לגעת בירח, להיכוות.
לפרק הקודם
"יסמין", נאסרין מתיישבת לידה, זהירה.
"מה?" מתריס.
"אני", העיניים שלה מושפלות לרגע, מתרוממות. "מאמינה שקשה לך".
"אם היה אפשרי, הייתי מעניקה לך פרס איג נובל. מבטיחה".
נאסרין סוקרת את הבית, השאירו אותנו לבד. יופי לנו. "פרס נובל, יענה באופן מדויק יותר על הטעם האנין שלי".
יסמין מעניקה לה מבט נוסף, צובט. שותקת.
"האמת, רציתי לספר לך הכל מלכתחילה". היא מסובבת את הצמיד על פרק כף היד, בעצבנות. "אבל לא הייתי יכולה", מוסא קרא לי לפגישה. גער. "אבא שמר עלי שלא אפלוט מילה אחת לא במקום, מיותרת ולא מיותרת. יסמין, לא היה לי סיכוי".
"אהה". הבהרה בודדת, נוהמת בכאב.
"אבא שלך, היה יהודי טוב. אפילו אמא שלך לא יודעת שהוא התגייר באמת, לא רק גיור רפורמי".
"מה?"
"כן, הוא אנוס".
"אני לא מבינה".
"פאוד, לא מת בתאונה".
"לא, מה-" העיניים שלה מתעגלות בהפתעה. פוערות בור עמוק, איום. "אבא שלי מת, נאסרין". אני כבר לא מסוגלת לעמוד במערבולת הרגשית הזו.
תפסיקו לשחק בי, כולם. תגידו מה קרה, בלי יותר מדי דרמות. כי עוד רגע אחד ו… עדיף שלא אחשוב על זה.
"מי את חושבת שכתב את המכתבים?" הלב שלה בוער, בשביל החברה שלה. בשביל האמת, שהיא שיתפה פעולה עם כולם. מלחמה כנגד שירה, שתיעלם היא, תישאר יסמין.
"אפשר לזייף כתב יד, תאריך. תמיד. זה לא אמור להיות מסובך".
"את יודעת, לפעמים הדבר הפשוט ביותר הוא הנכון. אבא שלך, ביד שלו, כתב את המכתבים. בדם".
"בדם, פיזי"? היא מצטמררת.
"לפעמים", נאסרין חסרת כוח. כי אבא שלה היה השוט, וחיים היה הבהמה. כי לפעמים לא סיפקו לו עטים, ודם מהמכות שהוא חטף היה מרוח על הרצפה בשפע. "רוב המכתבים מורכבים מעט שחור, לרוב מגמגם. לפעמים, היה נזרק גם צבע אדום. כשלא הייתה ברירה, בכלל. לא שמת לב?"
"לא הסתכלתי על הפרטים הקטנים". וחבל. כי לרוב, האמת נמצאת בהם, בתוכם. יסמין נואשת, מבוהלת. וכמה עיוורים אפשר להיות.
רק רציתי להריח את אבא, הרחתי את דמו המיוסר.
"התאונה הייתה מבוימת, הרופא שטיפל בו היה מבוים. אבא שלך שילם ביוקר על הבריחה שלו, על השחרור של עלי מהשבי".
"איפה הוא?" יסמין מרוקנת, אין בה טיפה אחת של כוח, לחלוחית. המוח שלה ריק, הלב שלה ריק. ואין בה דעת ולא בינה. יש בה צימאון, עד השתגעות. לאבא אחד, אהוב.
"בקבר".
בום.
היא מתרסקת לאבני שיש. לאותיות חרוטות, זולגות דמים. "אבל, אמרת שהתאונה הייתה מבוימת", חסרת הבנה שכמוני. היום, ותמיד.
"נכון. כדי שהם 'יזכו' להרוג אותו, את המורד".
"מי זה הם?" מכחול ענק, שחור, מתעלל בה. צובע בחושך, אימה משתקת. איפה הלבן. שיצבע אותי בכוכבים נוצצים, ובזוהר רך.
"אני לא מסוגלת לומר", הקול של נאסרין נרעד. "לא מסוגלת". כי זה הרוע בהתגלמותו, בצורה הכי מכוערת שיש.
"תגידי, עכשיו". כי הלב שלי על סף קריסה, ושביקת חיים.
"לא יכולה", משהו משתחרר בה פתאום, היא בוכה. "בסך הכל הייתי ילדה קטנה", בטח קטנה. "לא הבנתי מה קורה סביבי. לא יכולתי לעזור. אפילו חמדן, לא יודע. אני, הייתי שם בטעות. נסעתי עם אבא ברכב לכפר הסמוך ו…" היא משתנקת לרגע, מסיטה מבט עיקש לרצפה. "ו- ראיתי אותו בפעם האחרונה. זהו".
"למה?" יסמין מטלטלת אותה בפראות.
"תגידי לי למה. מי הרג אותו, ובאיזו זכות? מי החליט שהדם שלו, אדום יותר משל אבא שלי, מי?"
מקור הדמעות שלה יבש, צחיח מטיפת מים. מלח מצטבר בו, שורף לה את הרשתית, ממיס אותה. היא מגששת באפלה. מפוחדת, "מי עשה את זה, סרי?"
"אני. לא. יכולה. לומר". היא בקושי נושמת.
יותר נכון לא מסוגלת, לא רוצה. מה תחשבי לאחר מכן? מה תעשי? אני לא בטוחה שתצליחי לשלוט בעצמך.
"סרי", אש משתוללת בעיניים שלה, ועקדה. "מי זה היה?"
נאסרין נאנקת, מצביעה על תליון הלב.
"אבא???"
אבא התאבד?
יסמין נושמת, נושפת. העולם מסתחרר סביבה. והיא רוצה להגיע לעין הסערה, לרוגע מדומה. ורידי דם משתרגים בעיניים שלה, מתבלטים. "שקרנית, את פשוט שקרנית". היא זועמת, כל כך.
"לא", נאסרין נרתעת לאחור. מבינה שאין לה ברירה. "אבא שלי נכנס עם עוד שני אנשים". חייתים, אני חייבת לציין, לכל הפחות לעצמי. "לתא שאבא שלך היה בו.
הוא הבין שהם הולכים להרוג אותו, היו להם סכינים בידיים". ועדיף שלא תדעי מה עוד. "זה היה ברור שהכוונה שלהם זה מוות בעינויים.
אבא שלך הביט בהם בקור רוח. הוא שם לב אלי, מציצה מאחור. הייתי נראית נפגעת חרדה, ואיך לא.
עבד, אבא שלי, בכה". או ככה לפחות, סיפרו לי. לא הייתי כשירה לשים לב לפרטים. "חיים הצטרף אליו. שניהם הבינו שאין סיכוי להתחמק מהסיטואציה.
הוא הפנה אלי מבט חוזר, אמר לי: 'סרי, ביום שבו תגדלו. תבינו מה אומרת מציאות חיים אכזרית, נוקבת. תספרי הכל לשירה'.
אחר כך אני לא יודעת מה היה, אבא בעט אותי החוצה, כפשוטו. נשארתי בחוץ, רועדת. שומעת שאגות, צרחות ושקט.
בסוף, אחרי נצח. הוא יצא החוצה, מפורק. סיפר לי שחיים התאבד. אבל אני יודעת את האמת. הוא נרצח, בדם קר".
יסמין מסתכלת עליה, נאסרין מחזירה לה מבט לא ברור, מעורפל.
והן שותקות, שתיהן.
כי מה אפשר להגיד מול מלאך המוות.
מול אבא שהפך לרוצח, ומול אבא אחר שנרצח. גם אם הראשון עשה את זה בלית ברירה והשני בדעה צלולה.
יסמין משפילה עיניים. לכל אחד יש מלאכים. טובים ורעים, שלמים ופגומים.
אני, יצרתי לעצמי הרבה מלאכים חסרי איברים כתוצאה מהעברות שלי. ואבא, עלה זך ונקי לגן עדן, על קידוש השם.
"ומי ישווה לו". היא דומעת. "מי, נאסרין?"
