מי אדיר על הכל/ 3

.

שחמט

כ"ז סיוון:
חיה יצאה עם ליבי לקנות מצעים ולבחור פמוטים, יש עוד זמן אבל הם מעדיפים להיות מוכנים בלי לחץ. הרי היא מחתנת את הבת הבכורה והיחידה שלה.

"אמא, מה דעתך על אלה?" ליבי מראה לה זוג פמוטים . "את אוהבת אותם? הם מאוד אציליים ויפים" , המוכר אורז להן וליבי מתרגשת, חושבת על הזמן שתדליק אותם. אחד בשבילה והשני לארי. חושבת על היום שאחרי החתונה, על הבית שלה-שלהם. הן חוזרות הביתה.

כשליבי נכנסת לחדר להתארגן שמואל שואל את חיה: "את בטוחה שלא צריך לדבר איתה לפני החתונה?" היא מסתובבת אליו, "שמואל, אני חושבת שלא צריך לדבר לא לפני החתונה ולא אחרי, למה כל כך בוער לך לשוחח איתה על זה? למה לא להשאיר את העובדות כמו שהן?" היא מפחדת שדברים ישתנו, הוא רוצה לענות לה אבל אז ליבי נכנסת למטבח, רוצה להראות לאביה את הפמוטים שלה.

היא מסתובבת סביבם. מדברת וצוחקת, ואז הוא חושב שאולי חיה צודקת. אולי אפשר להשאיר את המצב כמו שהוא ולא לפגום אפילו בקצת באושר של ליבי.

 

"ארי?" צבי קורא לו בפעם השלישית, "מה?, טאטי קראת לי? לא שמעתי, סליחה" הוא מרים את הראש מהספר. "לא נורא הכל בסדר" צבי דווקא שמח שלמרות החתונה המתקרבת ארי מצליח ללמוד כמעט כמו קודם. הוא רק לא יודע שבמשך עשר הדקות האחרונות ארי ישב ובהה בגמרא, שקוע במחשבות.

"אתה רוצה שנלך למדוד היום שטריימל?" – "שטריימל? כן, אפשר מתי שנוח לך" ארי תומך במצחו עם היד , "הכל בסדר אריל'ה?" צבי דואג לו, תמיד הוא היה עדין ורגיש ועכשיו כשהוא חתן טבעי שזה מתעצם. אבל בכל זאת, הוא לא מדי מכונס בעצמו? תוהה צבי בשקט. "כן, ב"ה" ארי מקצר, הוא פוקח את העיניים ומחזיר את המבט לגמרא. "אתה שמח, ארי?" צבי לא מניח לו. "בטח!" ארי ממהר לקבוע, "בטח שמח, שמח מאוד ב"ה" הוא מסמיק, "רק חושב" הוא מתרץ.

הם יוצאים בצהריים ניגשים לחנות של יעקובוביץ, מכל ירושלים מגיעים אליו . ארי מודד אחד נמוך וחום והשני יותר גבוה וכהה, מסתכל במראה ומתלבט.

"טאטי? מה אתה חושב?" צבי מתקרב, מלטף את השטריימל בעדינות. "מה אתה מעדיף?" הוא רוצה שהוא יקח החלטה לבד. "אולי את הכהה?" ארי מודד אותו שוב, מסתכל במראה . מעניין, הוא באמת נראה חתן הוא חושב לעצמו . הם משלמים ויוצאים מהחנות עם קופסא ובתוכה שטריימל חדש ומבריק, "תודה טאטי", צבי מתרגש, "בשמחה רבה" הוא מחבק אותו. ארי קצת נבוך אבל מתמסר לרגע לחיבוק. הם ממשיכים ללכת לא מדברים, לפעמים השתיקה חזקה יותר ממילים.

ו' אב:
ארי יושב ולומד עם שייע, החברותא שלו מאז שחיים מאיר התחתן. מנסה לנצל את הזמן שנשאר לו בישיבה. בית המדרש מלא בחברותות שלומדים, מדיינים, מתווכחים ומתפלפלים. קולותיהם ממלאים את האוויר. ארי מרים את העיניים וחושב שכמה שהוא שמח שהוא מתחתן, לכאן הוא יתגעגע בלי ספק.

צעקה מפלחת את האוויר: "רבוייסי! כולם להגיד תהילים, היה פיגוע בירושלים" – זה לייזר שתמיד יודע הכל. הם נעצרים אומרים כמה פרקים ומנסים לברר מה בדיוק קורה. נכנסים כמה בחורים עם מידע חדש "אומרים שיש כמה פצועים בינוני ואחד קשה" , "ליד הכותל" "תפסו את המחבל" -הדיווחים זורמים.

"אני חושב שאם נמשיך ללמוד זה יהיה הדבר הכי טוב שאנחנו יכולים לעשות כרגע" ארי מעיר בעדינות לשייע ולעוד כמה חברים שמתגודדים ליד השולחן, מנסים להבין מה קרה. אט אט כולם חוזרים למקומותיהם וממשיכים ללמוד.

