"בת שבע- בת שמונה…."

סיפור על רקע אמיתי.

ilanit- אילנית.

סוף יום.

חזרתי מהלימודים. מלווה בעדת בנות פטפטניות שרחשו וקשקשו מסביבי.
התקרבנו לבית.
סבא גבריאל ישב שם. בפתח הבניין.
הוסט המשובץ שלו חיפה על חולצתו החומה והמהוהה. הוא נופף ממחטה ישנה מעל פניו, מקווה בתמימות שזו האחרונה, תעזור לו לסלק את החום הארצישראלי הכבד.
על ברכיו היה מונח עיתון בלתי מזוהה. האמת היא שתמיד עניין אותי להציץ ולראות באיזה עיתון מדובר, אך תמיד כשהתקרבתי אליו, הוא סגר את העיתון בטפיחה. כאילו היו אלו סודות הגרעין הקוראני או סודות חמורים יותר….
התקרבנו עוד יותר. הוא הרים את עיניו.
"אוהו, צפרא טבא, צפרא טבא!!" השעה הייתה שעת צהריים מאוחרת, אבל מי אני שאעז לסתור אותו? "מה שלומכם בננות?" שפמו הלבן רטט כשחייך בשובבות "לומדות טוב בבית ספר שלכם?".
כעת חייכנו גם אנחנו. שאלותיו תמיד היו קבועות. מלאות חום. מדיפות אהבה.
שרה ענתה זו הפעם. "ברוך ה', אדון גבריאל. אנחנו לומדות טוב…" אני היחידה שהעזתי לקרוא לו סבא גבריאל. למרות שהוא לא באמת היה סבא של אף אחת מאתנו.

"נו, ללמוד זה טוב! וגם שתהיו בריאות! זה גם חשוב! תשאלו את רוחמה החולה שלי….".
רוחמה אשתו, כמו שמעה שקראו בשמה, הציצה מעם החלון המסורג של ביתם.
"גבריאל!!" קולה היה צעקני במקצת "אתה צריך לקחת את הכדורים שלך!! רק זה חסר לי, שתשכח!!" מטפחתה הוורודה התנופפה כשנענעה את ראשה באי שביעות רצון.
"בסדר, בסדר, אני בא. האישה הזו עוד תהרוג אותי!" הוא לחש לנו כממתיק סוד מזעזע.
לא התרגשנו. המשפט הזה היה שגור על לשונו של סבא יחזקאל. והם ב"ה חיים באושר. למרות העקיצות שהם משגרים זה לזו ברוח טובה.
הבטתי סביב.
פתאום קלטתי שכל חברותיי כבר הלכו לביתם, כנראה נמאסו עליהן פטפוטיו של הסבא החביב.
התכוננתי גם אני לעשות 'אחורה פנה'. אבל סבא גבריאל….
"הופה, הנה את לבד! מה את? את בת שש, בת שמונה או בת עשר? את כבר נראית גדולה…. אני זוכר אותך כזו פצפונת" הוא הדגים לי בידיו גודל מיניאטורי "אוי, איך שהשנים עוברות…..".
צחקתי.
הוא אף פעם לא קרא לי בת שבע- כשמי האמתי. תמיד אצלו הייתי, בת שש, בת תשע….כבר התרגלתי לכינוי הזה. ובכל זאת צחקתי ממנו בהשלמה כל פעם מחדש.
"בואי, בואי, בת שמונה. רוחמה תביא לך מיץ גזר שלא טעמת אי פעם בחייך, מה אגיד לך? רעה האישה הזו, אבל לפחות מיץ גזר ככה טוב היא יודעת להכין…" בצחוקו התמים הוא גילה לי שיניים צהבהבות ושבורות מעט. אז למה משום מה הן נדמו לי באותו הרגע לצחורות ולבנות כשלג? נקיות מכל לכלוך?

*********************

עברו שנים.
סבא גבריאל כבר לא יושב על כיסא מתקפל בפתח הבניין.
את מקומו האהוב תפסו ולכלכו יונים אפורות. מכוערות.
הסבא הלא ביולוגי שלי, שתמיד הייתה לו פינה חמה ומיוחדת בלב אליי, אולי אפילו פינה יותר אהודה מנכדיו הביולוגיים שלא טרחו לבקר אותו יותר מפעמיים בשנה.
הסבא הנחמד הזה שוכב כעת במיטתו. מתנייד ע"י פיליפינית שמנמנה ועגלגלה, וסובל את האלצהיימר שהוא קיבל מידי שמיא באהבה. בשקט.
רוחמה כבר מזמן הפסיקה להכין מיץ גזר.
הטעם החמצמץ מתוק שליווה אותי כשהייתי מבקרת בביתם הפשוט עזב. בחלקו.
הלך המתוק- נשאר רק החמצמץ.
את משלוחי המנות השכונתיים שתמיד לוו בפתקים חמים מידי הזוג הנאצל הזה, אנו כבר לא מקבלים. את מקומם מחליפים עכשיו משלוחי מנות תעשייתיים וקנויים. חסרי כל דאגה מלטפת.
חלונות ביתם, שתמיד היו פתוחים לרווחה, מזמינים. סגורים עכשיו. צוברים אבק, מעלים זיכרונות על שהיו ושאינם.