והיא לא עונה, כי היא לא יודעת. היא לא עונה, כי אין לה מה לסנגר על אבא שלה. כי היא יודעת שהכריחו אותו להיפטר מפגע רע, ערבי שהתגייר.
מי יחיה ומי ימות.
מי יהיה החרב והרוצח. מי יהיה המחליט לקטוע חיים של אדם, לייצר לעצמו בעצמו, חיים קטועים ומלאכים פגומים.
מי ירצה את המלחמה העצובה למעלה, בין פלוגות. את הכאב הנורא, המשסף.
ניסיון לא רוצים, מתפללים להימנע ממנו. אבל למרות הכל, מניסיון צומחים.
ויש לי מלאך אחד, שעומד מעלי, מכה על ראשי באהבה. לוחש לי, גדל.
ואולי, בסופו של יום המילה הזו לא נמחקה מהמילון שלי, אלא היא התחדשה. פורחת על אפר שריפה, ודמעות שלא נבכו.
***
"חזרת לסמים", שמעון מביט על הבן שלו, עצב בעיניו. "אתה רוצה שוב פעם את החקירות של אופק, את הכלא?"
יוני מסמן לאות לאו, פוקק אצבעות בלחץ.
"למה אתה עושה את זה?"
"בשביל שמשי".
"סיפור קלאסי", שמעון נאנח. "אבל אתה יודע בדיוק כמוני, ששמשי ויתר על העניין".
"ואני, לא ויתרתי עליו".
"אני לא מסכים שתחזור לעסק המפוקפק עם עילאי".
יוני נועץ בו מבט מרחם, "אבא, אתה יודע שהאיסור שלך לא יתן לי שום דבר, חוץ מלעבור על מצוות כיבוד אב".
"אתה חזק, אתה יכול".
"אני נואש".
"אני מניח שאתה זוכר למה דחפת את שמשי".
"כן", חלש.
"בסופו של דבר הסרט יצא להמונים, אבל לא איך שתכננו שהוא תצא".
"נכון, רצינו להראות את הצד שלו. משפחה שמתביישת בו, אח שלא רוצה אותו בחיים שלו. ובאמצע טיול, כשאנשים זרים תוקעים בהם מבטים, צוחקים עליהם, הוא לא עומד בזה יותר, דוחף למטה". לקוני.
"ולא ידע שיש צוק".
"לא ידע".
"והסרט הזה, שתכננו כל כך הרבה זמן, השקענו בו כסף ומשאבים, יצא מכלל שליטה. הבקשה של שמשי שיכירו גם בו, שידעו שיש לו רגשות. ואז מה שהוא על הרצף.
כשהוא הסכים לסבול את ההתעללות המילולית בסרט. והפיזית, מכה מאח שלו שלא אוהב אותו, שהפכה לאמיתית. מה אתה חושב, הוא השיג את המטרה?"
"כן, אבל על הדרך אני זה ששילמתי את המחיר. לא הסתכלתי לפני שדחפתי, וזו התוצאה. לא מספיק שהוא על הרצף, הוא גם מגמגם".
"יוני, הכל קורה מלמעלה בהשגחה פרטית מופלאה, מי אתה שתתערב במהלכים אלוקיים?"
"אם השם הביא פסיכולוגים, רופאים ומומחים בעולם. שיוכלו, אולי, לעזור לשמשי זה נחשב דרך הטבע. ומה אני יכול לעשות שהטיפולים האלו עולים הון?"
"לא עושה. ואם אלוקים ירצה, הוא יעזור. מכירת סמים והיטמעות בשוק האפור לא תועיל, רק תכניס אותך בחזרה לבית סוהר, וכבר לא לקטינים".
"אני עמוק בפנים, אבא. ושום דבר לא יצליח להוציא אותי משם".
"כמו שיצאת אז, אתה יכול לצאת עכשיו. ושום דבר לא יעמוד בדרכך".
יוני שומט שפתיים, משלים עם המעשה שלו. "אבא, רק כדי שתבין באיזה עומק של בור אני נמצא. אתמול-", הוא לא מסוגל לעשות לו את זה. לומר את האמת בצורה בוטה כל כך. "בקצרה, קיבלתי סמים".
הלב של שמעון נופל, "עישנת?"
הנהון אחד, כואב.
וגם אוריה, שעילאי רצה שאדבר איתו לא הצליח לעזור לי.
כי אם הוא הצליח להתרומם מהשפל הזה. אף אחד לא אומר שגם לי, יש את הכוחות.
—
"יוני-"
"אל תדבר איתי על זה".
"אני לא. אני בסך הכל רוצה שנצא לטיול קצר".
"למה? כי אוויר טוב פותח את הראש לקבל דברים נכונים?"
"לא", אורי מנסה לשכנע. "פשוט, אני רוצה שתקום קצת מהמיטה". ואריאל דואג לך. הוא ביקש ממני לעשות משהו. רואה אותך זולג לו מבין האצבעות, חווה רגרסיה.
"אין שום דבר רע בלישון כל היום", יוני מכסה את עצמו טוב יותר. לא מראה אפילו קצה של כיוון שהוא מתכוון לקום.
אורי ניגש אליו, מוריד שמיכה בהחלטיות. "קום".
"לא רוצה".
"לא זכור לי ששמתי סימן שאלה בסוף הציווי שלי".
יוני מגחך.
אורי מושיט לו יד.
"עזוב חבר, אני מקרה אבוד", הוא מסתובב לצד השני, עצור. והכל בגלל אופק, הגיע לחטט במוגלה, לפעור פצע שורף מחדש. בלעדיך, הייתי בסדר גמור. לפחות כלפי חוץ. גם זה משהו.
"אין דבר העומד בפני הרצון". אורי נועץ בו מבט ממושך, מאמין.
יוני מתהפך בחזרה לכיוונו, "יש. כשאתה יודע שהזמן שלך קצוב ממילא, והכלא נמצא באופק, זה לא מעודד אותך לקום. להתאמץ להילחם".
"דיברתי איתו", אורי מתיישב על קצה המיטה. "הוא הסכים לדחות את החקירה הבאה. לתת לי לנסות לעזור לך. אם תראה שינוי מהותי, תצא מזה בקל, שיחת אזהרה וזהו".
יוני עוצם עיניים, פוקח. "למה אתה עושה את זה?"
"כי אתה חשוב לי. אני יודע, מבין שזה לא אתה. זה רק הכאב. הרצון לשנות את העולם כשהידיים שלך כבולות, יכול להעביר את האדם הכי שכלתן, בין הקווים האדומים ביותר".
הוא שותק, חושב. "בוא, נצא החוצה".
—
אריאל ושמעון מחליפים מבטים, ניצנים של תקווה בהם.
"שני גיבורים".
אריאל מחייך חיוך מתוח, פלסטיקי. "אני רק מתפלל שהם יצליחו לקום, יחד".
***
"אמונה, שגם זו לטובה. זה לא דבר קל".
נאסרין מסתכלת על נוי בעיון, "אני לא בטוחה עד כמה זה היה נכון לספר לה את זה".
"מציאות, אכזרית ככל שתהיה, עדיפה על פני אי וודאות. זה קורע".
"את חברה שלה?"
"הייתי, הפסקתי, חזרתי".
"יסמין רוצה אותך?"
"זה לא משנה", נוי מושכת כתף. "כשיש אהבה מצד אחד, אהבה אמיתית. התדר עובר הלאה, אל הצד השני. וגם אם הוא לא מחזיר באהבה, הוא מרגיש אותה".
"אני לא מבינה איך היא עזבה אותך, בחרה בי".
נוי צוחקת בעדינות, "כמו שאני, לא מצליחה להבין למה הסכמת לשתף איתי פעולה".
נאסרין נותנת בה מבט רציני. "כי אם כל הכבוד למשפחה שלי, ויש לי כבוד. החירות של יסמין, חשובה יותר".
"ברגע שעשית את זה, וסיפרת לה. חירות זה המוצר האחרון שהיא תוכל להשתמש בו".
