אותו הזמן

באותו רחוב. בשני בתים
16:30 מלכי, בת 16
"שלום! חזרתי" בום. דלת הבית נטרקת. מעיפה את התיק והנעליים. נכנסת למטבח. "אמאא אני גוועת. מה יש לאכול?" "היי מותק" אמא מרימה ראש "איך היה בכיתה? יש אורז וקציצות ברוטב אדום. תשטפי ידיים ובואי לאכול" "היה נחמד" שוטפת ידיים. באה לאכול. "יצא ממש טעים" מודה לאמא. מסיימת את האוכל שבצלחת, לוקחת עוד קצת אורז. ברכה אחרונה וצלחת לפח. "יש כביסה רטובה במכונה, תתלי אותה בבקשה" אמא מבקשת ממני. "עוד מעט" אני מפטירה. חייבת להחליף בגדים
חצאית קלילה ארוכה. חולצת קעמפ. סוף סוף אפשר לנשום. התלבושת הנוראית הזאת!
מתיישבת על המיטה. בזמן של האוכל שמעתי צליל של הודעה ולא ראיתי מי זה. שיראל. עונה לה. ולנעמי ולרבקה "מלכי, אמא בקשה שתתלי את הכביסה" שמואל בן ה10 נכנס אלי. ממלא את השליחות שלו.

תולה את הכביסה. קוראת את העיתון החדש. מקלפת תפוח "בלי שישאר אפילו חתיכה פיצקית פיצקית של הקליפה" לבקשת שייני בת ה6. חוזרת לעיתון "אמא הלכתי למנחה" זלמי בן ה13 מכריז. וואי גם אני חייבת להתפלל מנחה.

מתפללת מנחה. משלימה תהילים. נמצאת קצת על המחשב. קצת ועוד קצת ועוד קצת ואיכשהו עברו שעתיים וחצי. עונה למירי ומרגיעה אותה שהכל יהיה מוכן לפעילות ומתקשרת וקובעת עם חנה יציאה לקניות מחר (ה"נעליים שלי במצב נ-ו-ר-א-י הם נראות מימי אברהם אבינו! ישר למוזאון ההיסטוריה. חייבת חדשות, בעדיפות לצבע ירוק בקבוק. יאו זה צבע מושלם" ומשלימה דף שיעורי בית שהיא הזכירה לי שקיים ועוברת לסלון כי רבקהלה צריכה שקט בחדר ומסדרת את השולחן לבקשת אמא וגוזרת את הכרטיסים לפעילות ומעדכנת את מירי שהם מוכנים ושהיא יכולה לנשום ומכינה טוסט עם קטשופ וגבינה צהובה וואי. נעמי אמרה לי פעם שהיא שמה תבלינים שמוסיפים ממש. חייבת להתקשר אליה ולברר מה לשים בדיוק. מתקשרת ומקבלת דיווח ומכינה ומדיינת איתה על השמלה המזעזעת שהמורה לבשה היום ומה היא חשבה לעצמה וואי את לא מבינה איזה שמלה מהממת ראיתי במנגו. את מתעלפת. מתעלפת! אוף אבל זה חנות יקרה ממש
והטוסט מוכן אז נפרדת ממנה ונוטלת ידיים ואוכלת אותו ומדפדפת בעיתון תוך כדי "וכן אבא. אני כבר הולכת לישון"
וכעבור שעה וחצי, אני באמת הולכת לישון.

16:30. מנוחי. בת 28.
"שלום! חזרנו" נכנסת עם תהלוכת ילדים רעבים ועייפים הבייתה. מחכה שדרדסון בן שנתיים יקפץ את כל המדרגות ויכנס וסוגרת את הדלת. מורידה תינוקי מהידיים המותשות שלי. הוא מפגין. "מצטערת נסיך שלי. אני לא יכולה להרים אותך עכשיו. נכנסת למטבח.

