons_11

Hola_mybest

מכירות את התחושה שעובר עוד יום ועוד יום, בלי שום מטרה? כשאת יושבת על הספה ובו...
כי באמת לא עזבתני
חיתוכי-אייקונים-ריבועים_54

הכוזרית הנודדת

גם כי הלכתי בגיא צלמוות בין מיצרים, בצר ומצוק שסגרו עלי גם כי הילכתי אל תוך ש...
חיים את הזמן /צו
emotion_icon_30

דרשנית בהתהוות

פרשת השבוע שלנו (כמו הקודמת) מדברת על הקרבנות, בין השאר כתוב בה על קרבן מיוחד...
אתה בוכה על זה כבר שנים
emotion_icon_19

הכוזרית הנודדת

גם אם דמעות לא עולות בי, נשמתי בוכה בלי סוף, זועקת. כל כך מתביישת, מרגישה כמו...
רק אל תסתכל על אמא
icon_42

דומיה נפשי

הרבנית שלי סיפרה את זה אולי כבר אלף פעם אבל רק עכשיו זה הוציא לי ת'דם כתוב שב...
😭😭
6

רגשנית

היי, אני לא חדשה פה באתר אבל אני רוצה להעלות נושא שלא כתבתי בשום שם. ברוך השם...
בעיה בעייתית קטנטנה..🥴🥴
newEmotionIcon_03_42

מרשמלו

כשהכרתי את האתר הזה ממש אהבתי אותו, שאפשר לשתף הכל באנונימיות. הבעיה היא- טדא...
פוסטים חדשים
מילות שאלות
newEmotionIcon_03_49

משפט, והרבה נקודות...

ואיך את יכולה לרצות עצב איך את יכולה כך לשתוק למה כשנקרא הוא אינו מתייצב וכמה...
משגרת חוויות לשגרה
new-emotion-icons_11

Hola_mybest

מכירות את התחושה שעובר עוד יום ועוד יום, בלי שום מטרה? כשאת יושבת על הספה ובו...
כי באמת לא עזבתני
חיתוכי-אייקונים-ריבועים_54

הכוזרית הנודדת

גם כי הלכתי בגיא צלמוות בין מיצרים, בצר ומצוק שסגרו עלי גם כי הילכתי אל תוך ש...
חיים את הזמן /צו
emotion_icon_30

דרשנית בהתהוות

פרשת השבוע שלנו (כמו הקודמת) מדברת על הקרבנות, בין השאר כתוב בה על קרבן מיוחד...
אתה בוכה על זה כבר שנים
emotion_icon_19

הכוזרית הנודדת

גם אם דמעות לא עולות בי, נשמתי בוכה בלי סוף, זועקת. כל כך מתביישת, מרגישה כמו...
רק אל תסתכל על אמא
icon_42

דומיה נפשי

הרבנית שלי סיפרה את זה אולי כבר אלף פעם אבל רק עכשיו זה הוציא לי ת'דם כתוב שב...
אמא מורה?
7

אנונימית

היי, אז אמא שלי מורה בתיכון, וקצת קשה לעשות לפעמים הפרדה.. יש לכן טיפים איך ל...
לשאול?
21

קול שפוי👌

האם אתן חושבות שנכון לדון באתר כאן על כל נושא שהוא? כולל על נושאים מהותיים וכ...

73 תגובות

  1. אני האהבתי הראשון! (למה אני מתלהבת מזה?)
    אני מבטיחה, במבי, שיום יבוא ואני אמשיך מהפרק שהפסקתי לקרוא. אולי שאני כבר אקנה את הספק, בתקווה שיהיה 😉

    1. תודה,
      וואו, איזה כייף. איך שימחת אותי עכשיו. שווה להעלות את הפרק ביום שלישי אחרי יום ארוךךך בתיכון.

    1. תאמיני לי שזה טיפה מן הים? התעללות בדרך כלל הרבה יותר כואבת כשזה בעל ערבי ואישה יהודייה…
      מתפללת על הנשים האמיתיות שתוקעות שם, וגם קצת על שירה הדימיונית, אי אפשר שלא.

  2. ואוו מי. מה זה היה הסוף??
    כואב. כמה רוע. כמה!! איך הצלחת לכתןב את זה? כנראה יש לך יכולות על.
    כשאני מנסה לכתוב משהו אפילו סתם פחות ישר אני לא מצליחה.
    חמדן הזה מסכן שהוא כולו שטיפת מוח. מעצבן אותי שהוא שבוי.
    תגידי לי שבסוף הוא תופס את עצמו!!

