אחת אפס לאמת /56

.

במבי

זה לא היה קל, זה היה קשה. בהחלט. והגוש שחנק לעבד את הגרון גרם לו לעצבנות, אגרסיביות יתר.

"נו, אח יקר", מוסא התקרב לעבר פאוד בצעד אחד, מאיים. "החלטת?"

הנהון זעיר, כמעט ולא הורגש.

"אני מקשיב", האצבעות הארוכות שלו משחקות בסכין החדה. הוא משסף אותה מעט לאורך הזרוע. טיפות דם מטפטפות על הרצפה, בוהקות.

פאוד בולע רוק. מבין את הרמז, מעדיף לא להירמז. "אני לא חוזר".

חוסיין מרים גבה באי אמון, "החמולה כולה מחכה לך". הוא מתנתק מהקיר המקולף, מתכופף לעברו. "לא חבל?"

"חבל על מי שמת".

"אני די משוכנע שאתה הולך להיות הבא בתור".

הוא נועץ בו עיניים חומות, שלוות אל מול המוות. "אני מקבל עלי את הדין, באהבה".

"מנסה לשחק את עצמך גיבור?"

"לא", פאוד מסב מבט. העפעפיים שלו מרפרפות ברעד קל. "מסיבה פשוטה, אני לא כזה. אני אדם פשוט שמצא את עצמו כאן, מול רוצחים, שרק מחכים לרגע לערוף לו את הראש".

"זה לא אמור להיות כואב כל כך", עבד מתערב במתינות.

"לא אמרתי", הוא מניח עליו עיניים נוגות. "רק חבל שיש אנשים שמהות החיים שלהם מסתכמת בשתיית דם של אחרים".

עבד נושך לשון מאחורי שפתיים חתומות היטיב. "תוותר, חבר. אם תעזוב את היהדות המטופשת, לא יהרגו אותך. להפך, תזכה לכבוד גדול".

"אל תצפה מבן אדם שגילה את אור ואמת, לחזור לחיות בחושך".

מוסא לועס מסטיק באדישות, "אני חושב שמיצינו".

פאוד משתתק.

"בקשה אחרונה?" החיוך שלו אירוני, ציני משהו.

"לומר וידוי".

"בכבוד", הם מתרחקים צעד לאחור. חוסיין מתרומם, מצטרף אליהם, "אולי כדאי שתחשוב על הילדים שאתה משאיר מאחור. התינוקת שבקושי הספקת לחבק, היא בת שש היום".

פאוד לא עונה.

הוא מתגעגע, עד כלות. לאורי, לשירה. התאומים המדהימים. שנים, לא ראיתי אותם.

הוא מצייר מולו את שירה, גבוהה וזקופה. שיער בעל אין ספור גוונים מתנופפים ברוח. ועיני דבש, זיק מורד בהם. אוהב. חושב על כל הלילות שהם ישבו יחד, מול ירח מבהיק באמת. והדמעות, כבר לא שואלות רשות.

אורי. רציני, מחושב. ולמרות זאת, פועל לפעמים בלי הרבה מחשבה. התספורת שעשינו לו בגיל מאוחר, והפאות החומות שהשארנו בצדדים. גם הוא עם עיני דבש, רכות. כל כך פגיעות.

וחלי, אני כמעט ולא זוכר אותה… רק את הפנים המלאכיות, תווים עדינים של תינוקת מושלמת. לא זכתה להכיר את אבא שלה.

הוא מסיט אותם מהמחשבה שלו אחד אחד, בעדינות. הם מטשטשים מולו. רק שהד – רייצ'ל, ממלאה לו את כל הראש.

איך היא רצתה חיים טובים, ברחה, התחתנה איתי. גילתה שמבחינתי, החיים הטובים אלו היהדות. והיא הבינה. הייתה מוכנה לסבול כל כך הרבה. הבריחה, התאונה. החלפת הגופות, כביכול שאני מת.

פאוד בוכה.

