אני לא ילדה קטנה.
לפרק הקודם
"מה שלומך?" לביא ויצמן מגיש לשמשי פלאפון, נוטל את שלו באיטיות. מחושב.
'ברוך השם'.
"קובי סיפר לי שכאב לך מאוד שיוני לא הגיע לבסוף. אתה מתגעגע אליו?"
'אני לא ילד קטן. ואתה לא צריך לדבר אלי כאילו אני כזה'.
לביא מסתכל על האותיות במסך, מהנהן לעצמו. "איך אתה רוצה שאתייחס אליך?"
'אל תחשוב', הקליד, האצבעות שלו רועדות. 'שאם אני לא מדבר, אין לי שכל ורגשות. שאם אני לא מדבר, אני לא מבין. כי רמת המשכל שלי היא מעל הממוצע. וכשמדברים אלי בקול מתוק עד כדי בחילה, ובאיטיות מרגיזה, זה פוגע, עוד יותר'.
צודק הילד. "שמשי", הוא מתיישב מולו. ענייני. "אני מצטער, לא התכוונתי שתרגיש ככה".
שום תשובה לא קופצת לו במסך. והפנים של הילד, חתומות.
לביא רוכן לעברו, "תספר לי", החליט לא לעשות עניין. "יוני מתבייש בך?"
'לא'.
"איך אתה יודע?"
'יודע'.
"הוא אוהב אותך?"
'ברור. הוא ברח מהישיבה כדי להגיע אלי, אבל תפסו אותו', לקוני.
"אז אנחנו חוזרים לאותה הנקודה", לביא מתיישר, משלב אצבעות אחת בתוך השנייה, נינוח. "למה הוא לא מספר עליך?"
'הוא סגור, מאוד. הוא לא יודע לשתף מאז ש-' עצר לרגע, מביט בעיניו של דוקטור ויצמן. וכאב שם.
הוא מעודד אותו להמשיך, והפנים שלו לא מסתכלות עליו כאילו הוא ילד בן ארבע. סוף סוף.
'מאז שהוא פצע אותי', השלים. קצת נבוך.
"יוני התחרט?" לביא שואל בקול שקט.
החוט עכשיו דק, מאוד. מעולם לא הגענו בשיחות שלנו אל הפס הזה, הוא חדש. ואני רוצה לנצל את זמן החסד הנדיר והקטן כל כך עד תום.
'יוני לא צריך להתחרט! הוא לא אשם', שמשי מרים אליו אישונים שחורים, מאיימים.
"אני מבין", לביא לא נסוג אל מול איום מפורש. ואש בוערת. "אבל, שמשי, יכול להיות שהוא סגור בגלל דברים אחרים?"
'כמו מה?' הגבות שלו מתכווצות בזעף, מזהירות אותו. שלא תעז לומר את זה.
לביא נאנח. "נעזוב את זה בצד, כרגע".
'תודה, אני משוחרר?' נימוס בריטי, אין מה לומר. אני לא רוצה להיות במקום הזה שמפנה אלפי אצבעות מאשימות כנגד יוני.
הם לא יודעים כלום.
"משוחרר. אבל דקה לפני, יש לי משהו נוסף להגיד לך". הוא עוצר אותו, מסמן לו לחזור לשבת.
שמשי נוחת על הכיסא באנחה.
"אני רוצה שתחזור ללמידה ולפעילויות. לשכב כל היום במיטה, זו לא אופציה".
'אני אעשה מה שאני רוצה!' הוא מתריס. הזעם מפעפע בו.
"לא שמשי", לביא מתרומם, גבוה. "אתה נמצא במסגרת. שלושה ימים התבטלת כמו הומלס ברוחב. הגיע הזמן לחזור לשגרה".
'הומלסים לא מתבטלים', ניצוץ מוזר נדלק בעיניו. מפחיד משהו.
לביא מגחך בסלחנות, "אלא מה?"
'עושים את כל מה שאתה מעולם לא ניסית'.
"וגם לא רוצה".
'ואני כן'.
הוא מסתכל עליו בביקורתיות. "בסדר שמשי, זה לא הנושא שלנו כרגע. אתה חוזר לשגרת לימודים מלאה. ואם הומלסים כל כך מעניינים אותך תחלום עליהם בלילה".
שמשי מעקם אף. 'זה לא נושא לצחוק עליו, ואני לא רוצה לחזור'.
"רצונות לא מתגשמים, מסתבר", טפח על כתפו בחביבות. "ואולי, בשבילך, נארגן סדנא של הומלס שהצליח לקום מהרחוב ולחזור לחיים תקינים. בסדר?"
'חיים תקינים, בשבילך', הוא כתב. פותח סוגריים, מקליד, 'ואם הייתי יכול לגחך עכשיו, הייתי עושה את זה".
***
"אני אוהבת אותו".
"אני יודעת", סרי משיבה בחוסר ריכוז. "תגידי, היא עוד לא התייאשה?"
"מי? ואם את יודעת, אז אולי תעזרי לי?"
"אמא שלך. כל יום היא מתקשרת, שולחת הודעות. ואת מתעלמת. אני הייתי מתייאשת", היא מפילה את הטלפון אל הספה.