"כלפי חוץ, אולי. כלפי פנים, היא תהיה הכי משוחררת שיש. תחזור להיות שירה האמיתית".
"את לא רוצה שהיא תהיה כמוך, ערבייה?"
"אני רוצה שהיא תהיה היא, היהודייה. אולי זה אגואיסטי, אבל בתור שירה, אהבתי אותה יותר. מרגע שהיא הפכה ליסמין, התחתנה עם חמדן ושילבה אותי בעל כורחי בפוליטיקה המסובכת של החמולה שלנו, התחלתי לשנוא אותה. גם אם בפנים.
חיכיתי לרגע שהאמת תסכים להתגלות, שאוכל לספר לה אותה. ואז, הגעת את משום מקום, דחפת אותי קדימה".
נוי מחייכת.
עד שהגיעה רייצ'ל משום מקום. שמה לי את האמת מול הפנים, דחפה אותי, קדימה.
—
"את מהממת, נוי", רייצ'ל מחבקת אותה. "אין לי מילים, אני לא יודעת מאיפה להתחיל, איך לגמור. נכון, רק התחלנו את המלחמה. אבל את פתחת אותה, גרמת להצלחה הראשונה בעזרת השם בשרשרת".
"לא צריך מילים". היא משתחררת מהחיבוק, מלטפת את הלחי של חלי. "ברגע שנאסרין שמעה שמרלין בסיפור, היא הסכימה לעשות הכל. היה לה קשה לשמוע שבגלל חמדן ושירה התעללו בה, גרמו לה לברוח מהכפר".
מיכל ורוני נועצות בה עיניים סקרניות, "עכשיו גם שירה תברח?"
"עכשיו, פתחנו בפניה את האופציה לברוח". הבעיה היחידה היא ג'מה. תקועה כמו עצם בגרון.
והלוואי שהיא תבחר בטוב, תצליח ללכת בדרכו.
***
"א… נ… י רו… צה ל… הי… פ… גש עם יו… ני!" שמשי משתולל בחדר, עצבני, זועם.
"אני לא בטוח שזה אפשרי כרגע", קובי מנסה להכניס בו היגיון. יודע שזה לא יעזור, מנסה בכל זאת.
שמשי תוקע בו מבט מלא בוז. מעיף לעברו את השמיכה והכרית, מחטיף אגרופים לקירות.
"תירגע", לביא ויצמן נכנס לחדר. ממוקד.
"ל… א רו… צה!!!" הוא ממשיך לחלק אגרופים בנדיבות, עובר למזרון. מפרק את תיק הלימודים ומשליך את החפצים על כל רצפת החדר.
לביא משלב ידיים, מתבונן בו.
שמשי זורק את התיק הריק מעל הארון. מחזיר לו מבט ושילוב ידיים.
"אני לא מסכים להתנהגות הזו".
שמשי מחייך. רוצה להראות לו שההסכמה שלו לא מעניינת אותו ולא נוגעת בו, בכלל.
"תסדר את החדר, בבקשה".
הוא מושך כתף.
"אנחנו נסדר ביחד". לביא מסמן לקובי לצאת, סוגר אחריו את הדלת. הוא מתכופף, מרים את השמיכה ומקפל אותה לקיפולים מדויקים.
שמשי זורק עליו את הכרית.
לביא לא עושה עניין, מניח על המיטה. מוריד את התיק מלמעלה ומגיש לשמשי.
הוא לוקח אותו, אוסף חפצים באיטיות.
"אין לנו בעיה לאשר לך להיפגש עם יוני, שמשי. אבל הסיפור כאן הוא אחר. לא הקשבת לנו, המשכת לשמור קשר עם אופק. ואז אתה מתפלא למה אנחנו מעדיפים שתישאר כאן ולא תלך לראות אותו. פגעת בו, ביוני".
הוא שותק, מרים את הקלמר ודוחף לתא הגדול.
"אתה מבין את המורכבות?"
הראש שלו עולה ויורד, למעלה ולמטה, בחוזקה.
"תעזוב את התיק, נסדר אחר כך. שב בבקשה על המיטה".
הוא מקשיב, עוזב, מתיישב בקפיצה קצת כועסת.
לביא לא מתרגש, עומד מולו. "מה אתה צריך לעשות להבא?"
שמשי מרים את הטלפון, מקליד, 'אלף, לא להתחצף לקובי. בית, לא לנסות לפעול בדרכים לא כשרות כדי להשיג את מה שאני רוצה. גימל, לא להשתולל. גם אם החליטו בשבילי משהו שלא מוצא חן בעיני'.
"ומה מצוות העשה שלך כרגע?"
'ללכת לבקש סליחה מקובי'.
"יפה. עכשיו רואים שאתה ילד בן חמש עשרה שמבין עניין. תלך אליו, תתפייסו. ונראה איך אנחנו עוזרים לך להגיע ליוני. בסדר?"
'בסדר'.
וזו לא אשמתי שהנשמה שלי אחרת משל כל הילדים, גם אם אני בן חמש עשרה. גדול לכל הדעות.
***
חמדן מראה ליסמין את התמונה.
היא בוהה בה, קפואה.
"מה שהיה היה, העיקר הוא העתיד".
"לא", הקול שלה מר. "מי שאין לו עבר, אין לו עתיד. ואם יש לנו את אותו אבא, אתה אמור להסכים איתי".
חמדן לא עונה, מכניס את התמונה לכיס. מסכים איתך, אבל אני לא אודה בזה.
כל הזכויות שמורות.
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
126 תגובות
דאאאאי
מפרק לפרק אני יותר חוששת שגם אחרי שאני אקרא את כל הסיפור אני לא אבין כלום
אימלה מה זה הסבא טוחה הזאת???
מי זה פאוד? חיים?
מי זה עבד?
מי זה האבא המשותף?
יאווו אני לא מכילה
נכון לרגע זה אני מתנחמת בעובדה שלא אני היחידה שלא הבינה כלום??
ואני מתנחמת בזה שאף אחת לא הבינה כלום 🙂
כי זה אומר איפה שהוא שהצלחתי להכניס אתכן לבלבול של שירה, שלא מבינה מה קורה סביבה.
אני בטוחה שאחרי שתקראי את הכל, את תביני הכל.
הבעיה בסיפור בהמשכים היא שקוראים פרק פרק ואז יש לך שבוע להתחרבש שלא הבנת כולם, בזמן שבמציאות היית קוראת את הפרק הבא וקולטת הכל בציק…
פאוד זה חיים, כן.
עבד, זה חבר של חיים.
האבא המשותף זה פאוד. מאוד מציעה לך לקרוא את הפרקים הקודמים, את כל הקטעים המודגשים, זה יעזור לך להבין.
מהממםםםםם!!!
רק לא הבנתי:
א) חמדן ויסמין אחים?
מה זאת אומרת ומה עם נאסרין היא גם?
ב) הרגו את אבא של שירה? אם כן אז מי
ג) אם הם אחים ויש להם אותו אבא אז מי זה עבד? אבא שלהם שהרגו אותו או חבר של אבא שלהם??
סבתבכתיי
תודה :*
1. חמדן ויסמין אחים מאבא. נאסרין לא. זה ממש מודגש בפרקים הקודמים. הרי חמדן יותר גדול מנאסרין. לכן חמדן נולד מאסלי ופאוד-חיים. ונאסרין מאסלי ועבד.
2. הרגו. העניין הוא שלגמרי לא בתאונה. אלא עכשיו, לאחרונה. אחרי החתונה של שירה עם חמדן.
3. עבד הוא חבר של אבא שלהם.
מה זה אומר לאחרונה? ממש ממש לאחרונה? אחרי שאמיר נולד?
ורגע, זה אומר שרייצל היא אשת איש?
לא, זה העניין.
זוכרת שאחרי שחמדן ויסמין התחתנו, חמדן אמר לעבד שעכשיו גם אמא של יסמין מתכוונת להתחתן? ואז יש קטע שכתוב בו (עוד לא סגורה אם זה גם כאן או רק בשכתוב, אבל כמעט בטוחה שגם פה) שעבד אומר שלפי היהדות אסור לה להתחתן כי היא עגונה אבל היא פשוט לא יודעת את זה. ואז הוא הורג אותו משתי סיבות, אחת אני לא צריך אותו. שתיים, כביכול צוחק עליה, אני יעזור לה להימנע מעבירה.