מישהו מהשלושה קורע לו את ערפל הזיכרונות, הוא לא מצליח להבדיל בין הקולות, הם מתערבלים בו, חובטים. "קח", זה היה עבד. מניח תמונה קטנה על כפות הידיים האזוקות. "המשפחה שלך, אולי תתחרט".

הלב שלו שורף מאהבה, מוכן גם למות בשבילם. אני כל כך רוצה להסתכל, לראות איך הם גדלו. אולי הצצה קטנה? אחת, הבזק מהיר. וזהו.

פאוד הופך את התמונה באיטיות, בכאב עצום. לא. יודע שברגע שהוא יסתכל בפנים, בעיניים של בני המשפחה שלו, הוא לא יהיה מסוגל יותר. יוותר.

הידיים שלו נופלות ברפיון, הוא אומר וידוי.

הדיבורים סביבו לא חודרים את מסך האטימות שנבנה מולו. "עבד", הוא פותח עיניים, מישיר מבט חד.

"כן, פאוד".

הוא רוצה, כל כך רוצה שהחבר הזה יתחרט. ישאר בחיים. מכיר את העקשנות שלו, מבין שמדובר במשאלה חסרת סיכוי.

"תוציא אותה מכאן", משתתק.

מוסא וחוסיין מחליפים מבטים שקטים. מוסא מתקרב אליו עם הסכין, חוסיין עם הרובה.

עבד זורק לעבר פאוד סכין נוספת. הוא מבין שזה רק כדי להתעלל בו, ממילא אני אזוק.

הוא מביט בהם, ברצחנות שבעיניים שלהם, בחייתיות. לוקח את אחת הנשימות האחרונות של החיים שלו ואומר בקול הכי ברור שהוא יכול להפיק בשעה הזאת, 'שמע ישראל'.

זה משגע את מוסא, הוא מזנק לעברו. חוסיין אחריו.

עבד עומד בצד, בוהה קדימה. משתדל לא להתמקד ברצח. רק בבלון שמוסא עושה עכשיו עם המסטיק, רק בבלון, עבד. לא לאבד עשתונות.

הוא מתנפח, ומתנפח, ומתנפח. בום. עבד ממצמץ. מחפש נואשות אחר מקום אחר לתלות בו את המבט הריק. לא מצליח, אין לאן לברוח.

הגניחות השקטות של פאוד קורעות לו פיסות מהלב, באכזריות. זה הסוף.

הרגליים שלו רועדות בחולשה, הוא מחזיק את עצמו בכוח. שקט מצלצל לו באוזניים.

"סיימנו כאן", חוסיין לוחש לעברו בגועל. "מה אתה עומד פה כמו גולם? קדימה. נקבור אותו ונגמור סיפור".

"הוא אח שלך, מוסא", עבד חייב משהו מציאותי לאחוז בו, שיחבר אותו חזרה לחיים.

"היה", הוא מנקה באדישות את הדם מהסכין. משדר קרירות, ריחוק. "יהודים, הם לא אחים שלי. זזנו".

אף אחד לא ראה את סרי המבוהלת מציצה פנימה. סופגת את המראה האיום, את ההלם, חוסר האונים.

אף אחד לא ראה וטוב שכך. היא בוהה לרגע אחד נוסף בפאוד המת, דמעות מטשטשות לה את שדה הראייה. נתזי דם מבזיקים מולה וסכינים שלופים.

היא רצה, ממהרת לחזור למקום שאבא הורה לה לעמוד בו. לא מסכימה להבין, לקלוט, להאמין.

אבא שלי, רוצח.

?

הנשימה שלה קצרה פתאום, והידיים רועדות באופן בלתי נסבל. ומה אומר ליסמין?

איך אעמוד מולה, אספר לה את האמת הכואבת. ואיזה סיכוי יש לי, עצמי, לעמוד מול אבא ולא לפחד מהרגע הבא?

החיים נראים כמו לוח זכוכית ענק. ואנחנו במחי יד, שוברים אותם. הורגים אנשים. דם מרוח על הזכוכית הדקה, וזה לא מעניין אף אחד. בכלל.

