נהרות החיים

שקיעה מדממת.
9.11.1938, 17:30:
כדור אש כתום, בוער.
שמיים סגולים, מוכתמים באין ספור גוונים.
רחובות ברלין דוממים, אין איש.
בתים קטנים לצד בניינים, ניצבים בשורה ישרה, מסודרת.
שיחים ירוקים גזומים במדוייק, מקשטים קרנות רחוב.
כל פינה בעיר צועקת אופי גרמני-טיפוסי, מוקפד.
שקט קסום נשמע, ריחות ארוחת הערב מסתננים מבין תריסי החלונות,
צחוק ילדים מצטלצל.
בקצה הרחוב, בית יפה למראה, בעל שתי קומות מעוצבות.
ראש חום מתולתל,
מציץ מבין חלון, בקומה השניה.
"מרי, ארוחת הערב מוכנה!".
ילדונת בת שמונה, מסובבת ראש אל פנים הבית, מחזירה צעקה.
"אני באה, Mutta." (אמא)
מבט אחרון לעבר הנוף, אנחה, ותריס נסגר בחבטה.
קול רגליים קטנות רצות, הסטת כיסא, ונחיתת גוף על המשטח הקשיח.
אנה נוטלת צלחת חרסינה מעוטרת, ממזנון העץ המגולף, ומערימה עליה
כמה חתיכות בשר מעלה אדים, ומעט כרוב חמוץ, מניחה לפני בתה, ופונה להכין צלחת גם לבעלה, ז'אק, גבר גבוה ותמיר, בעל שיער בלונדיני, ועיניים כחולות, עמוקות כים, משגרות חמימות וכנות.
הוא עובד כאדריכל, עשירי העיר משחרים לפתחו, לעבודות שלו יצא שם מיוחד.
אך לפני רגע שב מעבודתו, ומקבל בתודה את האוכל המדיף ניחוחות.
לבסוף היא מתיישבת עם צלחתה לשולחן העגול.
'קטן ומשפחתי', היא מהרהרת בסיפוק.
אווירה חמימה שורה בבית, ניצנוצי אור אחרונים מטילים צללים סביבם.
ז'אק מביט בחיבה אל בתו האוכלת בתיאבון, שיערה השופע כמעט מכסה על עיניה.
"איך עבר יומך, ליבלינג?", מלטף את שיערה.
"הוו, פאטר!
היה כה נפלא בבית הספר, ומכיוון שהמורה לא הביאה שיעורים, הייתי חופשייה לנפשי, להשקיף אל הרחוב ההומה, להקשיב לציוצי הציפורים, ואף לרדת לשחק מעט בגינה ו..", סומק אדמדם ממלא את לחייה של מרי, נלהב.
"נשמע שחוויות רבות מילאו את ליבך היום, ששכחת לנשום קצת כשסיפרת עליהן", צוחק אביה בחיבה, "ומה שלומך, אנה?
מקווה אני כי מרי זכרה לעזור לך, בין שלל עיסוקיה".
"אה–", כף ידה מכסה את פיה בחרטה.
אנה מחייכת אל מרי, קורצת לה בשובבות "היום הכרזנו על יום חופשי, בילינו שתינו יחדיו, והנחנו למטלות הבית".
ז'אק מחייך אליהן, מכיר את בתו, ואת 'ימי החופש' הרבים שהיא לוקחת.
'מעניין מי נהנית מהם יותר, מבין השתיים', יוצא לו לחשוב מפעם לפעם בשעשוע.
הוא מספר להן על עבודתו היום, על תיכנון בניין פאר עליו הופקד, מתאר את גודלו, ויופיו.
אנה משתפת בסיפוריה, נאנחת על בוס קשה אופי, מתחייכת כשמספרת על התקרית עם כוס התה, ששפכה עליו בטעות.
חושך עמוק ניבט מן החלונות השקופים, כוכבים כסופים, זעירים, שולחים קרני אור מלמעלה.
מים זורמים בכיור הברונזה, צלחות וסכו"ם נשטפים בזריזות,
בעבודת צוות של כל בני המשפחה.
לאחר ארוחת הערב, זהו הזמן הפרטי של ההורים.
מרי יודעת זאת, לכן מודה לאמא על הארוחה, נושקת להוריה, ופונה להתארגן לשינה, תוך שהיא מזמזמת שיר עממי, עליז.
ז'אק מחכה שאנה תתיישב מולו, ובבת אחת משתנה הבעת פניו.
"אנה.. דברים רעים באים עלינו, אדולף המטורף הזה, ושנאת הז'ידים שלו,
הוא יהרוס את ארצינו, את גרמניה האהובה, את כל מה שמוכר וקרוב".
הוא כועס, אדום מזעם.
מנחית אגרוף קמוץ על עץ משוייף, ושוב.
"ז'אק, מה זאת אומרת?
מה, מה הולך לקרות??"
אנה לא מעודכנת, מעולם לא חיבבה פוליטיקה, טיפחה את ביתה ואת משפחתה, ולא התעניינה בחיים שמעבר לעולמה השלו.
לאחרונה, שמעה שאחד בשם אדולף היטלר עלה לשלטון בגרמניה, והוא מחזיק בתוכנית מבטיחה, שתוביל לשיגשוג ופריחת המולדת.
חשבה שתקופה טובה מכל אלו שהיו לפניה, לפניה.
"ובכלל, איך כל אלו קשורים אלינו?
ממתי אנו מחבבים ז'ידים, או דואגים לחייהם".
היא נושפת בבוז.
אם נודה על האמת, בכל ימי חייה, לא יצרה היכרות מעמיקה עם היהודים, לא ניסתה.
אך חשה תיעוב מהם, מבלי שעצרה להרהר בכך.
"אנה, מתוכנן פוגרום.
כל האזרחים קיבלו הוראה, לא להשאיר אף ז'יד בחיים.
הפירר רוצה שנהרות דם יהודי יזרמו ברחובות, הלילה".
פוגרום.
דם, יהודי.
הלילה.
מרי מחבקת את שמיכתה, מנסה לשאוב ממנה תשובות לשאלות התרוצצות בתוכה.
'על מה מוטה ופאטר מדברים'?
קריאת תדהמה חנוקה נפלטת מפי אנה.
"פוגרום?!".
אולי מעולם לא חיבבה יהודים, אך עם זאת, תיעבה שופכי דמים.
מרי עוצמת עיניים בחוזקה, מקמטת את מצחה בכח.
מול עיניה מרצדים נהרות דם, רקיע שחור בוכה, כוכבים אוספים דמעותיו.
הלילה.
טוב, הסוף.
אז, כתבתי פה קטע, על ליל הבדולח.
ליתר דיוק, שעות ספורות לפני הפוגרומים המחרידים שאירעו.
סליחה, אולי יהיו כאלה שתבקרנה, לא תתחברנה לנושא, תטענה שהוא חרוש, ומנסה לסחוט דמעות.
לא התכוונתי.
רציתי רק לכתוב קטע אחד קטן, שיתאר את אותם המאורעות, מזווית מעט שונה.
אולי אמשיך, ואולי לא.
רק רציתי להביע.