יסמין לוקחת אותו בשתיקה, "גם אותה אני אוהבת". ואולי באמת הגיע הזמן לדבר איתה? להפסיק להתעלם. פחדנית עלובה.
"האני אוהבת אותו הראשון היה על אח שלך?" ביררה.
"כן", נוקשה. "והוא, בכלל לא מנסה להשיג אותי. לשאול מה איתי, ואיך אני מרגישה. נעלם מהנוף".
סרי שותקת.
"אני אלך עכשיו", יסמין מתרוממת פתאום. הטלפון בוער לה בכף היד. "אני, אתקשר לאמא".
נאסרין מרימה לכיוונה מבט מופתע, "באמת?"
"באמת", היא מבטיחה. "ותרגיעי את חמדן", הוסיפה בקול חמוץ. "הוא דואג לי". או לחיצוניות שלו.
לחתונת ראי.
—
עשרות עצים ירוקים.
יסמין נושמת אוויר צלול, עוקבת אחרי תוכי קטן, צבעוני. היא מחייכת חיוך קלוש ומתיישבת על האדמה.
עשבים סביבה, והיא רומסת אותם. לא אכפת לה.
אנשי הקשר קורצים לעברה באיום, לועגים. יסמין נועצת בהם עין רועדת. מדפדפת ביניהם. מוצאת.
אמא.
זהו, בלי שום תיאור. לא אימוש. לא אמא יקרה. רק אמא, יבש וקר.
היא שולחת אצבע זהירה, הראש שלה מתחיל לכאוב. טלפון חכם וטיפש, סורק טביעת אצבע, מאשר נגיעה. מחייג. אוף.
עיני הדבש שלה עוקבות אחרי המסך, האוזניים שומעות את הצליל. והיא רק רוצה להתעלף, ולחיות. לדבר עם אמא שלה. באמת לדבר.
צליל אחד, ושני, וחמישי. אין מענה, כאילו היא לא התקשרה אלי היום חמש פעמיים. כאילו…
יסמין נושפת, מרשה לעצמה להודות שהתאכזבה. המבט שלה משייט בשיעמום בחלל, מנסה למצוא אטומים, להבין איפה מיליארדי כדורים קטנטנים מתחמקים ממנה פעם אחר פעם.
איפה המדע הזה שאני סומכת עליו בחיים המסובכים שלי, דווקא עכשיו?
היא ניסתה לחשוב על תשובה, אבל צליל חוזר קטע לה את חוט המחשבה. היא כמעט ופלטה אוף נוסף, ארוך, כשקלטה פתאום את השם שמרצד על הנייד.
אמא.
יסמין לוחצת על מענה, מהר. לא להתחרט, לא.
"שירה"? קול מהוסס. שקט.
"זו אני, אמא. שירה", לא יסמין. מיתרי הקול שלי לא רועדים, מה פתאום. זו רק הרוח שעוברת ביניהם, פורטת. וגעגוע שמציף.
"שירה, אני-" היא נושמת, עוצרת, לוקחת אוויר. "לא האמנתי שתתקשרי אלי אי פעם, האמנתי שאני מנסה לחינם. חשבתי… שאני כבר לא קיימת אצלך".
יסמין מחייכת קלושות, וכאב חוצה את הגומות שלה. "נזכרתי בבריחה שלנו", האישונים שלה בוהים, הדבש מתכהה. "ואז, נזכרתי בך". היא לוקחת את הנשימה הכי ארוכה שהיא זוכרת אי פעם, לוחשת, "והתגעגעתי".
"יש לי כל כך הרבה מה לומר", רייצ'ל רועדת. מהדקת עפעף אל גלגל העין, מוחצת אותו, ומשפשפת חזק. אני בכלל לא בוכה. יתושה עקצה אותי. אני בטוחה בזה. "ואני לא יכולה, לא מצליחה".
וכמה דמיינתי את השיחה הזו, וניסחתי משפטים, סידרתי אותם בראש כמו חיילים במסדר צבאי. והם לועגים לי עכשיו, כולם.
"איפה את, אמא?" יסמין מנסה להבין מה זה הרעש הזה. רוצה להחליף נושא. כי גם לי, אין, פשוט אין מה לומר.
"אני…" השיבה בזהירות. "בים".
"בים? עם חלי?" משהו עייף ואוהב ניצת בעיניה.
"לא", רייצ'ל נושפת. השיחה מדרדרת לכיוון לא רצוי, בכלל. לפחות לא בשלב המוקדם והרגיש הזה.
"אז עם מי?" חשדני. הלב שלה פועם במהירות. חברה? בת דודה? קולגה? רגע, במה אמא עובדת בכלל?
"עם-" היא מגמגמת. קר לי, ה', קר לי. "קוראים לו", היא בולעת רוק יבש, אבוד. הפעם באמת. "שי".
"שי?" יסמין חוזרת אחריה. הד, וצווחה.
רייצ'ל מרגישה כאילו מישהו חנק לבת שלה את הגרון, הכריח אותה לדבר. קבעה בשבילה, אל תנשמי. "קובי", היא מאשרת. חוששת מהשאלה הבאה. יודעת שתגיע באותה מידה שהיא יודעת שלענות, היא תהיה חייבת.