ממילא הם הבאים בתור.

ואנחנו בשם השם אלוקינו נזכיר. לא בחרב, לא במלחמה. ואתם תחרישון.

***

"החוצה, הרגע".

הם לא זזים, נשארים בפנים.

עבד מגחך באי נעימות, "שאלמד אתכם לקח?"

"בבקשה", חמדן משלב ידיים.

"מעולם לא פספסתי מטרות שהצבתי לעצמי", הוא שולף אקדח שחור, בוהק מניקיון. מה שנקרא, העלמת ראיות מזירת הפשע.

"אבא", חמדן מתקרב אליו. "אתה מוזמן לירות בי, לפצוע, להשאיר אותי נכה לכל החיים. אבל אמיר, יחזור אלי. וזה לא נתון לוויכוח".

"אני לא אוהב את נימת הדיבור שלך", עבד משחרר נצרה בנקישה מהירה, מדויקת.

"העולם לא בנוי רק מהאהבות שלנו".

"שים לב אל מי אתה מדבר", הוא מזהיר אותו.

"אני מכבד אותך", חמדן מבין שהוא צריך לשנות טקטיקה. "מכבד מאוד, אפילו. גידלת אותי מגיל שנה כאילו הייתי הבן האמיתי שלך. אהבת אותי, ואולי עדיין. אני, בכל אופן, אוהב ומעריך אותך, אבא. אבל כשהבן שלי ניצב על כפות המאזניים, זקוק לאמא ולאבא שלו. אני לא מוכן לוותר, או להתפשר".

"מה את אומרת על הנואם המוכשר שלנו, יסמין?" מלגלג.

היא חיוורת, השפתיים שלה אפורות. "הוא צודק, בכל מילה".

עבד משחק בהדק הרובה בזהירות מסוימת, כל רגע הכדור עלול להימלט מלוע אפל. ג'סיקה נמלטת לחדר, מסויטת. "יסמין, לא תרצי שבגלל השחצנות והעקשנות המיותרת שלך, עלי יסבול".

"אורי", היא מרגישה צורך לתקן. "לא קשור בשום פנים ואופן לעניין המשפחתי המדובר".

"אני חושב שאת עוד צעירה מדי בשביל להבין את המשמעות של הנזק שאת עלולה לגרום לו".

נאסרין נכנסת, נחושה, נעמדת בין חמדן ויסמין לבין עבד. אמיר מונח עליה. יודעת שכשהוא בסביבה, עבד לא יעז לשחק בחוסר אחריות עם האקדח. "הוא יכול להרוג אותו", גוון קולה לא ברור.

יסמין מתמגנטת לאמיר. העיניים שלו פקוחות והוא בודק את הסביבה ההזויה בערנות, אולי אפילו מצליח לקלוט את האדים הרעילים באוויר.

"נאסרין", עבד נותן בה מבט לא מרוצה. "אני אמור להבין מכך שאחד התחביבים שלך הוא להפוך את אבא שלך לרוצח?"

היא נועצת בו עיניים חפות משקר, מחבקת את היצור הקטן שבידיים שלה. "כן".

"וואו, הדבר מסב לי עונג רב. תני להעמיד אותך על טעות קטנה", הוא מתבונן בה במבט מסוים, מאוד. "זה שראית אותי נכנס לחדר שבו פאוד היה כלוא, לא אומר שגם ראית אותי הורג אותו".

היא מחייכת חיוך זעיר, שותקת.

"אני ארצה לדבר איתך מאוחר יותר, תפני לך את המשך הערב. זוזי".

נאסרין נשארת באותו מקום בדיוק.

עבד נאנח בתיאטרליות, "אני לא רוצה לעשות את זה, אבל אני מבין שאין ברירה". הוא מתקדם לעברה, מזיז בכוח ומושיב על הספה. "ברגע שאת קמה מכאן, הדבר הזה", עבד מנופף באקדח. "מכוון אליך. ולא מעניין אותי אמיר לא אמיר. מובן?"