אחרי שעה לייזר מתקרב לארי עם מבט שמנסה להיראות רגיל. "ארי" הוא דופק עליו, "אבא שלך בחוץ". ארי יוצא קצת מופתע, מבחין מרחוק ברכב של אביו הוא מתקדם, נכנס ומסתכל על אבא שלו במבט שואל. "ארי" קשה לו לדבר, ארי קצת נבהל, לא מכיר את אבא שלו ככה "טאטי? הכל בסדר?" הוא מצפה שאבא יחייך ויגיד "כן בטח, זה משהו שקשור לישיבה" ויוצא מהתיק עוגיות של מאמי.

צבי לא עושה שום דבר מזה הוא רק מניח יד על ארי ומנסה להסביר "ארי… שמעת מה קרה?" הוא מגשש "מה שהיה פיגוע?" ארי מופתע שעל זה אבא שלו מדבר איתו. צבי שוקל כל מילה לא יודע איך מילותיו ישפיעו על ארי ומה יקרה עכשיו הוא מרים מבט לשמיים ומבין שהוא לא יכול עוד להתחמק. הוא מסתכל על ארי ואומר לו " ארי , תראה זה… זאת.. ליבי". הוא אמר את זה.

ארי קופץ "מה ליבי??" צבי משפיל את העיניים "טאטי??" ארי כמעט צועק. "היא… היא.. מה … מה קרה.. ?" העיניים של ארי פקוחות וחרדה ניבטת מהן צבי מבין מה הוא מפחד לשאול. "אריל'ה, " הוא נאנח "ליבי נפצעה בפיגוע, היא… מטפלים בה.." ארי יושב מכווץ, מסתכל על הרצפה ובקול סדוק שואל "ומה.. מה המצב עכשיו?" הוא כמעט לא נושם. "היא.. לקחו אותה להדסה הגעתי מיד כששמעתי" צבי מסתכל על הילד שלו ומרגיש שזה התפקיד הכי גרוע שהוא צריך לעשות כאבא, למוטט לבן שלו את כל החלומות .

הקול של ארי נשמע בקושי "אני…" הוא מתנשף "אפשר לנסוע לשם?" צבי מסתכל עליו ומתניע בשקט.

הם נכנסים למיון, ארי הולך לאט ומסתכל קדימה, מרחוק הוא מבחין בהורים של ליבי ובאחיה-אלי. שמואל מתקרב אליו, מחבק אותו. ארי נושך את השפתיים ואז ברגע אחד הכל פורץ בבת אחת. הם עומדים ככה כמה דקות , שניהם בוכים. אבא שלו מסתכל ודומע. בסוף ארי מתנתק ושואל בגמגום קל "מה.. מה המצב שלה..?" אמא שלה מתקרבת גם "אוי ארי" שמואל נאנח "הם אומרים שהמצב קשה.. עכשיו מטפלים בה בפנים" שלושה רופאים יוצאים אליהם. "נויפלד?" שואל האמצעי.

אבא של ליבי מהנהן, אלי סוגר את התהילים ומתקרב. "תראו, היא חיה" מול פניהם ההמומות על הבשורה ה"טובה" הוא מרגיש צורך להתנצל: "בואו נגיד שזה כבר סימן טוב, אני לא אשקר לכם, ירו לה בבטן והיא איבדה המון דם, השעות הבאות הן קריטיות. אני מאמין שמחר נהיה יותר חכמים, אם תרצו תוכלו להיכנס אליה עוד מעט" הם מהנהנים, הוא נותן להם חלוקים סטריליים והם נכנסים.

ארי ואבא שלו יושבים בחוץ ואומרים תהילים. ארי יושב וקורא, ודומע ולא שם לב לזמן שעובר. עשרים דקות, חצי שעה, שעה פתאום מישהו נוגע בו. זה אלי ה-כמעט גיסו , הוא מגיש לו בשתיקה כוס מים ומתיישב לידו. "ארי" זה כל מה שהוא מצליח לומר. הם יושבים ככה כמה דקות עד שאבא שלו ניגש אליו "ארי, אתה רוצה להיכנס?" הוא שואל "אה אני.. א אני לא יודע" הוא הולך לצד וחושב עם עצמו.

אחרי כמה דקות הוא מתקרב להורים של ליבי, הם מרימים את העיניים ורואים אותו "אני יכול.. " הוא בוכה "להיכנס?" הוא שואל, הוא מקבל חלוק וחיבוק מאבא שלו ונכנס. הוא עומד בצד מפחד להתקרב, מפחד לראות, לדעת מה קורה שם. הוא אומר כמה פרקי תהילים ואז נאנח, סוגר ומכניס לכיס. קצת לפני שהוא מסתובב לצאת הוא מתקרב קצת ובקול שבור אומר: "ליבי, אני… את.." הוא בוכה ולא מסוגל להפסיק. "את תצאי מפה מהר, ליבי!" הוא מעודד את עצמו. "אנחנו.. כבר חודש אב .. אין לנו זמן לזה" הוא מתנשף ואז מעיף עוד מבט ויוצא.