"מי זה?" יסמין קפואה.
"את בטח שואלת את עצמך איך לא עניתי בצלצול הראשון?" רייצ'ל מחזירה בשאלה. המסלול הבטוח היחיד כרגע. כי התשובה, לעומתה, מפותלת. מדי.
"כן, קצת התפלאתי". מאוד קצת יסמין, נכון?
רייצ'ל מביטה בגלים, הם סוערים. שי יושב קרוב לקו החוף, הגב שלו אליה. מרחק מטרים. נותן לה פרטיות. "אני בפגישה", פלטה לבסוף. מבינה שלהעביר את המידע ברגישות הראויה, היא לא הצליחה.
הולוגרמה רייצ'ל, נעים להכיר. אני ריי'צל. נגיש ידיים, נלחץ אותם כמקובל. מה שנקרא, היכרות.
"את
ב פ ג י ש ה
???"
"אני…" היא נאנחת. "כן".
"את מוותרת על אבא?" היא צורחת. לא שולטת בעצמה היום. בכלל. "את מחליפה אותו באיזה שי אחד לא ידוע???" מתחשק לי לנתץ את הטלפון הזה. לחבוט אותו בגזעי העצים, להתעלל.
כמו אמא!
"אמא!!!" אף אחד לא שומע אותה, ולא רואה. אז היא מרשה לעצמה לבכות, להתפרק. "אמא!!! את לא יכולה לעשות את זה. זה… זה אבא! ומה אורי יאמר? רגע, וחלי? היא לא מכירה את אבא. את תגרמי לה לאהוב דמות אחרת. רעה!"
"שירה", רייצ'ל מרגישה את הכאב, חותך בה. היא מעיפה מבט חטוף אל שי. הוא בסדר, ואני לא בסדר. עזבתי אותו, הלכתי לבת שלי. אבל היא קודמת! לא, אבל הוא, אני… בפגישה איתו עכשיו. אבל ,שירה. והוא. די!
היא עוצרת את עצמה בכוח, מכריחה אותה לחזור אל השיחה. להתחיל לנהל שיח נורמלי. להיות רייצ'ל של פעם. האמיתית.
"שירה", היא אומרת שוב. רגועה, בטוחה בעצמה. "הוא לא רע. ואני רוצה שלחלי יהיה אבא, כמו שלך ולאורי היה. את יודעת איזה כאב זה לגדול כבת לאם חד הורית. נכון? את לא צריכה שאסביר לך. את לא רוצה שגם אחותך תגדל לתוך מציאות כזו, תאמיני לי. מילא את, כבר גדלת. אבל חלי, היא… צריכה דמות אב בחיים".
ואני???
אני לא צריכה?!
הדמעות מטשטשות לה את שדה הראייה. היא קמה, מגששת דרך, רוצה ליפול. בכוונה. שיהיה לי משהו כואב ופיזי לבכות עליו. "אורי יודע?" היא שואלת לבסוף בקור.
"הוא יודע". שי זז על החול, היא עוקבת אחריו מזווית העין. מוציא טלפון, מצמיד לאוזן. בטח התקשרו אליו, היא מנחשת. הוא ניתק.
"ואיך הוא קיבל את זה?"
"בהבנה". לא כמוך. בעצם, אסור לי להשוות בכלל. אתם שני עולמות שונים כל כך. דומים בחיצוניות.
בפנימיות… את צריכה להשתפר, שירה.
"בטח", התיזה בזלזול, "כי הוא, ילד טוב ירושלים. ואני, ילדה רעה פקיעין".
"זה לא נכו-"
"אמא די", קטעה אותה. מנסה לשמור על קול יציב, נכשלת. "אין לי כוח עכשיו. ולא בכלל, אם נפתח את זה. אבל תיבות נחשי קוברה עדיף להשאיר לנבלים בסרטים. קשה לי, להתראות".
רייצ'ל בוהה בשיחה המנותקת. דמעות עולות בעיניה. שירה, ילדה של אמא. של אבא, חיים. אני חוזרת בי, את לא צריכה להשתפר. את צריכה לגדול. ומהר.
יסמין רצה, עצים עוברים לה את מול העיניים בטיסת אמוק. היא ממשיכה, לא מסתכלת לצדדים. נופלת, קמה. אדמה על הידיים שלה ועלים ירוקים נדבקים אליה.
אני הולכת להשתגע.
אני. הולכת. להשתגע.
א-נ-י ה-ו-ל-כ-ת ל-ה-ש-ת-ג-ע.
דיי.
נמאס לי.
נמאס לי.
נמאס לי.
אני צריכה מישהי לדבר איתה, מישהי אמיתית. לא רוצה את נאסרין, אפילו עם חמדן לא מתחשק לי לדבר, הוא כועס עלי גם ככה. ואם אוסיף עליו את השטויות שלי, זה יהיה רע.
היא שולפת את הנייד בעיוורון חושים. נשענת על עץ, צמאה עד שיגעון. צמאה למים, לאהבה.
"נוי", היא בוכה לנייד, מפורקת עד כלות. "אני חייבת לדבר איתך. זאת אומרת, היא מתקנת את עצמה", מחייכת, חיוך רועד. ואמיתי כל כך. "אני רוצה, לדבר איתך".