"עכשיו אתם", הוא לא מתעכב לבחון את התגובה שלה. "החוצה, בבקשה. אם זה לא יקרה ברגע זה, אני באמת אהפוך לקשוח, ועלי החמוד שלך, ישלם את המחיר. שלוש, שתיים, אחת".

יסמין מנסה לשמור על שיווי משקל תקין, חמדן מייצב אותה. "תירגעי, הוא רק מאיים".

"הו לא, ממש לא, בן", עבד מחייג. "כן חוסיין. כן", הוא חוזר על עצמו. "אני יודע. בסדר, יודע מה? מצטער. אולי הגזמתי. אבל עכשיו, אתה יכול לדרוש נקמה. אני מאשר לך".

הוא מקשיב לדיבורים מעבר לקו, חיוך דק מתפשט על השפתיים שלו. "מעולה חוסיין. דרך צלחה. ובכן", עבד חוזר אליהם. "צריכים עוד משהו כדי להיווכח באמינות דברי?"

יסמין מסתחררת. "אתה רשע".

"תודה. קדימה", הוא מכוון אותם אל הדלת במשמעות ברורה, מדי.

נאסרין רוצה לקום, לרוץ אל יסמין ולחבק אותה, לבכות איתה. לא רוצה לטעום טעם כדור אקדח. נשארת לשבת.

חמדן נאנח, מבין שאין ברירה. הוא מושך אחריו את יסמין לחצר. עבד טורק את הדלת. "שהחיינו", הוא משחרר נשימה עמוקה. לוחצת.

נאסרין מרכינה ראש זועם אל אמיר, מלטפת אותו. קצת חזק.

עבד מניח עליה יד, היא חושקת שפתיים בחוזקה. הוא סוגר את הנצרה, דוחק את הרובה לתוך החגורה ומרים את אמיר.

היד של נאסרין נשמטת באיטיות. "הגיע הזמן שנדבר על זה".

"כן", היא יבשה. "הגיע הזמן".

עבד מעדיף להתעלם, "קחי לך שתי דקות. תחשבי, תפעילי את כל הגלגלים המאובקים במוח שלך ותגידי לי, למה נראה לך שהבאתי אותך יחד איתי לזירת הרצח?"

למה באמת? היא שותקת. תחושה לא טובה מדגדגת לה בקצות האצבעות. היא רוצה להתרומם, לברוח.

העיניים של עבד מחוררות אותה, לא נותנות מקום לספק.

נאסרין נשארת לשבת, סחוטה. פוקדת על עצמה לחשוב, ומהר. אבל שום דבר לא עוזר, והיא רק מסתכלת עליו, עצורה.

***

"תפסו אותי". לקוני, קר.

שי מחכה להמשך, הוא לא מגיע. זה לא טוב, זה לא נשמע לי טוב. בכלל. "יוני, אפשר את החוקר שלך בבקשה?"

הוא אפילו לא עונה, מגיש לאופק את הטלפון בהבעה לא ברורה.

"שלום, מדבר שי פרץ. עם מי יש לי הכבוד?"

"אופק אגוזי, נעים מאוד".

"אני יכול לשאול שאלה קטנה?"

"בוודאי", הוא נשען על השולחן. מתבונן ביוני, נראה שבור. מצוין.

"למה תפסתם את הבחור?"

"רק רגע, שי". אופק יוצא מהחדר, נועל אותו. "אתמול נלכד אצלנו נער מסוים שעוסק בסמים, הוא הסגיר אלינו את השם של יוני כאחד הברזים הראשיים שם. אתה מבין שהייתי חייב להוריד לו את השלטר, כן?"

"תפסיק לדבר עליו כאילו הוא חפץ דומם ותתחיל להתייחס אליו כבן אדם", הוא מרוגז. "בוא נתקדם צעד אחד קדימה, יש לכם הוכחות?"

"בשביל להוכיח, צריך לחקור".

שי חושב, סך הכל הוא צודק. "אני יכול לבוא לדבר עם הנער לפני החקירה?"