אבא שלו מחכה לו בחוץ, הלב לו מתכווץ כשהוא רואה את הבן שלו יוצא כל כך מותש. "ארי? אתה בסדר?" הוא תופס אותו לפני שיקרוס, ארי רק מהנהן. "אני חושב שאנחנו נלך עכשיו" אומר צבי לחיה ושמואל הם מהנהנים בעצב.

שמואל קם מחבק את ארי . והם יוצאים, נכנסים לרכב. "ניסע הביתה?" ארי חושב רגע ואז אומר "אני מעדיף אם אפשר לישיבה" –"אתה בטוח?" שמואל קצת ספקן לגבי כשירותו של הבן שלו "כן" ארי חוגר, וממשיך מהפרק תהילים שעצר.

צבי עוצר בכניסה. ארי נאנח, משתהה רגע ויורד. מולו מגיע חיים מאיר "מי אמר לו? " הוא תוהה, חיים מאיר לוקח אותו לחדר. מישהו טרח לבקש מכולם לצאת, הוא לא שם לב למבטים שננעצים בו, אם יש מישהו שעוד לא יודע מה קרה בטוח יודע שארי נכנס לישיבה עם עיניים אדומות ונפוחות. חיים מאיר מחבק אותו, יושב לידו עשר דקות בשקט והם רק דומעים ושותקים ביחד אחר כך הוא מכריח את ארי להיכנס למיטה מחשיך את החדר ומודיע לכולם שאסור להיכנס.

המשך יבוא…

שמרי במחברת

לא רשומה עדיין? הרשמי

עוד באותו נושא:

איך לגלות את הכישרון שבי?

יש לי בעיה לא ממש בעייתית.. אני פשוט לא מוצאת כישרון שיש בי..אני לא יודעת לצייר, לרקוד ,לשיר , לנגן..וכל מיני כאלה דברים שכיף לברוח אליהם כשאין עלינו רוח טובה.. הייתי ממש רוצה למשל לדעת לנגן

שופינג

קונה וקונה, חצאית אחרונה! מה לעשות? זה היה סופעונה

אין על

מאיזו חנות הגרביים שעליך עכשיו?

הוסיפי את התגובה שלך:

16 תגובות
  1. menuchi n הגב

    וואי איזה התפתחות עצובה…:(

  2. בובה הגב

    ואוו שזה עצוב.
    ואוי והכתיבה..💓💓

  3. - הגב

    מהמם.
    הזכיר לי קצת את גם כי אלך

    • מישהי מסוימת הגב

      מושלםםםםםםםם!
      ועצוב ברמות!
      דווקא הזכיר לי את אשא עיני או משהו אחר,
      כשיהושוע ליד המיטה של רבקי,
      והוא אומר לה שיהיה בסדר וזה…
      עצוב..

  4. שותפה לדרך! הגב

    כתיבה מדהימה.
    רק שאלונת: חסידי חבד לובשים שטרימל?😶

  5. שחמט הגב

    תודה יקרות. כיף לשמוע❤❤
    חסידי חב"ד לא לובשים שטריימל והסיפור לא עליהם…

  6. ביילוש הגב

    ואוו שחמט איזה התפתחותתתתת
    מהמםםם
    והנה זה היה ארוך עם הרבה פרטים כמו שאני אוהבת
    🙂 😉

  7. - הגב

    היי שחמט
    הכתיבה שלך מאוד יפה
    אבל אני חייבת לומר, שעד עכשיו התהלבתי ממש על הסיפור ועכשיו ההתרחשות הזו עם התאונה מאוד איכזבה אותי, נשמע קצת 'חיקוי' של ליבי קליין. אני לא יודעת מה ההמשך של הסיפור, אבל כל ההתרחשות הזאת כאילו חוזרת על עצמה כבר בכמה וכמה סיפורים וזה קצת מאכזב ואולי אפשר לומר גם משעמם
    אבל בחירה שלך לגמרי על מה לכתוב! בהצלחה בהמשך הכתיבה, יש לך את זה!

  8. מבקשת הגב

    אוקיייייי ההתפתחות הזאת הגיעה בזמן הנכון. אפילו שהיא עצובה:(
    יאו לי, אני ממש יכולה לנחש את ההמשךךךךך

  9. שחמט הגב

    שוב תודה על כל תגובה, בקשר למה שכתבת שזה מרגיש חיקוי של ליבי קליין, אז באמת קראתי אותו פעם (ממש מזמן) יכולה להבין למה את אומרת את זה למרות שבכלל לא חשבתי על זה כשכתבתי…

  10. שחמט הגב

    מבקשת, תכתבי מה את מנחשת.
    מעניין 🙂

  11. מאוהבת בסיפור הזה❣️❣️ הגב

    יאוווו!!!
    איזה כתיבה מטורפת וסיפור מהממם!!!
    אבל למה חובה לעשות אירועים ופיגועים עמובים, ועל אנשים חולים ולא פשוט סיפור על זוג שחיים באושר ואושר ואושררר??!!

    *אל תבהלו, אני מאוווד אוהבת גם כאלה סיפוריים

גלילה לראש העמוד

תודה על נדיבות ליבכם!

כיצד תרצו לתרום?