וכשאני צועדת היום ברחוב ותיק הסמינר שלי מתנדנד ברוחות כמטוטלת.
חסר לי.
החיוך החם.
היופי שבפשטות.
הטעם המתוק-חמצמץ.

מידי פעם אני מסתובבת אחורה.
סתם כך. ללא סיבה מיוחדת.
אולי.
אולי יקרה נס ושוב אשמע את סבא גבריאל צועק-
"אישה רעה כמוך עוד לא מצאתי!".

אולי.
יופיע שוב איזה מלאך טהור שיקרא לי "בת שמונה".

שמרי במחברת

לא רשומה עדיין? הרשמי

עוד באותו נושא:

איך לגלות את הכישרון שבי?

יש לי בעיה לא ממש בעייתית.. אני פשוט לא מוצאת כישרון שיש בי..אני לא יודעת לצייר, לרקוד ,לשיר , לנגן..וכל מיני כאלה דברים שכיף לברוח אליהם כשאין עלינו רוח טובה.. הייתי ממש רוצה למשל לדעת לנגן

היופי הפנימי שלך

אני מקווה שמה שכתבתי כאן כל האורך הסיפור האישי שלי עזר פה למישהי, אתן חשובות לי

הוסיפי את התגובה שלך:

24 תגובות
  1. מבקשת אמת הגב

    אילניתתתת
    איך אהבתי את הרעיון שטמון פה בסיפור… כאילו עד כמה שהבנתי 🙂
    והכתיבה שלך יפהיפה. כיף לקרוא.
    הפשטות של הסיפור הזאת… וואו.
    נותן לי געגעוים למה שאף פעם לא הרגשתי.

  2. שותפה לדרך! הגב

    אווץ'
    איזה סיפור.
    וואאו.
    מדהימה את!
    💛💛💛
    ואגב יש לך כתיבה מושלמת^_^

  3. נכנ כ הגב

    ואו ממש אהבתי
    תעלי עוד כאלו

  4. אבן דרך הגב

    נוגע.
    וכתיבה יפה.
    (מה לעשות, משהו בי מוכרח להיתפס לעניין הספרותי תמיד)

  5. פרפר הגב

    אילניתת
    זה היה מושלם!!

  6. אחת ששנים לא הגיבה הגב

    וואו, את כותבת מרגש..
    מצאתי את עצמי בתוך הסיפור, מחייכת למר גבריאל בבוקר טוב.. אולי כי הזדהיתי מקרוב. לצערי רוב השכנות שהיו עוצרות אותי לפטפט, כבר לא בעולם הזה, או שהן באיזה בית אבות.. אני חושבת שתמיד תישאר לי פנה חמה למבוגרות האלה, שאיכשהו הייתי חלק מעולמן..
    אולי.
    אולי שוב אשמע את השכנה עפרה, שתקרא לי "אמאל'ה קטנה"..
    היום, בגאולה.

    יש לך כתיבה מרתקת ממש, אילנית:)

    • אילנית הגב

      וואו, ריגשת אותי בהזדהות שלך!!
      כיף לראות שיש עוד אנשים מלבדי שמתגעגעים לאנשים הפשוטים והטהורים הללו!!
      תודה!
      ו…
      במה זכיתי שדווא אצלי תגיבי 😉 ?

  7. .. הגב

    מתוק ומרגש. כתיבה מהממת!

  8. יודעת מנסיון הגב

    זה כזה סיפור יפההה
    יואווו
    ריתקתני:)

  9. שרהל'ה הגב

    אילנית את טובה טובה.
    יש לך את זה, ובגדול!
    תתשיכי להעלות עוד כאלה… תודה לך💗

  10. ...&... הגב

    וואו מהמם!!
    אני גם כזו, אוהבת להיזכר ולהתגעגע לפעם.
    אוהבת את הניחוח של פעם.
    הכתיבה ממש יפה!

  11. מעיין הגב

    אילנית…
    כתיבה מהממת. מאד.
    את מוכשרת.
    רוצה עוד כאלה 🙂

גלילה לראש העמוד

תודה על נדיבות ליבכם!

כיצד תרצו לתרום?