"זה לא כל כך מקובל, בטח כשלא מדובר בעורך דין".

"תקשיב", שי מחליט להמר על כל הקופה. "אני בטוח שאתה מכיר את השם שלי. שנים אני עוסק בתחום ההתמכרויות והסמים. נפגשתי עם יוני לא פעם ולא פעמיים. אני יכול להבטיח לך שהוא לא עשה שום דבר ממה שאתה בוחר להאשים אותו בו. ודבר נוסף, הרגע הסגרת את עצמך. אם יוני ירצה לדבר עם עורך דין תהיה חייב לתת לו, אל תשחק יותר מדי בחוק.

אבל אני, בניגוד אליך וברשותך, כן אשחק משחק קטן. תחשוב כאילו אני עורך דין שבא לדבר איתו. זה הכל. מקובל?"

אופק נושם עמוקות, "תגיע. אני מקווה שתצליח להשפיע עליו לטובה".

"היי בחורצ'יק". שי נכנס פנימה, אופק פתח לו את הדלת הכבדה.

יוני יושב בפינה. הרגליים מקופלות, הוא מחבק אותם. "שלום", שקט.

"תכבה את המזגן", שי רוטן. "וצא בבקשה מהחדר".

אופק מקשיב. מבין שזו הזדמנות נדירה לפתוח את יוני.

"זה שבר אותך?" הוא מתכופף, מתיישב לידו באותה צורה.

יוני מרים אליו עיניים מלאות דמעות. "מאוד".

שי שותק לרגע אחד, ארוך. "אתה לא אשם".

"אופק בטוח שכן", מריר. "כל מעשה שאני עושה או לא עושה. הוא מגיע, מחכה למעידה הבאה שלי, כדי לזרוק אותי לכלא".

"הייתה כאן אי הבנה, אתה תשתחרר".

יוני משעין ראש על הקיר הלבן, עוצם עיניים. "הוא שובר אותי כל פעם מחדש, זה נראה כאילו אני השעשוע שלו".

שי זהיר, מקרים כאלה עלולים לגרום לרגרסיה קשה. והוא לא מסכים בשום פנים ואופן שזה יקרה. "אתה חושב שמשטרת ישראל משחקת בשוטרים וגנבים?"

"אני חושב שאופק מחפש אותי, באופן אישי. שים לב שהוא לא נותן לאף אחד אחר לחקור אותי. והוא בתפקיד בכיר, אני יודע. מה הוא צריך להתעסק עם הכביסה המלוכלכת הזו?"

"יוני, אני לא מסכים שזו תהיה צורת הדיבור שלך על עצמך".

גיחוך, זו התשובה שהוא מקבל.

"אתה תצא מכאן, היום. אל תדאג יוני, אני לא עוזב את התחנה עד שאני רואה אותך בחוץ".

הוא פותח עיניים בחדות, "כן?"

הלב שלו נחמץ למראה הכאב השקוף כל כך, "כן".

"תודה שי, אני מעריך את ההקרבה הזו".

"לא הקרבה, אהבה. ועכשיו, אני רוצה לראות אותך על הרגליים", הוא קם, מושיט לו יד. "אתה גיבור, יוני. אל תיתן לחקירה הזו, שכולה מקח טעות, לשבור אותך".

יוני מחזיר לו יד, "אתה מדי טוב אלי", הוא לוחש.

"אין דבר כזה טוב מדי", שי מחבק את הכתף שלו ברכות. "במיוחד לא אליך".

יוני נרתע מעט אחורנית.

"ילד", שי מניח עליו כף יד חמה. "תן לעצמך להשתחרר".

כי רק אם תשחרר, גם תוכל לתקן.

***

אורי בועט באבנים קטנות בדרך. הן מתעופפות, נוחתות בקלילות במרחק מטרים. הוא עוקב אחרי התעופה שלהן, שמץ חיוך לא עולה על השפתיים החתומות.