    1. היה רע מאוד בסוף, וכואב.
      אני לא יודעת עד כמה הצלחתי להעביר את זה, אולי טוב אבל מספיק. בואי נגיד שהיום הייתי כותבת את זה שונה. אבל גם זה בסדר.
      אף פעם אי אפשר לתאר אלימות עד הסוף, זה כואב יותר ממילים.
      לא ולא, לא מגלה לך מה בסוף.
      נ.ב.
      יכולה לשלוח לי קישור לפרק האחרון שעלה? אין לי חיפוש.

      1. אוף. זוכרת את הסיפור של אח ואדמה? אז לא העלתי את ההמשך שלו כי זה מתואר שם אח שלה לא דתי בחברה לא משהו… לא ידעתי איך להמשיך משם איתו ואני לא יכולה להתעלם ממנו…
        והנה הקישור לפרק האחרון של בלוגי החמוד
        https://shutafotbaderech.co.il/tip_/%d7%96%d7%94-%d7%a8%d7%a7-%d7%a0%d7%a2%d7%9c%d7%99%d7%99%d7%9d-27/

        ונ.ב. לקהל הרחב:
        מישי מוכנה להיות המגיהה שלי??

        1. אני זוכרת. וואי, כמה אני אוהבת את הסיפור הזה.
          תנסי, בבקשה. אז בפעם הראשונה לא תאהבי, אבל אל תזרקי לפח. תחשבי מה את לא אוהבת במה שכתבת, ותשני. זה הלימוד הכי גדול שיכול להיות.
          נכון, הכי קשה לכתוב על דברים ישירים אבל זה ממלא בסיפוק.

          יש, אני בעזרת השם אקרא ואגיב. אוהבת את הסיפור שלך.

          בואי נפתח את זה שגם אני צריכה מגיהה. האמת שלדקדוק, דחוף.

    1. לא יודעת אם המילה תברחי מתאימה לה, כרגע היא לא בדיוק במצב של בריחה. אבל הלוואי.
      ממ, יהיה עוד קצת. אני צריכה שהסיפור יהיה אמין…

  3. במבייי
    אדיר.
    מרים אמרה שחייזרים יכולים להיות גם חמודים, היא הראתה לי תמונה של חייזרית בצבע וורד, היא דומה לי!"
    וורוד*
    פסיקים ונקודות לא היה לי כוח להעתיק וכולי, מחילה.
    ויסמין לא אמורה להיות מעורפלת? כי אחרי שהיא פתחה את המצח, ואחרי כמה וכמה בעיטות, עדיין המחשבות שלה בהירות, ברורות.
    היא בקושי יכולה לזוז.

    ובמבי, סיפור מטורף על חלל.
    ולפני שתשאלי- בקטע טוב, כמובן.

    1. אין, אין, לא יכולה. בריאה על התיקונים הקטנים האלה שלך.
      אין מילים.
      לא נורא, מוותרת. זה כשתעברי על הכל ביחד?
      היא בהישרדות כרגע, היא חייבת להיות צלולה וערנית לראות מתי מגיעה מכה, להתכונן. היא לא יכולה להרשות לעצמה להתערפל. זה מצבים שאדם מוצא בו כוחות שיוצאים רק בזמנים כאלה…
      ותודה, תודה?

  4. עוד לא קראתי, סתם צצה לי שאלה. שאם לא אוציא אותה היא תפריע לי מריכוז ולא אצליח לקרא?

    חיים הוא אבא של יסמין וחמדן, לא מאותה אמא. כתבת לי את זה בפרק 51 בתגובה, עניתי לך אגב, תראי? בקיצור אז מי זה עבד?
    ואם אחים… אז גם נאסרי, לא?