והוא מת קצת לפני החתונה של רייצל ושי.
מה?? באמת? כמה זמן הם החזיקו אותו אם כך???
ולכן כל המכתבים עם התאריך שאחרי התאונה..?!
מוזמנת לעשות חישוב.
אבל בסופו של דבר מדובר בהרבה מאוד שנים.
בשכתוב הכנסתי הרבה קטעים איתו.
בדיוק, לכן המכתבים כתובים בתאריך של אחרי החתונה. זה בעצם היה הרמז שלו, אני חי. אבל הם הצליחו לקלוט את זה.
שוב החוסר מילים הזה, והפעם באמת ?. את לא נורמלית מה זההה?????
יש לי רק 2 שאלות –
בזיכרונות של שירה הם מקשיבים מאחורי הדלת בתור ילדים וחיים מבקש מעבד לחורר את העיניים של הבובה. והנה מגיע לנו סיפור נאסרין ואומר שאת כל המכתבים חיים כתב בכלא אחרי התאונה.
שאלה שניה
חיים כן התגייר גיור אמיתי? להאמין לסרי או לא?
מאוד נורמלי להיות היום לא נורמלי 🙂 סתם משפט שאני אוהבת.
חיים לא טיפש, דבשית. הוא הכין מבעוד מועד את הבובה אבל לא כתב בה כלום. אם את זוכרת, היה כתוב שעבד שואל ממי הוא מפחד שהוא יהרוג אותו. והוא לא אומר, אבל חושב, אתה. זאת אומרת, מעבד. הוא ידע שהוא יתפס, זה היה עניין של זמן. מבינה?
אם להאמין לסרי או לא, אני משאירה לך לגלות בפרקים הבאים 🙂
מה היה פה????
תסבירו לי לפני שאני מאבדת את זה..
אגב, כמה פרקים יש?.
תראי, ההסבר כאן זה מאוד תלוי מה הבנת.
אין סיכוי שלא הבנת כלום 🙂 (סורי שזה משפט של מורות) תגידי לי במה את צריכה הסבר ואני בשמחה אכתוב לך.
יש בעיקרון שישים ושתיים, אבל בשכתוב ירדו כמה פרקים והתחברו לפרקים אחרים. בקיצור, קצת מסובך.
מההה? יום שלישי?
אמאלהה השבוע טסס ליי
[ ]
זה מה שיש לי לומר
אין-לי-מילים-!
פרק מהמם ואני אגיד את זה על כל פרק
תתמודדי?
שלישי 🙂
רואה מה זה?
אני אתמודד בגבורה, אל תדאגי. כל אין מילים זה אין מילים, כפשוטו.
אז, איך אומרים, אין לי מילים (אימוגי קורץ).
לאאאאאא
במבי את לא עושה לי את זה!!!
בהתחלה התבלבלו לי המילים וזה היה כאילו לא אבא של שירה מת, אלא אבא של נאסרין, אמא איזה פחד חטפתי. כאילו עבד זה באמת באמת פאוד, מלחיץ, בקיצור.
אבל כשקראתי שוב, והמשכתי לקרוא את כל ההמשך…
במבי, את באמת משוגעת, לא נורמלית שכמוך, ככה הפלת את זה עלינו, מהר וחזק, מה נראלך שאת עושה בדיוק??? אה?
אמאלה. פחד אלוקים.
לא, את כאילו מעלה לנו את הלב ומפילה שוב ושוב, ביחד עם הלב של שירה. ב ד י ו ק כמוהו. אבאלהה
וסרי מתוקה כל כך! רחמנות עליה אנשיםםם… אוהבת אותה? שולחת לה חיבוק. תמסרי לה אותו, טוב? חזק-חזק וגדול-גדול.
ועכשיו מתחילים להבין את הסיפור של יוני… אה..
ב.ד.ה סופיתתת על חיים?
וזהו.
הלב שלי מסכן, ככה עלה וצנח.
במבי באמת, קצת רחמנות עליי, על שירה.. ועל כולם שם..
מטורפת את❤❤
אגב, במבי, איזה כיף לנו! פרק כזההה ארוך?
תמשיכי כך?
הפרקים אצלי בסיפור הזה בדרך כלל מאוד ארוכים 🙂 משהו כמו אחד עשרה עמודים.
חוץ מכמה בודדים, אז אני אומרת מראש, לא להתלונן עליהם חחח
יאיי, איזה כייף שמישהי הבינה ב ד י ו ק למה התכוונתי.
וזה כל העניין, להעיף ולהוריד את הלב שלכן ביחד עם שירה 🙂 שתרגישו קצת קצת קצת מה היא מרגישה כל פעם כשהיא מקבלת כאלה בומים ודשים מתים או חיים מאבא שלה…
מסכימה איתך לגמרי שסרי לגמרי מתוקה, בטח שאמסור לה חיבוק ממך (אימוגי קורץ)
חכי, יוני זה עוד ההתחלה, מה שנקרא. אצלו הכל קורה בקיצוניות, אז אי אפשר לדעת מה יהיה איתו בפרק הבא…
ב.ד.ה… באמת.
אני מאוד אשתדל לרחם, בסוף הספר 🙂
אם זאת היתה כוונתך הרשעית –
ברכותיי.
על הצלחתך
למה רשעית?
בואי נשתמש במכבסת מילים, רשעית לא מילה יפה. נכתוב, כוונתי המקורית. יאללה?
מקורית במיוחד?
בסדרר
תודה, תודה,
תמיד ידעתי שאני מקורית.
אין צורך להתכחש לעניין (אימוגי קורץ).
עשית לי כאב ראש….
מממ מבחינה טובה או רעה?
לא ידעת..
במביי!!
מה גילת לנו פהההההה
ככה בבום
רק מה זה סרט הם רצו לעשות לא הבנתי?
והערה קטנה גדולה טוב אשלא כמינהגי אבל אני חייבת
כיייי זהה היהה פשוטט מגעילללללללל
כמה תיאוריים קצת מיותריים
וזה דווקא בגלל הכתיבה המטורפת שלך
הכנסת אותי לסיפור יותר מידי ופשוט רציתי להקיא ?
טובבבב תותחיתתתת איןן אליפותת
לוב
הרבה דברים גיליתי והסתרתי וגיליתי שוב. בקיצור אני אוהבת נד נד 🙂
בסרט, הכוונה היא לא סרט סתם, אלא באמת מושקע והכל. בהמשך תראו שהם שכרו לשם זה אנשים וחברה שמתעסקת בזה. הם רצו להראות את הצד של שמשי.
אני מאוד אשמח שתגידי מה היה מיותר, כי אם את כבר מעירה שיהיה עד הסוף ואני אדע מה אני חושבת על זה 🙂
לוב יו בחזרה :*
הי מקווה שזה לא מאוחר
אז דבר ראשון אני קצת רגישה אז יכול להיות שלבנות אחרות זה לא מזיז
הגעיל אותי הקטע שהמכתבים היו כתובים בצבע …דם.
עברתי על זה עוד פעם
ותאמת זה מוסיף הרבה צבע לסיפור
רק שזה צבע דם אז אם את אוהבת את זה אז מושלם;) ייאו התפלספתי עם עצמי:)
במבי פליזז ספררר דחוףףף?
המציאות כואבת, באמת.
במיוחד מציאות כמו של פאוד. גם אותי זה צימרר כשכתבתי את זה. אבל אני מאוד מקווה שזה לא אובר, כי לי זה נראה דווקא שלא.
אני לא יודעת, קצת התחלתי להתבלבל.
בעז"ה, אמן.
וואי איבדתי אתזה לגמרייי
מפרק לפרק את יותר מסבכת את העניינים כאילו מקורה?
במקום להתיר קשרים את מסבכת אותם שוב?!