תחושה בלתי נוחה גורמת לו להסב ראש לאחור, הוא קופא לשניה. מתאושש, ושולח יד מהירה אל הסכין. הרגל ישן.

חוסיין מצקצק בלשון לאות לאו.

אורי לא ממהר לשמוט את האצבעות המלבינות מהסכין, הוא מתרחק בצעד אחד בלבד. "מה אתה רוצה?" השפה משתנה לערבית.

"לנקום".

אורי בוחן את האפשרויות שעומדות לפניו.

אלף, לנסות לברוח. לא כל כך חכם. המקום כאן שומם, ולחוסיין יש אקדח. בית, לנסות לדקור אותו. אבל זה טיפשי. חוסיין ידע איך להוציא את עצמו נקי. ואותי, להסגיר כפוצע. גימל, הידברות וניסיון ליישר את ההדורים.

לא הרבה אופציות, לא הרבה בכלל.

הוא לוקח נשימה, פותח לאט לאט את האצבעות שסוגרות על קת הסכין ומישיר מבט. "לנקום?"

"אחרי שפרצת אל תוך הבית שלי ללא חוצפה".

"דווקא היתה שם הרבה חוצפה", אורי ממלמל. "ותאמין לי, היה מדובר במצב של אין ברירה".

"תסלח לי אם לא אאמין לך?"

היה בו דחף להגיב בציניות. אבל הוא שותק, מרסן את עצמו. לא כשחוסיין כועס ומסוגל לעשות צעדים נואשים. "אבא אהב אותך", הוא פולט פתאום.

"מה אתה אומר?"

אורי נאבק בעצמו לא להגיב, 'מה שאתה שומע'. במקום זה הוא רק משיב בבהירות, "הוא אמר שיש בך תכונות טובות, אם רק תשכיל לעשות בהן שימוש נכון".

עד לרגע שהרגתי אותו, כמובן. ובחרתי בהיפך החיים. אבל את זה, עלי לא יודע. "אתה מנסה לרמוז לי שלא אפגע בך?"

"מדובר יותר בצעד נואש. עוד פעם אחת שאני מגיע לבית הרפואה, אני חייב לרופא גלידה. אני מעדיף לוותר על התענוג המפוקפק הזה".

"נדרשתי לנקום, אז אנקום".

"כבר דיברנו על העניין", אורי לוחש. "אל תהיה בובה בידיים של עבד, חוסיין".

זה פוגע בו בנקודה רגישה, כואבת. מבט רצחני עולה בעיניים החומות, כאילו כריש שוחה שם, פוער פה ושיניים מחודדות.

אוי לא. אין לך ברירה, אורי. רוץ.

הוא מזנק, שולף טלפון תוך כדי. חוסיין אחריו.

לשבריר שנייה הוא עוצם עיניים, מרכז את עצמו בשיעורים שלמד-קיבל בכפר מע'אר. 'לרוץ בזיגזג, כדי שיתקשו לפגוע בך'. בסדר.

"שי", אורי מנסה לשמור על קור רוח. "אני כאן, בשדה מאחורי הבית. חוסיין רודף אחרי עם אקדח, ותאמין לי שהמטרה שלו היא אחת. הוא בעצמו הודה בעניין לפני רגע.

אני לא בטוח שהמשטרה הייתה מאמינה לי, אז התקשרתי אלייך. אני חייב עזרה". הוא מנתק, לא מתעכב לשמוע את התשובה ומכניס לכיס המכנס.

חוסיין מצמצם פער.

הוא נושך שפה בלחץ. לא טוב.

רעיון מופרע מנצנץ לו בראש, הוא הופך בו, חושב עליו. אין ברירה. "חוסיין", הוא נעצר באחת. מעוות שפתיים אל מול הכאב הדוקר שמסבות לו הצלעות. אלוקים, תעזור לי. "תירה בי".

© כל הזכויות שמורות

שמרי במחברת

לא רשומה עדיין? הרשמי

עוד באותו נושא:

איך לגלות את הכישרון שבי?