©כל הזכויות שמורות.
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
105 תגובות
הפוסט היחיד שאני שמה לו אהבתי לפני שקראתי, כי ברור שאני אשים גם אחרי.
התפספס לי:
למה חמדן כועס עליה?
ותזכירי מי זאת נוי?
וזה כמובן מהמם כרגיל! כשרון מטורף!!!
איזה מתוקה את 3>
הוא לא בדיוק כועס עליה, אלא יותר היא שכועסת עליו.
אם את זוכרת שבפרק הקודם היא הייתה בשוק שבאבא שלה טיפלו היטיב ובמרלין לא. אז חמדן הפך להיות קצת קריר.
נוי זאת החברה שלה מהעבר, אל דאגה כשאני ישכתב את הסיפור בעז"ה, זה יסתדר ולא ישכחו מי זאת מי חחח
זה היה כואה, ויפה. וסוחף.
אהבתי את היתושה, את השימת לב שלך לפרטים הקטנים.
תוכלי להסביר יותר לע המחלה של שימשי. אמרת כבר שנסתרות דרכי הסופרת, ויש מטרה לעובדה שאת לא מספרת (איזה שיעורים באמונה) אבל זה קצת מציק. או שאני פשוט חסרת אינטלגצייה וזו מחלה שהייתי אמורה לדעת עליה?
מה הגיל של שמשי?
נאסרין הייתה חמודה פעם, חבל על דאבדין…
אויי זה פשוט יפה… הפגישה.
אבל כמה החיים עוד יכולים להסתבך?
תודה פולנית, מהממת!!!
לדעתי פרטים קטנים, עושה את זה. ואני אוהבת שמתייחסים אליהם, אז… ואהבת לרעך כמוך (אימוגי קורץ).
בנוגע למחלה של שמשי אני באמת עדיין לא אומרת בכוונה, אבל שותלת שם די הרבה רמזים, זה לא בדיוק מחלה, זו התנהגות מסוימת. יאללה ניחושים 🙂
ולמה נאסרין הייתה רק פעם חמודה?
נ.ב.
עוד הרבה, סמכי עלי.
טירוף של כתיבה!!
במבוש. זה היה מסע רגשי קצר ומטלטל עכשיו. לא מקנאת במי שיקרא את כל הספר ברצף בפעם הראשונה ?
ואת גאוניה.
תודההה.
מקווה שהפרק הזה לא היה קצת משעמם, כי ליש לי תחושה שכן.
אבל איך אומרים מהפרקים המשעממים הנחוצים. סולחות לי, כן?
אני מקווה שהוא יהנה, מי שיקרא 🙂
וזה מגניב שאני גאוניה, אז כייף ליייי
משעמם? חלילה! איך מסע רגשי יכול להיות משעמם, במבי, באמת?! אני מתפלאת עלייך. תעריכי את האינטלגנציה הרגשית שלך קצת יותר.
הוא יהנה, עד כמה שהתעלפות יכולה להיות מהנה, אקשן וזה ?
אני די מעריכה אותה אני חושבת (אימוגי קורץ).
אבל זה לא שהפרק היה בדיוק משעמם, אלא יותר שאני מרגישה שמשהו חסר כאן…
אם הייתי מתעלפת אי פעם הייתי מעדכנת אם זה מהנה, אבל מעדיפה להישאר במצב שלא יודע מה זה התעלפות.
מי שקוראת את הספר בבת אחת, בואי לעדכן אותי (אימוגי לא מוגדר).
הקטע הראשון עם שימשי לא משהו
החלפות איומים
מאד מזכיר את אחים לנשק שלך
זה ילד (נער איך שתקראי לו) שמדבר עם רופא הרופא צריך לעזור לו לא לחבוט בו בציניות עדינה
הקטע עם שירה וריצל מטורף הרגשתי שאני נשאבת איתה ביער
האמת שזה לא רופא, אלא יותר פסיכולוג.
אגב, שאם זה היה ילד רגיל את צודקת (ואם זה היה אחים לנשק אז ברור…)
אבל בגלל שמדובר בילד לא רגיל, ורק כשמדברים איתו בום לפנים כמו שאומרים אז הוא מבין. זה סוג התקשורת שהוא צריך…
ו- תודה!
על הביקורת, ועל מה שאהבת. כי כל הערה מובילה אותי לחשוב גם על דברים אחרים, ולראות מה צריך לשפר.
פסיכולג זה סוג של רופא לא כך?
נגיד שהחליק לי שזה סוג התקשורת
תודה שאת עונה!
פסיכולוג זה סוג של רופא.
אבל בשונה מרופא רגיל הוא יודע איך לגשת להתנהגויות מסוימות ואיך להתייחס אליהן.
כן, גם אם צריך להציב לילד גבולות. כי אתה יודע שבלעדי הוראה ברורה שמשי יעבור עליהם בלי להניד עפעף… בגלל ההתנהגות שלו…
והכי בכייף שיש 🙂
אכפת לך לפרט על ההתנהגות של שימשי?
כי לא ממש הבנתי מה יש לו
את לא מעדיפה לחכות שהסיפור יגלה את זה? 🙂
בינתיים מפוזרים כאן רמזים, את רוצה את ההגדרה?