"אמאא אני רעב מאוד מאוד מאוד" מוטי, הגדול שלי בן ה6 מעדכן אותי. "גם אני רעבה מאוד מ-א-ו-ד!" חיהלה מצייצת אחריו כמובן. "גם אני אוצה" שניאור מושך לי בחצאית. בהן צדקי שאני רעבה יותר. מבטיחה להם בליבי ומרתיחה מים בסיר "עוד מעט יהיה אוכל" משלחת אותם מהמטבח. "לשים תיקים במקום! ונעליים! וללכת לשטוף ידיים!" מבקשת בקול צרוד "אתה לא שוטף לבד חמוד שלי" תופסת בן שנתיים עליז שהחל בהשפרצות מים לכל עבר. עוזרת לו. עוזרת לה. רצה למטבח, מנמיכה את האש ושופכת חבילת פסטה לסיר. מנסה להרגיע מרחוק תינוק מיילל, לא מצליחה. "אמא כבר מסיימת מתוק שלי" חותכת בזריזות את הירקות לאנטיפסטי. הוא לא מתרשם מההצהרות שלי "חיהלה!" אני מזעיקה את האחות ה"גדולה" "תביאי לשמוליק מוצץ ותשחקי איתו קצת" לא נשמע שמשהו נרגע. מסיימת בזריזות ומכניסה לתנור. "בוא נסיך של אמא" מושיטה ידיים לתינוק עצבני. שמה על עצמי את הסינר. מאכילה אותו. "מוטי! מוטי! מוטי!" מנסה לקרוא לבחור. אין תגובה. "חיהלה איפה מוטי?" שואלת את בת ה4. בעצם עדיף לבקש ממנה עד שאמצא את הילד הזה. "תביאי לי כוס מים מותק. אני ממש צמאה" היא רצה במהירות למטבח. מתרגשת מהתפקיד האחראי. מוזגת מים לכוס שנשפכת כמובן על הרצפה, הילדונת דורכת בתוכה וכל הארגז חול מהגן שהגיע איתה נהפך לבוץ. מוזגת עוד אחת. שותה בעצמה. שניאור נכנס ו"אוצה גם" והיא מביאה לו "אבל רק קצת" והוא מתעצבן ו"חיהלה! מה עם המים?" היא מוזגת שוב ומביאה לי. חצי כוס נשפכת בדרך אבל זה באמת כבר לא משנה לי. היא מזגה לי בכוס ששתיהם שתו ממנה. שתהיה בריאה הילדה הזאת. והפאה עדיין על הראש שלי. מורטת אותו.

***

שעה וחצי של :
תביא לי את זה. דייי אמא הוא מושך לי בשיער. אני לא אוהבת את זה. איכס אמא צריך להחליף לו טיטול. איקה אמה לי שאני אוסף יפה מיחקים. אני גם רוצה יומלדת. מחר. אמא אני רוצה בייגלה. וביסקויט. ורק עוד אחד. זה שלייי אמא תגידי לה. הוא הסתכל עלי. אמא. אמא. אמאאא

עוברות עלינו בצוותא. אני גמורה מעייפות. גמורה. הלכתי לישון אתמול ב1 וחצי בלילה אחרי ריצות בלתי נגמרות של אוכל וילדים ומקלחות ובדיקת כינים וכביסות ונקיונות וכלים ועבודה ובוסית שעומדת לי על הראש והשכמה ב6 בבוקר (כמובן לא כולל ארוחת לילה של שמוליק והצרחות של השיניים שצומחות) וארגון בגדים והשארת הוראות וריצה לעבודה ששואבת כל חלקיק כוח שהיה לי וכוס מים ופריכיות יבשות וריצה לאסוף את הקטנים מהמסגרות ו…
אני עייפה. מאוד. מאוד.

המלאך הגואל הגיע. בעלי הצדיק והעייף שמקבל התנפלות המונית של ילדים לקראתו וניסיון לתת לו לנוח ולאכול קצת אחרי יום עבודה קשה ולהחליף חוויות, וארוחת ערב והחביתה בהירה מדי וזה שרוף ואני לא רוצה גמבה והמיץ של העגבניה נגע בלחם. טרגדיה.
ומקלחות ודיונים קריטים על צבע המגבות וזעקות היסטריות של סבון שנכנס לעין והנסיון להרדים את היצורים הקטנים האלה שלא מאמינים בשינה שאעצור פה כי אין לי כוח אפילו לשחזר את זה

והרצפה דביקה והכיורים עמוסים והכביסה צועקת הצילו והבוסית שולחת מייל זועם שדורש לשלוח! לה! הרגע! את! הטבלה! שלא הכנתי.

אני עייפה
מאוד
♡♡♡

אצל רובנו זה ככה
פחות או יותר
אצלן זה גם ככה
פחות או יותר

ושעה של תרומה מהזמן האישי ושמירה על כמה שובבים קטנים יכולה לתת כל כך הרבה לאחות ולשכנה ולדודה שלך (וכמובן לאמא שלך, אם יש לכם כמה קטנים)

אנחנו עסוקות. נכון. אבל לא באמת עד כדי כך.
וביננו, "עונת מבחנים" וכל זה
אנחנו לא באמת כ-ל הזמן לומדות
וקצת התעלות ויציאה מאזור הנוחות יכולה להציל. להציל כפשוטו אחרת. ולזכות בזכות עצומה של אהבת ישראל

כן
מבצעים זה לא רק נש"ק ולא רק בקניון
זה גם ובעיקר. בשכונה, לאישה מהבניין הסמוך עם הילדים השובבים והלא כל כך מטופחים

לתת לה שעה שתתן לה כוח להיות עוד הרבה שעות אשה ואמא טובה יותר

תחשבי על זה. טוב?