תהיי בריאה?
נ.ב הכל נאמר פה במצב רוח קרבי סאוו דונט להעלב או סמסינג לייק זה.
נראה לי את מתחילה לא לסבול אותי מפרק לפרק, חחח אני צודקת?
כל העניין פה זה שאני עושה לכן קשר גורדי ומגלה את הכל בסוף, בבומים או שלא.
אמן, ואמן.
נ.ב. אני לא נעלבת מביקרות 🙂
מלכתחילה לא סבלתי?
מקווה בשבילך שתוציאי אותי כבר מהסבל הנל!
את סותרת את עצמך או שאנוכי לא מבינה עברית?
כנראה שאנוכך לא מבינה.
מלכתחילה לא סבלתי אותך.
לא מובן?
אני יחד עם במבי
חח אייססי
עכשיו מובן;)
איזה אאו'צ.
אני רק מעדכנת שנעלבתי.
ואני ביחד עם שתי נקודות :*
במבי אני אגיד לך משהו לא מקורי: את לא נורמלית!!
שאני אגיד לך משהו עוד יותר לא מקורי? אני יודעת שאני לא נורמלית.
ועוד משהו לא מקורי בעליל, אני אוהבת את זה :*
כמה בומים בפרק אחדדדד
תודי שזה כל הכייףף!
והעיקר עשית פוסט שלם על דם קר…
הכתיבה שלך מטורפת במבייי! ואני מחכה
כל השבוע לבלוג הזה!!
אבל הפרק הזה זיעזע אותי קצת..
מה? זה ממש לא מוגזם! אל תקראי לזה מוגזם, כי זה ממש לא לדעתי. מה היא תארה פה בכלל? כמעט כלום… גם תחשבי על לנסות להעביר את ההרגשה למי שקורא וגם (במקרה של במבי) לא לעשות מגעיל מידי.. זה איזון שקצת קשה לשמור ולדעתי האלה שמרגישות בחילה מכזה דבר.. אממ… טיפה מוגזם קצת…
תיארת בדיוק את ההתמודדות שלי, בראוניזת חמודה אחת.
לתאר משהו נורא כשבו בזמן אני מנסה לסנן כמה שיותר. הלוואי שאני אצליח.
עשיתי כבר באחד הפרקים הקודמים מה ההבדל בין דם קר לסיפור שלי.
בכל מקרה, אני אסביר בקצרה ואם תרצי שאני אפרט עוד בכייף. פשוט חבל לי לכתוב בלי שבטוח באמת תקראי את זה.
אני חושבת שדם קר שונה מאוד מאוד משלי, בדם קר כל הספר מתעסק באלימות ורוע ומכות, באופן מדהים למדי כמעט כל עמוד שם מכיל תיאורי אלימות. וזה, בדיוק מה שנורא, הוא מכהה את הרגש ברמות. אצלי, יש מדי פעם תיאור שהתפקיד שלו הוא בדיוק לזעזע. ודווקא לכן אי זורקת אותו מדי פעם, כדי שתרגישו, שתחוו. אבל אני לא הופכת את הספר שלי למסכת של אלימות. מבינה מה אני מתכוונת לומר?
את צודקת שבדם קר הרבה מהספר
עוסק באלימות, אבל בכל זאת יונה אף פעם
לא עשתה רצח בצורה הזאתת
אבל אם זה נגע לי זה אומר שהתחברתי
לדמויות שלך ממש…אז קחי את זה כמחמאה:)
לא עשתה רצח בצורה הזאת?
בואי נחשוב שוב.
דם קר הוא רצף של התעללויות בלתי פוסקות ותזכרי שלא סיימתי את הספר ורק שם הרף חוצה לי את הנשימה אז לא רוצה לחשוב מה בהמשך.
ואגב, כל מה שקורה בסוריה זה הרבה יותר מהרצח שאני מתארת, כנל התלייה של אייל שגרמה לי לצמרמורת נוראית.
בכל זאת חושבת שיש הבדל ביני לבינה, וגדול אם יורשה לי.
ואני אקח את זה כמחמאה, כמובן :*
ואווו במבי. וואוו.
אין גבול לכישרון שלך.
והחלק של יוני.. אחח.
הכי יפה, נוגע, ועצוב.
אני לא מפסיקה להתפעל ממך.. ❤️
תודה בת מוזרה (חמודה).
את פשוט גורמת לי להסמיק פעם אחר פעם.
מאוד אוהבת את החלקים של יוני. את האמת, בגלל שאצלו הכי רואים מה זה נפילה וקימה. מלחמה.
ושוב תודה 3>
אעאעאעאעאעאעעאעאעאעאעאעעעע!!!!
פאוד לא אבא שלה?? זה עבד בכלל?? לא הבנתי,
אבא של שירה וחמדן (ונאסרין??) זה עבד – והוא התגייר וכו' אבל פאוד רצח אותו וגידל אותם בעצמו והתחזה לעבד??
התבלבלתי נוראאאא דורשת הסבר!
ו…נשמע לי קצת מוזר שהכל היה מתוכנן (כל הקטע של הסרט על שמשי) עם ציוד וצוות והכנות והכל ועדיין הם לא שמו לב שיש שם צוק (אלה מה הם חשבו שיש שם? סתם בור? לא הבנתייי) ?
הסיפור נהיה מעניין יותר ויפה יותר מפרק לפרק, אבל גם מבלבל נורא.
מממש לא!!!
פאוד (חיים) זה אבא של שירה וחמדן
עבד – של נאסרין וג'סיקה
ופאוד נרצח, לא עבד
לפי הבנתי עבד לא באמת רצה שיהרגו את פאוד,
אבל לא היתה ברירה…
לא, אמאלה חחח הכי ההפך שאפשר.
פאוד-חיים זה אבא של שירה וחמדן. עד פה בסדר? מעולה.
נאסרין היא הבת של עבד ואסלי. חמדן של אסלי ופאוד. חמדן יותר גדול מנאסרין.
היית פעם במדבר יהודה? יש שם צוקים גבוהים, נמוכים וכו. אבל רק כשאת מתקרבת ממש ממש, את רואה את הגובה האמיתי.
הם כמובן, לא התקרבו לגמרי. הם היו יחסית במרחק, אבל קרוב לצוק. ומה? הם לא ידעו מה בדיוק הגובה שלו. אז יוני דחף, וכמובן שהוא לא חשב שהוא יתגלגל עד למטה, הבעיה היא ששמשי איבד אחיזה ופשוט התגלגל.
לא נורא, בסוף, הכל בעז"ה יהיה ברור 🙂
מה זה היה עכשיו?????
??????
כל יום שלישי אני חוטפת שוק מחדשש
וזה לגמרי הכייף שלי, לא חושבת? להפתיע, הכי חשוב בסיפור 🙂
אמאלהההההההההההההההההההההההההההההה!!! מה זה אמור להביעעעעעעעעעע??????
הלב שלי הספיק ליפול כמה פעמים אני עדיין באמצע להרים אותו!
תגידי רגע יש מצב שעבד (אבא של נאסרין) קשור לפאוד-חיים? משפחתית…? כי חיים כתב שהמשפחה שלו הכריחה אותו להתחתן עם אסלי אז מה עבד קשור? אלא אם כן הוא חלק מהמשפחה והוא עכשיו הורג את חיים בציויי הסבא או משהו כזה..?
אמור להביע הרבה מאוד דברים 🙂 מקווה שעד עכשיו הוא כבר במקום (אימוגי קורץ).
לא משפחתית, הוא רק חבר שלו. העניין שהוא שעבד התחתן עם אסלי, שהייתה אשתו לשעבר של פאוד. הבנת?
איזה פרק מושלםםם
אהבתי ממששששששש
פרק מלא בגילוים
זה כל היופי, והבלגן, והאקשן והכייףףף
ואוווווווווווווווווווו
ואווווווו
ואוווווווווווווווווווווווווו
מזה הדבר המושלם הזה???????
את מוכשרת ברמות עללללל
איזה מותק נאסרין
ב"ה שזה טוב 🙂 רק מהקב"ה.