כן אני רוצה הגדרה ?
אוקי הוא על הרצף.
ולפני שאת אומרת לי לא הגיוני. יש ילדים על הרצף בעלי תפקוד מאוד מאוד גבוה וחכמים, וואו איזה חכמים.
יש לי קרוב משפחה על הרצף, אני מכירה את זה מקרוב. הוא חכם ברמות הזויות, ותפקוד… שאת חושבת שהוא רגיל.
עכשיו, ברור שיש סיפטומים, ויכול להיות שלא פירטתי אותם מספיק. אבל אני אתקן את זה. פרקים הבאים, אגב זה יהיה יותר ברור.
למה נארסין כועס עליה???
נאסרין כועסת עליה?
היא לא נראה לי כועסת. למה את חושבת?
אעאעע
מדהיםם!
?
פרק מושלם!!?
נ.ב
למה חמדן כועס עליה?
ומי זאת נוי??
תודה!!!
ותסתכלי בתשובה שלי לשאלה הראשונה. עניתי שם תשובות למה ששאלת.
העתק הדבק מתגובות קודמות
אה ואהבתי את העניין שאמא שלה נפגשה לא חשבתי עליה כלל?
אייס תודה, חמודה אחתת.
אז יאללה תתחילי לחשוב 🙂 היא באמת חמודה בשביל זה.
וואו. תודה, מהמם כמו תמיד. אני אשמח במבי אם תוכלי לענות לי על השאלה: מה המשפחה של יסמין עשתה בכפר ערבי? כאילו, אם הם יהודים. מה אבא שלה לא יהודי? הם היו ערבים והתגיירו? מה בדיוק קרה שם?
תודה 3>
אוקי ככה:
אבא שלהם ערבי שהתגייר, אמא שלהם יהודייה רגילה. והם ברחו מהכפר.
איך נאמר את זה, קראו שם יותר מדי דברים… שלדעתי מפרק הבא כבר מתחילים הסברים. הוא יהיה יותר טוב אני חושבת.
על הפרק הזה אני צריכה לעבור דחוףףף…
אבא שלה ערבי שהתגייר??
את מחדשת פה..
אני טועה שלא אמרת אתזה אפעם?
חחח כן אבא שלה ערבי שהתגייר. (אומנם נדיר מאוד אבל בהחלט קיים).
זכור לי שאמרתי את זה כמה פעמים בתגובות, וזה גם כתוב בספר. רק שאני לא יודעת אם זה מהפרקים שעלו או עדיין לא…
זה היה כתוב בסיפור…
יואווו אני לא יכולה איתךךך את פשוט כותבת מושלםם
ואיך שזה מסתבך מרגע לרגעע איןןן שלמותת
מותק של ילדה את לגמרי מותק (אימוגי לבבות).
ואני הכי אוהבת סיבוכים, תאלצו לזרום כנראה עם השיגועים שלי…
מהמם ממש.
?
אלופה
אלופה
אלופה!
אזא"בב
(זה הקיצור הכי מגניב שמצאתי לשם שלך, מקורי (נגיד) )
תודה!!!
הכייי מקורייי
במבייי נשמתיי
אין חדש תחת השמש ?
זהו,
שאצלי המקוריות זה להמציא את הגלגל מחדש.
תגידי שזה לא מקורי, את לא יכולה 🙂
?
מסכימה איתך.
את משו מיוחד, את!
במביי תודה!!!
אני די חסרת מילים, מקלידה ומוחקת, ועוד מקלידה ומוחקת.
הקטע עם האטומים היה יוצא דופן.
את מוכשרת, זהו. (ומקיימת הבטחות, טוב נו.. כמעט:))
לורם, אוי מה יהיה איתך?
מצד אחד אין לך מילים אבל מצד שני… יש לך עשרים וחמש מילים בתגובה 🙂
סדרת חינוך אצלי מחר בשעה ארבע בצהריים. מקובל?
נ.ב.
איזה הבטחות לא קיימתי? אני מקיימת הכל הכל.
זה הפיצול ?
כתבתי לך שתסבירי בפרק הזה את כל הקטע עם שמשי, והתחלת להבהיר את העניינים:) (אני החלטתי שזו הייתי הבטחה כמובן)
אוקי, זה כבר מדאיג. פיצול?
ובאופן כללי זה או שאני מסבירה עניינים לאט לאט או בבום. חכי ותראי יש את שתיהם בספר, נראה מה תעדיפי חחח
יששש יום שלישיייי??
ואוו ואוו וואוו ואוווווו
מושלםם
פרק מהמםם!!!
את פשוט מטורפתת!
כל פעם מחדש אני כותבת אותו דבר?
מה לעשות? כבר אין מילים!
זה פשוט מ-ו-ש-ל-ם!!
??????
באמת???
אוקי, זה קצת מעודד אותי.
למה רק לי הפרק הזה נראה לא הדבר הכי טוב שהוצאתי אי פעם תחת הידיים שלי?
את מתוקה שוקולד, מאוד מאוד.
זה היה יותר קצר הפעם או שדמיינתי?? בכל מקרה זה מושלם כמו תמידד
אממ יכול להיות 🙂
לא ממש זוכרת, אבל פרק הבאה מקווה שיהיה פיצוי הולם יותר…
תודהה!