    1. יש פה מלא שהתחתנו אחד עם השני
      ולכל אחד מהם יש ילדים
      אני ינסה להסביר:
      רייצ'ל התחתנה עם חיים (נולדו: יסמין, אורי, חלי)
      חיים התחתן גם עם אסלי- הכריחו אותו.. (נולד: חמדן)
      אסלי התחתנה גם עם עבד (נולדו: נאסרין וג'סיקה)

      מקווה שאני באמת צודקת, כי חלק מהדברים כאן סופרו ממש מזמן…

      תכלס זה קצת לא מסתדר,
      כי יוצא שהם כולם היו נשואים במקביל ?
      כי נאסרין, חמדן, ויסמין ואורי הם כולם גדולים מחלי ומג'סיקה וכל אחד מהם נולד מהורים אחרים…
      כאילו זה יוצא שהם נולדו במקביל כולם
      בקיצור..מסובך

      במבי למה סיבכת אותנו ככה??

      1. לא התכוונתי לסבך בכלל. באמת.
        אבל תראי, נכון שיש הפרש גדול בין הגדולים לחלי וגסיקה. אבל גם בין הגדולים יש הפרשי גילאים. ובנוסף שאורי ושירה תאומים.

    2. חחח חמודה אחת, אז בואי נענה לך עכשיו:
      עבד הוא אבא של נאסרין וגסיקה. נאסרין נולדה אחרי שאבא של שירה ברח מאשתו של עבד הנוכחית.

          1. גם וגם?
            מרב שהחיים נותנים עומס ריגשי, אז קשה לי כבר ואני מתאבנת.
            אבל בסוף קראתי אחרי יום?

    3. עבד הוא מי שהתחתן עם אסלי (אמא של חמדן) אחרי חיים.
      נאסרין היא הבת של עבד ואסלי ולכן היא אחות מאמא של חמדן אבל לא אחות של יסמין.

    1. ניסתי.
      לא יודעת כמה הצלחתי.
      זה קטע מורכב.
      סיננתי מלא, זו רק טיפה מן הים של המציאות. לצערי.
      אבל אני אקח לתשומת ליבי.

      ו- תודה.

  5. במבייי, לאא מסכנה שירה, מה את עושה לה? בעצם, מה אני מאשימה אותך, זה חמדן, את פשוט מאפיינת את הדמויות טוב, זה הכל.
    תרחמי עליה, טוב?
    והפרק מהמם כמו שרק את יודעת לכתוב.

  6. הי!
    הפיסוק בעייתי. פירסט אוב אול.
    שנית, תמיד טענתי שחמדן הזה חכם. כן, ידעתי שיבואו המכות, אבל אי אפשר להכחיש, במציאות שלו, הוא הילד הכי חכם פה.
    אגב שהערכה לא סותרת אהבה, ואמון לא סותר תיעוב.

    1. איי נואו.
      את לא רוצה לדעת למה הוא לא תקין, אז נשאיר את זה ככה. ונחכה לחמודה מלמעלה שתעבור על סיפורי.

      האמ, הכי חכם? אני צריכה לחשוב על זה כמה רגעים.

      כתבתי שזה סותר?

  7. ??????????
    אני דואגת נורא ליסמין. אוף, כואב לי. מאד!
    אתמול עוד התחלתי לקרא, ולא הייתי מסוגלת. עכשיו קראתי…
    ואת פשוט אלופה. את כשרונית ברמות!!!
    תמשיכי לכתוב? שה' ישלח סייעתא דישמייא רבא, אמן????

    (אני מרגישה שונה, כתבתי לא שובבי?)

    1. אל תכאבי בשבילה יותר מדי. בסוף עוד יהיה לה טוב. נכון, לא הפי אנד, אבל יהיה טוב. תאמיני לי ותסמכי עליה.
      אמן ואמן. ואני אוהבת אותך גם רצינית וגם שובבה.

  8. נמאס כבר להחמיא לך..
    איזה דרסטיות וואו
    מוזר לי שהדמות של חמדן מוצאת חן בעיני..חח
    אהבתי את השינוי שעשית לה.

  9. נמאס כבר להחמיא לך..
    איזה דרסטיות וואו
    מוזר לי שהדמות של חמדן מוצאת חן בעיני..חח
    אהבתי את השינוי שעשית לה.

    1. תראי…
      זה מחמאה שנמאס להחמיא לי?
      משום מה היא מוצאת חן לא רק בעיניך. אני חושבת שבגלל שהיא לא מגלמת רק רוע, אלא היא דמות אפורה.

  10. ??
    לפחות אני מריחה תסוף
    מה את חושבת לעצמך? מה?!
    התגעגעתי ברמות
    אוףף
    באלי לבכות זה ממש לא יפה ולא מנומס

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

תגיות פופלריות