מסכימה איתך לגמרי שהיא מותק.
אימאלה
אבאלה
סבתאלה
דודהלה
אהבתי ברמות!
אהבתי ממש את הסיפור עם שמשי, זה גאוני! אבל לא הבנתי משהו, יוני ידע שיש צוק או לא? כאילו תכננו ששמשי יפול מהצוק או שזה היה בטעות?
אולי זה לא קשור לסיפור אבל עלתה לי השאלה- הקבר של פאוד זה הקבר האמיתי? רייצל ונוי יודעות מה קרה באמת?
ודרך אגב אני די בטוחה שעבד בעצמו רצח את חיים. אוף החיים קשים!!!! במבייייי!!!!!
למה רק אותי לא כתבת ברשימת ה"לה"??
גם אותי היא לא כתבה 🙂
אבל בואי אני יעשה לנו חוויה מתקנת.
אייסקפהלה
במבילה.
איך זה, בראוניזלה?
לא הבנת.
טוב לא היית אמורה.
היא כתבה את האנשים שקשורים אליה, אבל מה איתי? אין יחס לבנאדם שחולק איתך את אותה סבתא.
מדהים פשוט.
טוב אז הנה אני יוסיף,
בתדודלה. עכשיו כל הצדדים מרוצים?
אמייזינגלה
לא תכננו, תראי כמה תגובות מעלייך, הסברתי בדיוק מה הקטע עם הצוק.
זה בדיוק העניין ואת נוגעת פה בנקודה כואבת לשירה שדרכה בסוף גם תבינו מה קרה כאן. כמובן שלא רק ממנה, אבל גם ממנה.
רייצל ונוי לא יודעות אבל זה לא הקבר האמיתי.
ואני די מסכימה איתך שעבד רצח את חיים.
אני מוצאת את עצמי מסמנת לי ווים אחד אחרי השני, וקצת פוחדת.
אני ניחשתי את המהלכים שלך אחד לאחד, וקצת מפחיד אותי שיש לנו כיון חשיבה דומה. הלכתי על האפשרויות הכמעט הכי פרועות שלי, והן התבררו כנכונות!!
את צריכה לראות אותי עכשיו.
את הראשונה שמצליחה לנחש ממש את הכל. אם כבר אני צריכה לפחד.
זה ממש מעניין. וואי, איך אני רוצה להכיר מישהי עם ראש כמו שלי, זה מגניב.
נכון לרגע זה אני מתנחמת בעובדה שלא אני היחידה שלא הבינה כלום??
אבל ממה שכן הבנתי(וגם ממה שלא) אני יכולה להגיד שזה מושלםם!!!
במבי אין עלייךךך!!!
❤❤❤
חחח אויש את חמודה.
בעז"ה בלי נדר, אני באמת אומרת לך שתביני הכל. ואם לא מסכימה לך לגעור בי כמה שאת רוצה.
תודה, מהממת אחת.
וואו תקשיבי כמו תמיד כתיבה מושלמת!!!!!
רק שהתוכן של הפרק לא היה מובן!! חמדאן ויסמין אחים??? אז כאילו מה עם נאסרין?? וואי תקשיבי לא מובן. ומי זה עבד? נאסרין היא אחות של חמדאן? זתומרת כאילו אחות של יסמין?? ורייצ'ל היא הייתה יהודיה כשהיא התחתנה עם (פאוד) חיים? בקיצור יש המון סימני שאלה
הקטעים עם יוני היו מהממים כמו תמיד
נשמע שדלגת על פרקים..
כן חמדן ויסמין אחים מאבא, אז אני יהיה תוכי עכשיו ויחזור אחרי במבי, שאם כך, לפי היהדות הם לא אחים.
חיים התחתן קודם עם אסלי (אמא של חמדן נאסרין וג'סיקה)
ואחר כך עם רייצ'ל (אמא של שירה אורי וחלי)
אחר כך אסלי התחתנה עם עבד שהוא בעצם אבא חורג של חמדן ואבא אמיתי של נאסרין וג'סיקה.
רייצ'ל נראלי מאז ומתמיד היתה יהודיה, לא?
חחח אני שמחה שהיית תוכי בעניין הזה.
אבל יש לך טעות קטנה. פאוד התחתן קודם כל עם רייצל ורק לאחר מכן עם אסלי. בכלל זה התעוררה כל הסערה.
כן, רייצל מאז ומתמיד הייתה יהודיה.
חמדן ויסמין אחים מאבא, נאסרין לא, היא אחות של חמדן מאם..
חמולה או לא;)
בול.
לגמרי חמולה.
ככה:
חמדן ויסמין אחים מאבא שהוא פאוד-חיים.
נאסרין לא קשורה משום כיוון. היא אחות של חמדן מאמא. היא הבת של אסלי ועבד.
עבד זה חבר של פאוד.
נאסרין לא אחות של יסמין בכלל.
כן, היא הייתה יהודיה כשהיא התחתנה איתו.
מציעה לך ממש לקרוא את הפרקים הקדומים שוב, ובמיוחד את המודגשים. כל התשובות לשאלות שלך נמצאות שם.
ותודה!
לנאסרין ויסמין יש אח משותף בעצם….
שבמקרה גם נשוי לאחת מהם ?
הו,
ההגדרה שממצה את כל ההסברים. ישר כוח :*
עוטלטרכעקרהק
ואיי זה היה מושלםםם
אוקי, אין פשוט אקח את זה לכיוון שלי חחח 🙂
וואו.
את מדהימה בחשיבה שלך..
ונניח שהבנתי מה הלך שם עם נאסרין ויסמין, סומכת עלייך שנבין בהמשך;)
את מתעללת רציני בדמיות שלך, אה?
אני חוששת שצריך לעשות איזה ועדת קבלה עם חוזה לפני שנכנסים אליך לסיפור.. לפחות ידעו מה הכיוון, לאן הם עומדים ללכת;)
החשיבה שלי… עדיף לגמרי שלא נדבר עליה.
חחח את תביני בהמשך בעז"ה, אין כאן שאלה שידוע לי עליה בלי תשובה בינתיים. ואם את רוצה להבין טוב יותר תקראי את התגובות הקודמות שלי.
כן 🙂 בשביל מה יש סיפור אם לא להתעלל קצת בדמויות? (ה' ישמרנו).
(אימוגי חושב, תמים) לאן הם עומדים ללכת?
וואי כמה זמן לקח לי להבין את הפרק הזה הוא מסובךך
ומושלםםם, כרגיל..
העיקר הבנת בסוף?
זה הכי חשוב 🙂
מהמםםםם!!!
מושלם!!
אהבתי איך שהעלילה מסתבכתתת!!!
כמובן, זה הדבר הכי כייף כאןן
מהמםםםם!
"האמת, רציתי לספר לך הכל מלכתחילה". היא מסובבת את הצמיד על פרק כף היד, בעצבנות. "אבל לא הייתי יכולה", מוסא קרא לי לפגישה. גער. "אבא שמר עלי שלא אפלוט מילה אחת לא במקום, מיותרת ולא מיותרת. יסמין, לא היה לי סיכוי".
את הפיסקה הזו הייתי כותבת ככה:
"האמת, רציתי לספר לך הכל מלכתחילה". היא מסובבת את הצמיד על פרק כף היד, עצבנית. "אבל לא יכולתי", מוסא קרא לי לפגישה. גער. "אבא שמר עלי פן אפלוט מילה אחת לא במקום, מיותרת ולא מיותרת. יסמין, לא היה לי סיכוי".
לא חייב את המילה 'פן'. פשוט המשפט לעיל מסורבל קצת..
בדיוק רציתי לומר שהמילה פן נשמעת לי מליצית מדי 🙂
אז בעצם אין כאן שום הבדל חוץ מזה שאני כתבתי בעצבנות ואת כתבת עצבנית, לא?
גם את ה'יכולתי'.
וכן צריך לדעתי לשנות את המשפט עם הפן, הוא דיי מסורבל.
לכתוב יכולתי זה לא תקין.