כמובן, שזה מושלם!!
ומי זה קובי?
ושמשי, מה הוא, כאילו הוא אילם?
במה הוא חולה?
תודה במבוש!!?
אהבתי את הפוסט הזה ממש, כרגיל!?
צדפיתתת
תודה מתוקה!
האמת שהקובי זה טעות, היה אמור להיות כתוב שם שי… זה מי שרייצל נפגשה איתו.
שמשי לא אילם אלא מגמגם. ובנוסף הוא לא חולה, אלא ההתנהגות שלו היא לא בדיוק רגילה.
וואו במבי.
מהמם כל כך.
אהבתי ממש את הכיוון שהסיפור מתקדם אליו.
ושמחה בשביל רייצ'ל,מגיע לה.
רק מה שלא אהבתי,שהיא מצדיקה את עצמה בתירוץ שחלי צריכה אבא..
מה איתה? היא גם צריכה בעל.
מחכה כבר לשבוע הבא.
(אני לא אכתוב לך שוב שאת חייבת להוציא כמה פעמים בשבוע,נמאס לחפור)
תודה Harry (פשוט לא הבנתי איך כותבים את זה בעברית חחח).
שמחה שאהבת, באמת.
ואם שמת לב רייצל היא קצת.. לא כל כך חושבת על עצמה באופן כללי. אבל היא עובדת על זה (אימוגי קורץ).
נ.ב.
אני בכייף הייתי מוציאה כמה פעמיים, שלא תחשבי אחרת כן? כי ככה זה כל הזמן נראה לי שהסיפור לא מתקדםם…
מצטרפת לטענה שלך Harry
בנוגע לבעל?
אם את רואה אני אשמח שתעני על זה.
וואוו וואוו וואוו וואוו וואוו וואוו!!!!!!!! זה היה מדהיםםם!!!! הפרק הכי טוב שלך עד עכשיו!!!
הפרק הזה גרם ללב ולעיניים שלי לצאת אל הדמויות המתוקיות האלה ? בא נאמר שחיפית בגדול על העלמותו הבלתי רצויה של אורי מהפרק הזה ??
אין לי מילים (ואם הם לא יחזרו בקרוב זה יהיה באשמתך הבלעדית! ;))!
מהממת שכמוך ❤️
ואווו, באמת הפרק הכי טוב?
לי הוא היה נראה הפרק שצריך את הליטוש הכי רציני חחח
והאמת שכן, מצטערת על ההעלמות שלו (הוא עושה דברים חשובים, מה נעשה? לא היה יכול להיות הפרק, נחסרתי בהשראה לגביו) אבל פרק הבאה הוא חוזר למיטב הזיכרון שלי.
ועד כמה שזה אשמתי, זה דווקא נחמד 🙂
מהממת בעצמך 3>
???
זה מה שנשאר לי להגיד, מקווה שתקבלי בהבנה?
לבבות תמיד נחמד לקבל 🙂
מקבלת הכי בהבנה.
אין עלייך יהלום מתוק שכמוך 3>
איישששש
אני מיואשה קשות ממך
הכשרון שלך יותר מידי כשרוני
לא פייר ולא פייר
לא, לא, לא.
אני לא רוצה שיתייאשו ממני.
אני מדי חמודה בשביל זה (אימוגי חי בסרט, קורץ).
יאאאא עוד פרק מושלם!
בא לי לחבק את שירה, לכשיסתיים הכל תגידי לי ואבוא אליה.
וטוב שהיא נזכרה באמא, בנוי…
אני מעודדת מעוד ילדה שמבינה את שירה.
למה בנות לא אוהבות אותה? אוף, היא מתוקה. תנסו להיכנס קצת לראש שלה.
והאמת, באמת הגיע הזמן…
יאיי וואוו
פשוט מחכה להמשך…
יכול להיות שנגמרו לי המילים?..
בעז"ה, הוא יגיע 🙂
הסיפור הזה זורם לי בערך כמו שלא זרם לי אף סיפור. אז כרגע יש עוד פרקים ספר חחח
אוי, וזה יכול להיות שאני מאוד אוהבת, מסתבר.
❤❤❤
את כותבת מושלם!!!!
וואי אהבתי ברמות!!??
תודה קראצ!
אני שמחה, מאוד?
מושלם. מטריף. מדהים.
משוגעתתת
ונדירההה
??
ישר והפוך,
אוהבת אותך, מהממת?
מה יהיה איתך במבי?
מפרק לפרק זה נהיה פשוט מושלם!!
אגב, אפשר לשאול בת כמה את?
יהיה איתי טוב בעזרת ה'?
אפשר לשאול הכל, אני בת שבע עשרה.
ואוווו
במבי איזה מתח את מביאה
מושלמת כמו תמיד!!!!!
מאוהבת בבלוג שלך ??
מפג!!?
אוהבת אותך, מתוקה אחת.
פשוט… תודה.
אההה, במבי זה מעולה!
הכי אהבתי את תחושת הבגידה מהאמא, איזה קטע טוב!
תודה פנרס!
