חלף זמן שעת הסיפור.

…
אני_חייבת_אוויר.
רוח קרה, נוטפות לי הדמעות. שוכבת לי אני, בצד הרחוב. אין לי כוחות לקום. פשוט מותשת. מיואשת. שבורה ואבודה לי, בשום מקום. יד על הכתף, 'שוב זה הסיוטים שלי?' אני חושבת לעצמי, מסתובבת לאט. מחביאה את העיניים הנפוחות והאדומות מבכי, שמה לב שגם למי שבאה למולי יש עיניים זהות. היא.. היא הגיעה לפה.. אחרי. חיפשה אותי. למה??? יש לה את החברות שלה. למה היא בכלל הלכה אחרי, היא צריכה להיות לצד החברה שלה.. שכל כך שונאת אותי. וניסתה לפגוע בי כאילו בלי כוונה. ולמה.. למה היא בכתה. "אבל אבל, למה את בוכה??", שאלתי אותה. היא התכופפה אלי, נתנה לי חיבוק ממיס-מעמיס, עברתי לישיבה על הרצפה, מהתנוחה הלא מוסברת שהייתי בה ממקודם. היא התיישבה לידי, ולא עזבה מהחיבוק שלה. כמו שהיא תמיד הבטיחה, שהיא לא תעזוב. "אני.. אני מרגישה אותך. אני הרגשתי אותך. הרגשתי את הסכינים, הרגשתי את השריטות בלב ששתת דם, ועדיין. מרגישה את הלב שלך, שנחנק, ולא מצליח לנשום. אני.. אני מצטערת." היא בוכה לי. ואני ממשיכה לבכות, קשה לי.. קשה לי לראות אותה בוכה, אבל אני במצב דומה. שתינו בוכות ברוח הקרה שסוטרת על פנינו. "את.. את לא צריכה להצטער. אני זאת שאשמה בהכל, אני.. אני הכנסתי את עצמי לכל זה. מצטערת שאת ככה.. בגללי." אני פותחת את הפה, אחרי שתיקה של בכי. היא יוצאת כנגדי "אני כן צריכה!! כן וכן!! אני הכנסתי אותך. זאת לא את. אני הכנסתי אותך לכל הסיבוך הזה איתה, ואני גם אוציא אותך. היא פשוט התנהגה ממש לא יפה. אני עוד אחנך אותה!" כתגובה אני מגחכת גיחוך קל עם אנחה כואבת.. הלב שלי, התחיל שוב לכאוב. פיזית. איההה. אני מתקפלת מכאב. היא רואה את זה, ונבהלת "מה קרה?? מ..ה זה היה עכשיו??" "א.. אני.." בקושי מצליחה להוציא משפט מהפה, יוצאים רק גמגומים. "א.. הלב שלי. א.. ה..וא כואב. מאוד.. א.. הצילו." אני מצליחה לפלוט. "דייי אלוקים תפסיק עם זה בבקשה!!" היא מדברת עם אבא. למרות שמגיע לי.. על כל הדברים שאני עושה.. היא ממשיכה לבכות ומחבקת אותי חזק יותר, מלטפת מנסה לרפא כאבים. אני חונקת את הכאב. לא רוצה להכאיב לה יותר, למרות שהיא יודעת שכואב לי.
והזמן חולף לו.. וכך גם חלף זמן שעת הסיפור.
כתבתי את זה כשהייתי בחרדות ממשהו שהיה אמור לקרות..
אשמח לשמוע חוות דעתכן,
התלבטתי הרבה אם לעלות לפה..
ואני בכלל כמעט לא כותבת,
אבל סיקרן אותי מה תגידו..
מחכה לכן בתגובות:)