כשזה בעבר אומרים הייתי יכולה. מה אני יכולה לעשות נגד מחדשי השפה העברית?
אז יכלתי
במבייייייייייייייייייי
פרק מטורףףף??
רק לא הבנתי משו אחד… על מי כתוב שיצאה מהכפר? אני כבר לא אוחזת ראש??
כבר דאגתי שלא יצא השבוע?
אהבתי ממש את ההתפתחויות של הדברים!!?
אינעלייך?
למה שלא יצא? 🙂
אין עלייך בעצמך שוקולדית חמודה שכמוך.
ואת יכולה למקד אותי? אני לא באמת זוכרת מה כתוב שם על יציאה מהכפר.
איזה פרק מושלםם
משהו קטנטן שלא הבנתי: מה הייתה המטרה של יוני כשהוא דחף את שמשי מהצוק? למה שמשי ביקש אתזה ממנו?
תודה!
זה כתוב ממש בפרק הזה. הם רצו להראות משפחה שמתביישת באח שלהם, שהוא על הרצף. ולאחר מכן, להוכיח ההפך שזה לא צריך להיות ככה. לכן הוא נתן לו דחיפה, אבל לא שם לב מה קורה מתחת, שיש צוק.
הם תכננו לעשות סרט, משהו מושקע, להעביר לאנשי עולמינו החביב את הצד של שמשי, לדברי במבי.
וואו.
זה פרק..
אני שמחה בשביל שירה ומפחדת בשביל שירה
עכשיו הכל ברור פחות או יותר אני מחכה ליציאה
שמחה מבחינת גילוי האמת?
כי מאוד מעניין אותי מה משמח במצב שלה.
ואיזה יציאה?
במבי…
פרק אלים מדי, לטעמי.
כתוב טוב, כרגיל, אבל אובר-אלים..
אל תכנסי גם את לקטגוריה של המתח הזול והמלא בתיאורי צבע רועשים של דם ופגיעות ורצח, טוב?
תעשי את זה מעודן כמו שאת יודעת.
בואי תגדירי לי אלים.
ליתר דיוק, תגידי לי מה כתבתי בפרק הזה שהיה אלים.
ככה:
-חייתים, אני חייבת לציין, לכל הפחות לעצמי.
-הוא הבין שהם הולכים להרוג אותו, היו להם סכינים בידיים. ועדיף שלא תדעי מה עוד. זה היה ברור שהכוונה שלהם זה מוות בעינויים.
-אחר כך אני לא יודעת מה היה, אבא בעט אותי החוצה, כפשוטו. נשארתי בחוץ, רועדת. שומעת שאגות, צרחות ושקט.
זהו. אלו בדיוק התיאורים. אם תחשבי שוב, מה כתוב כאן? גורנישט ועוד גורנישט. אין פה תיאורי דם ומתח זול. אני חושבת שמה שגרם לכן להרגיש אובר בפרק הזה זה הרגש ולא יותר. אני צודקת?
וואו, במבי!
אני פשוט אוהבת את הכתיבה המיוחדת שלך, היפה, הברורה. הגאונית, אפילו.
זה היה פרק טוב. ממש.
קצת מדי, אולי, אבל סביל…
אוחח. זה סיפור!
שין,
איזה כייף לשמוע מחמאות כאלו ממך. שאני לא אתחיל לדבר על הכישרון שלך, כי זה לא יגמר, חמודה אחת.
לגבי הקצת מדי, תסתכלי תגובה מעלייך.
תודה :*
התכוונתי לקצת שלא כתוב.
לכל מה שהמילים הסתירו תחתיהן- – –
אבל זה היה קצת. ממש קצת.
וזה בסדר ה'קצת' הזה, לדעתי, כל עוד הוא נשאר קצת;)
(חמש קצת בתגובה אחת. וואו. לא יכולתי להשתמש גם ב'מעט'?)
את מתכוונת לערפול?
אין, בעיה בעייתית במיוחד. באמת שהשם יעזור לי בנוגע לזה.
זה כבר קצת מייאש, אם נודה על האמת.
במבי?? זו עלילה או התעללות?
זה כיף עלילה מותחת והכל, אבל התעללות ועוד אחת ועוד אחת ועוד בלי טיפת שלווה, זה מעייף ומתסכל, במבי, את חייבת לעשות עם זה משהו….
וגם, סרט? אורי לא יכול לתרץ כזה דבר, אין לו סיבה טובה יותר? אם עושים סרט רציני, שמים לב לכל המסביב…, למה שיעשו את זה סמוך למקום שאפשר ליפול למטה?
ובמביייי, את יודעת, את אחת הסופרות האלופות וכל פעם אני חושבת, נוו, מה היא תביא הפעםם
אבל מתי היה משהו טוב??, את מותחת, מותחת ועודדד מותחת, בסוף מגלים שלא היה שווה בשביל לגלות כזו אכזבה…
קוראים ספר בשביל להנות במבוש, לא בשביל לסבול ביחד עם הדמות כל כל הזמן. ולפחות אם יש ירידות, שיהיו גם עליות…, כל הספר ירידה אחת גדולה…., צריך שהעליה תהיה זינוק גבוה עוד יותר…
ובמבוש, אני אוהבת מאדדדד, את הסיפור שלך, לכן, טיפלה התאכזבתי.
הכל רצוף בדרמה ודרמה ודרמה ועוד אחת בלי לנשום…, אולי תאזני את זה בעליות וירידות ולא בירידה אחת תלולה ומסובכת שמסתבכת?
בכל מקרה במבוש, אם כתבתי תגובה כזו סוערת, אומר שהצלחת- בגדול- להמחיש לנו מאד מאד את הדמויות…
תודה במבוששש, את מקרינה מתיקות אמיתיתתת,
אוהבת לקרוא את הפרקים הארוכים שלך, כמה ארוך ככה טוב (:
ו– הרשתי לעצמי לכתוב תגובה נסערת כי במבי ממה זה נובע, כן? ?
תראי, יש הבדל בין דרמה לאקשן.
אקשן, זה רובים, דם, הריגות וכו. דרמה, זה יותר בקשרים בין אישיים, קונפליקטים והכל.
לדעתי, הסיפור שלי משלב בין לבין. אבל, את באמת חושבת שהכל בסיפור זה נפילות, כאב וחושך?
אולי אני אשמה שאני כותבת יותר מדי מציאותי. אבל זה קצת אבסורד, כשכותבים שהכל טוב, אומרים לא, זה קיצי. כשכותבים מציאות, אומרים, אנחנו רוצים ספר שיהיה בו קצת טוב. חשבתי שאני מצליחה לשלב בין השתיים. אבל אולי לא.
אני, לא יכולה לראות את הטעויות של עצמי.
אבל למשל, תסתכלי בתגובה שמתחתייך, מצוטט שם קטע מהסיפור, זה לא קימה?
אומנם הקימות בספר קטנות ולא מורגשות לפעמים, אבל הן קימות מציאותיות.
אני כבר קצת נאבדתי. לא מצליחה להבין איך אתן רוצות שהסיפור יהיה. אקשן, לא אקשן. רגש, לא רגש. כי לכל אחת יש רצון אחר. בקיצור, נראלי הסתבכתי סביב עצמי. עזרה, הלפ, מישהו.
ואל תדאגי, הביקורת זה בסדר, סוף סוף אחרי היובש בביקורת בפרק הזה אני מקבל בומים אחד אחרי השני. ב"ה וברוך שמו 🙂
אויש במבי את מתוקה. באמת. מאד.
כתבתי את זה קצת סוער (:, הצלחת להכניס אותי חזק לסיפור…
אני אגיד לך מה, דרמה זה כיף. עליות וירידות זה כיף. אבל תובנה אחת שעלתה למישהו בהצתה של פלורוסנט אחרי 1000000נפילות זו לא עליה…
הממה, שכל פרק זה 100נפילות ככה, ואז זהו. לאן אפשר עוד לרדת?