קטע טוב, קצת עצוב. אממ אפילו תינוקי קצת מצידה, אבל הרבה כואב…
♥️♥️♥️
גלים, נוכחת 3>
נראה לי פרק שהכי הרגשתי את הדמות של האמא והבת.
הקשר של נאסרין ויסמין השתנה, רק אני חושבת?
חמוד, האילם-סרבן הזה.
אני איתך בכל מה שאמרת…
אבל אר"א איך זה מסתדר עם התגובה שלך למטה?
מצד אחד את אומרת שהפרק באמת לא כרגיל, ויש פרקים הרבה יותר יפים, מצד שאני את אומרת שדווקא בפרק הזה יש רגש מטלטל. זה קצת בלבל אותי.
כן יש פרק ששהוא לארגיל ואף מוזר…
ומנגד באמת הפעם טילטלת אותי לגמרי ביחס שלה עם אמא שלה….
לא היה עדיין כזה קשר עם אמא שלה…
הוא תמיד היה מרוחק…
סוף סוף מרגישים שהיא גם אוהבת אותה…
השתנה מאיזה בחינה? האמת שנאסרין קצת.. איבדה את זה באיזה שהוא מקום. אז יש לך תחושה טובה.
לגבי האילם סרבן הזה הוא לגמרי לגמרי חמוד.
הוא היה יותר קרוב..אולי תקדישי לנאסרין קטע כלשהוא, תכלס, נשארה בלי חברה קרובה.. מה היא עושה ביום יום?
הגעתי למסקנה שיש לך רעיונות טובים 🙂
ואווו שלמות של דבר
ממש אהבתיי!!!!!!
תודה, מהממת אחת!
כייף לי, מאוד.
היייי:( קצרצר:( ואני עוד בניתי על פרק כפול היי במבוש
אבל הוא יפיפהה
שישה עמודים 🙂
לא נורא, לאט לאט זה מתרחב, פרק הבא בעז"ה כבר יהיה יותר.
תודה חני!
לייק במבי!.
תודה דגל!!!
לא לא לא, אני לא יכולה לקרוא את זה עכשיו, אין לי דקונת!! אבל אני.. רק התחלתי את השורה הראשונה בהבטחה שרק זה וזהו, אבל לא הצלחתי לתיק עיניים עד הסוף.. תביני מזה מה שתרצי?
זהו, צריכה לעוףף
מבינה רק שאני רוצה להבין 🙂
ואת פשוט חמודה חמודה בטי.
בהצלחה בעומס, שיהיה עומס רק בדברים טוביםםם
אני מתחילה לכתוב תגובה אבל מתחרטת ומוחקת וכותבת ומוחקת. כותבת. מוחקת. אין לי מילים.
הכישרון הזה… הוא פשוט–
(טוב את כנראה שמה לב שנשארתי ללא מילים מול הפוסט הזה?)
אבל את לא נורמאלית. ואוו.
עוד משו.. אני בתקופה של מבחנים פולל אבל לא הייתי יכולה לפספס את הבלוג הזה בשוםם אופן. אז פיניתי זמן במיוחד כדי לקרוא את הדבר המטורף הזה.
אוהבתת❤
אגב, אני אחת מהשותפות הוותיקות פה אבל החלפתי שם.. ואני מזה מתגעגעת לתגובות שלך. זה היה מוסיף המוון לאתר אז מקווה שתחזרי בקרוב 🙂
קודם כל, את מתוקה. באמת שהמתיקות נשפכת. וואי את מהממת.
ולא נורמלית זאת מחמאה גדולה בשבילי, במיוחד לסיפור לא כל כך נורמלי, אז אני מניחה שזה מתקזז 🙂
לגבי התגובות, האמת שאני גם לפעמים מתגעגעת לתגובות שלי (כמה שזה יכול להישמע מצחיק) אבל הפסקתי אותם עם סיבה. מקווה שבקרוב בעז"ה אני יחזור להגיב.
ומחמם לי באמת את הלב שאת שמה לב, וזוכרת 3>
היי במבי,
לא יכולה לחשוב שתעברי את הפרק הזה בלי תגובה מציידי?
סתם….
טוב באמת שאת כותבת יפה ואין על זה חולקים…
אגב שימי לב לגרשיים בחלק הכתום בסוף… קצת התבלבל שם…
אגב דווקא ממש אהבתי את השיח של שימשי והדוקטור…
למה אני תמיד מוזרה ואוהבת בדיוק את מה שכולן לא ?!
טוב לא נורא אני ייחודית…
אבל סורי אל תפגעי, היו פרקים הרבה יותר מעניינים, אולי זה כי הדמויות לא עברו הרבה בפרק. אבל באמת שהוא היה יפה משעמם? לא!!! קצת שונה משאר הפרקים…
אהבתי גם שיסמין (לא הולך לי לקרוא לה שירה) צועקת את נפשה, את הכאב שמרגישים כשקוראים את זה, אי אפשר לתאר, פשוט לקרוא שוב…
טוב אוהבת אותך אוהבת לקרוא את הסיפור הזה, אוהבת להגיב לך.
בקיצור אוהבת לשגע אותך?♀️
אני אוהבת שמשגעיםםם אותי, ובכלל באמת שחיכיתי לתגובה שלך. מה חשבת לעצמך? אני נהנית ממנה.