כשיש את המתח של העליות ושיש לאן לרדת ועומדים על חבל דק זה מתח. כשעולים זה מרגש. כשנופלים זה עצוב. כשמנצחים זה שמח. אבל כקופצים לבור, בום טראח. נגמר. …
לא, הסיפור רחוק מלהיות קיטשי (:, אבל הוא גם לא מציאות סטנדרטית. בסופו של דבר הקורא לא רוצה מציאות מציאותית כי את זה יש לו כבר בחיים וגם לא רוצה דמיונות כי את זה הוא עושה מספיק (:, הוא רוצה איזון…
פנסים מהבהבים בחשכה, מחזירי אור, אור בקצה המנהרה. מגדלור. תקווה וציפיה כזאת שמדגדגת (:
ואז בסוף לצאת לאור גדול. ואור אחרי החושך זה כיף מתוק ולא קיטשי…
אה, ועוד משהו, גם חושך יכול להיות קיטשי, הכל יכול להיות קיטשי, אז זהו, אם יש משהו מעבר, זה אף פעם לא קיטשי…, אם זה משהו מעצמך, זה אף פעם לא קיטשי…
ועוד משהו קטנצ'יק קטנצ'יק, יש לי גם 10000000ביקורות טובות, הממה, שהן נאמרות לך כל הזמן – מה שמגיע-מגיע, אז לא יודעת כמה שלי תוסיף למגדל היפה הזה, אבל אני יוסיף שהדמויות שלך והכתיבה שלך והיצירתיות שלך ו-האישיות שלך, נותנות לסיפור נופך מיוחד וייחודי, באמת…
אה, וגם האורך (:, המשיכי כך (: (: ארוך—
תודה במבוש!!
אני שמחה גם לביקורת וגם למחמאות.
ותודה ממש על שתיהם. מעריכה על התגובה הארוכה.
הבעיה היא עכשיו איך אני משנה את הסיפור. הסתבכתי.
התבלבלתי בשם (:
לא נוהגת לבטא רגשות כאלה בשם הזה ?
ולכתוב גיבובי מילים כאלו סוערים (:
בשעות האלה אחרי עומס לימודים הפקק משתחרר קצת ?
לא נורא, הכי חשוב באמת שאכפת לי ולנו מהסיפור היפה הזה שישחרר קצת את הפקק (: (:, נכון?
זה לא כ"כ חשוב, זה לא הספר, בספר את כן יכולה לשנות, כי לא הדפסת אותו עדיין, כן?
וזהו, אני כבר בטוחה שתדפיסי ?
בעזרת השם.
רק בקשונת קטנה, תפרסמי כשהוצאת, לדעתי את 80 הקונות הראשונות כבר יש לך ??
בעז"ה
זהו, במבי, את אלופה וטובה והאישיות שלך מרשימה (קראתי התכתבות שלך כאן עם אדידס…, באמת מרשימה…)
???
לגמרי נכון 🙂
נכון, לא הדפסתי. אבל כבר שכתבתי אותו והכל. ואת יודעת, יכול להיות שאחרי שתקראי את כל הספר, או אפילו תקראי אותו ברצף, תראי אותו באור קצת שונה. אז אולי כדאי לחכות שתסיימי לקרוא ותעדכני אותי, גם ככה באופן עקרוני סיימתי לכתוב אותו. הוא לא בורח לשום מקום (אימוגי קורץ).
איזה התכתבות? איפה? מביך (אימוגי מובך) ותודה, מתוקה אחת.
(:
נכון (:
קראתי את חצי הספר רצוף, ואני בעז"ה אחכה להמשך בסבלנות ובצפיה (:
אני לא זוכרת, זה היה מזמן מזמן, אבל תייקתי לי אותך בראש (;
ואז כשראיתי את הסיפור והסתכלתי על הסופרת אמרתי – אוקי, לקרוא. מהתחלה (:
מה שכן, אני זוכרת שרציתן להכיר אחת את השניה- היא אמרה שאם את רוצה זה אפשרי, ענית לה שזו הבחירה שלה…(:
(: (: (:, נו נו, להיות מובכת ממחמאות זה בריא (:
כנ"ל
אויש, את כל כך מתוקה.
אה, אה, נזכרתי. אמאלה, איזה מביך. אוף, זה לא הוגן שאני מובכת כל כך בקל.
?, אוקי, אז הבכת בחזרה (:, עכשיו אנחנו פיטים (:
נו נו, טוב שיש מסך לדברי הלא הוגנים בעליל האלה ?
ואו במבי זה פשוט יפה!!!!
״ומי ישווה לו". היא דומעת. "מי, נאסרין?"
והיא לא עונה, כי היא לא יודעת. היא לא עונה, כי אין לה מה לסנגר על אבא שלה. כי היא יודעת שהכריחו אותו להיפטר מפגע רע, ערבי שהתגייר.
מי יחיה ומי ימות.
מי יהיה החרב והרוצח. מי יהיה המחליט לקטוע חיים של אדם, לייצר לעצמו בעצמו, חיים קטועים ומלאכים פגומים.
מי ירצה את המלחמה העצובה למעלה, בין פלוגות. את הכאב הנורא, המשסף.
ניסיון לא רוצים, מתפללים להימנע ממנו. אבל למרות הכל, מניסיון צומחים.
ויש לי מלאך אחד, שעומד מעלי, מכה על ראשי באהבה. לוחש לי, גדל.
ואולי, בסופו של יום המילה הזו לא נמחקה מהמילון שלי, אלא היא התחדשה. פורחת על אפר שריפה, ודמעות שלא נבכו.״
ואו!!! זה היה טוב.
תודה!
סוף סוף לשירה יש קצת אור. גאה בה, מה שנקרא.
והכי בוטחת בה שיש.
קצת מצחיק שאני מדברת אליה כאילו היא באמת באמת קיימת, אבל תזרמי איתי 🙂
זורמת איתך באש ובמים.
❤️
למה לא העלו לי את התגובה?
לא משנה
רק רציתי להגיד שזה וואו של פרק
הכל נראה הרבה יותר ברור
אני מחכה ליציאה!
היחידה נראה לי שאומרת שהוא ברור.
ישתבח.
הוא מסביר הרבה דברים
פשוט יכול להיות שלא החזיקו ראש בכל הפרטים
באמת מצטערת…
אבל צריך לקחת את זה בחשבון בסיפור בהמשכים. זה הדבר היחיד שאני לא אוהבת בסיפורים של פעם בשבוע.
ואוווו ואוו מהמםםם שאין דברים כאלההההה(אני עדיין בהלם ממה שהולך פה)
רק כמה דברים.. כתוב שנאסרין נסעה עם עבד לכפר הסמוך ושם היא ראתה את חיים בפעם האחרונה, זה אומר שאז הוא נהרג.
אבל כתוב גם שהיא הייתה באותו זמן ילדה קטנה והיא לא זוכרת הכי טוב… ואת אמרת שחיים נהרג ממש לאחרונה, אחרי החתונה של חמדן ויסמין..אז איך זה בדיוק מסתדר? מתי הוא באמת נהרג?
דבר שני.. חיים התגייר באמת או לאא?
דבר שלישיי… למה למען ה כל החמולה הזאת רצתה שחיים יכתוב את כל המכתבים האלה לשירה, מה זה יעזור להם? סתם לבלבל את שירה? נשמע קצת מופרך..
ודבר רביעי ואחרוןן, איזו תמונה חמדן הראה ליסמין??
תודה :*
אם את זוכרת, סרי אומרת בקול לשירה שהיא הייתה קטנה. אבל במחשבה היא כאילו מתקיפה את עצמה, חושבת, בטח קטנה…
בהמשך היא גם תגיד את זה בקול, שהיא הייתה בת תשע עשרה. הוא נהרג קצת אחרי החתונה של שירה וחמדן.
על הגיור אני לא עונה 🙂
יש חלק מהמכתבים נכונים וחלק שלא. זה מניפולציה רגשית, והיא לא מפורחת בכלל.
את מצפה שאענה על זה? (סתם אני לא אהיה רעה) זה תמונה של חמדן עם אבא של שירה, ושלו כמובן.
איפה אחת אפס לאמת של השבועע??