ואני לגמרי מסכימה איתך, ככה שאת לא צריכה להתנצל. גם אני מרגישה שמשהו התפספס לי בפרק הזה, חסר, לא יודעת להסביר. לא מצליחה להבין.
מתסכל אותי, יאוו.
יווווו את מהממת?
איזה כייף לחברות שלך…
אגב חשבתי לעצמי בפוסטים שכתבתי שאולי זה חופר שאני עונה כמעט לכל תגובה, אבל אם את לא היית עונה על כל תגובה לא הייתי כותבת….
באמת שאני מעריצה את זה❣
אני מחכה כל פעם לתגובות שלך…
והכי חמוד זה שאת כותבת שאת נהנת מהתגובות שלי (בתקווה שזה נכון, וסליחה אם אני סתם מערערת)…
ברור שאני נהנית, היי אר"א שלא יהיה לך ספק אפילו. כן?
את מתוקה ממש, וכייף לי באמת באמת לקרוא כל תגובה שלך.
??
במבי את מתוקה
חזרתי ליראות את התשובה שלך פשוט מחמם את הלב ✨
מכל הלב מפג 3>
וואי אני פשוט בהלם מעצמי!
עבר יום שלישי ולא קראתי את 'אחת אפס לאמת' – הזוי!!!!
טוב.. בשביל פרק כזה היה שווה לחכות!
במבי זה פרק מהמם! והוא כתוב ממש יפה!
(לא יודעת למה את חושבת שלא..)
אוי אני אוהבת את שמשי הזה! הוא כזה חמוד!
מסכן.. בכללי אני אוהבת מסכנים חחח
אממ אני אשמח להגדרה של הבעיה שלו..
(אפילו שאת אוהבת להוציא את המיץ עד שמבינים משהו ?)
הוא אילם ממש? פיזית? או שזה סוג של פוסט-טראומה?
זה מראה שאת עסוקה, זה דווקא טוב לא? 🙂
זה לא שאני לא אוהבת אלא מרגישה שמשהו כאן חסר לי… לא יודעת להסביר.
שמשי באמת חמוד 🙂 אגב שהוא לא אילם הוא מגמגם, סוג של פוסט טראומה.
(ואני דווקא לא מוציאה *תמיד* את המיץ תסתכלי בתגובה שכתבתי להגיגית יש שם תשובה).
חחחח לא עד כדי כך עסוקה…
לא תמיד אבל בדרך כלל.. עכשיו ראיתי..
אבל לא אמרת שיוני גרם לזה? איך יוני יכול לגרום לאוטיזם? מקסימום הוא עשה משהו שהיה הטריגר שגרם לזה לפרוץ (ככה זה כשאחותך במגמת חינוך מיוחד ?) וגם זה.. מה כבר הוא עשה? אני במתחחח
חחח לא חמודה, יוני לא גרם לו להיות על הרצף. יוני גרם לו לגמגום.
וזה דווקא מעניין מגמת חינוך מיוחד.
מה הוא עשה זה כבר יותר מדי לגלות, לא? 🙂
אוקי….
ולפני זה הוא דיבר? באיזה רמה הוא על הרצף?
כן, דיבר בטח.
הוא ברמת תפקוד מאוד גבוהה.
ושוב, אני לא ממציאה התנהגות שלו לפי איך שנראה לי, כן? אני מכירה את זה מקרוב, וזה בהחלט הגיוני להיות על הרצף עם רמת תפקוד וחשיבה כמו של שמשי.
ברור שרואים עליו שהוא על הרצף אבל בכל זאת יש הבדל…
טוב במבית. קראתי מזמן ורק עכשיו מגיבה כי לא ידעתי מה לומר.
קראתי ואת האמת הרגיש לי קצת מוגזם איך שיסמין הגיבה לפגישה עם אמא שלה, או יותר נכון הצורה של הפיסוק והירידת שורות. את כותבת תמיד דרמתי אז אולי זה באמת אתגר לכתוב את זה דרמתי אבל לא מידי.
שימשי גם התנהג לי מוזר ולא איך שהכרתי.
לא יודעת, יכול להיות שפשוט לא התלהבתי כי כשקראתי את זה הייתי במצב רוח עצבני ומלנכולי מאוד.
מתנצלת אם פגעתי.
המשך יום טוב לך במבי?
הו לא, לפגוע? אפילו לא בכיוון.
אני מקבלת כל ביקורת שיכולה לשפר את הסיפור בשמחה.
אצל שמשי ההתנהגות היא בכוונה. אצל יסמין… ובכן מסכימה איתך שמשהו שם לא מאה אחוז בפסקה, אבל אני לא בטוחה שזה דווקא הדרמה.
כי יסמין היא דרמטית מטבעה בכל דבר שקורה, וגם די תינוקית לפעמים. לא חושבת?
אני יודעת ומרגישה שמשהו שם חסר אבל לא מצליחה לשים את האצבע על הנקודה…
המשך יום מושלם 3>
במבוש את אלופההה
זה פשוט מהמם!!
אין על הסיפורים שלך ??
מחכה להמשך!
מקושרת, מהממת אחת.
תודה 3>