יש לי בעיה לא ממש בעייתית.. אני פשוט לא מוצאת כישרון שיש בי..אני לא יודעת לצייר, לרקוד ,לשיר , לנגן..וכל מיני כאלה דברים שכיף לברוח אליהם כשאין עלינו רוח טובה.. הייתי ממש רוצה למשל לדעת לנגן

אין על

מאיזו חנות הגרביים שעליך עכשיו?

ככה שבים

אחרי שעות חיפוש וכאב מצאתי את ששנאה נפשי

הוסיפי את התגובה שלך:

64 תגובות
  1. טוהר הגב

    מופרעת בעצמך.
    קראתי בנשימה עצורה.

    נ.ב. לראשונה בתולדות אחת אפס לאמת זכיתי לעשות אהבתי ראשון!😅

    • גולדה הגב

      הייי
      נאי הייתי האהבתי הראשוןן!!😜😜

      נ.ב. את כותבת מושלם אבל אני מרגישה כבר ממש לא מקורית כי כל שבוע אני כותבת את זה..

      • טוהר הגב

        חחח לפעמים את מסמנת אהבתי, אבל רק לאחר פרק זמן הוא 'נקלט'… גיליתי את זה מתישהו😉
        אז הגיוני שיש פה עוד כמה 'ראשונות'.
        לא נורא, זה שווה גם ככה…

      • במבי הגב

        לא אכפת לי שכותבים כל שבוע אותו דבר. משמח אותי לראות תגובות כי אני יודעת שמי שכתבה, קראה.

    • במבי הגב

      נכון?
      איזה כייף להיות מופרעת😁

      יש, זכיתי שעשית לי אהבתי ראשון. כייף לי.

  2. אייס קפה הגב

    אומיגד אומיגד אומיגד אומיגד
    אני בלחץ יאוו אמאלה מה אורי עושה למען ה???
    פרק מטורף כרגיל, ויותר אפילו

  3. פרח של החיים הגב

    אפשר להחמיא לך? אבל על אמת..
    את פשוט משוגעת!!
    החזקתי את עצמי בכח לקרוא את הקטע בידיעה שמישהו נרצח שם.
    ווואו —– סליחה שאין לי עוד מה לומר, כי פשוט עברתי הלאה. לא יכולתי יותר.
    אולי עוד יום אני אחזור לקרוא.
    לקרוא ולהבין את העוצמה שבחיים
    ושבכתיבה שלך.
    כתיבה מושלמת במבי!

    • במבי הגב

      יש,
      כמה אני אוהבת מחמאות כאלה. במיוחד אחרי בגרות נחמדה במתמטיקה. אין, החיים יפים. ברוך הוא.

      רגע, אז קראת אותו או לא? ואת כל שאר הפרק?
      בקטע הראשון פאוד נרצח, כן. אוף, הוא היה יהודי כל כך טוב.

      • פרח של החיים הגב

        חח אולי כי מי שנותנת אותם הייתה גם אחרי בגרות כזאת;)
        אבל כמה שהחיים יפים בלי המקצוע הזה, לאורך ימים ולשלוםם
        וכן, ראי תגובתי למעלה;)

    • פרח של החיים הגב

      חזרתי רק כדי להחמיא לך מעבר למשוגעת, בסוף קראתי את כל הפרק וגם חזרתי אחורה;) וראיתי שזו מחמאה פופלארית כאן..
      סווו
      שתדעי שיש לך כתיבה נוגעת, חודרת, מדהימה ומטלטלת!!
      מדהים איך שאת מצליחה להכנס לכ"כ הרבה צדדים בדמויות, ולקפוץ מדמות לדמות בלי לפגוע בסיפור כולו!
      ואיזה לפגוע, טווית כאן חתיכת אומנות שמשתוות אולי למ. קינן!! ואלי גם יותר!
      באלי להכיר אותך, מרגיש לי שיש לך המון מה לתרום לעולם כאדם, ולא רק בכתיבה;)
      אבל תמשיכי איתה!!!

      • במבי הגב

        יש, קראת את הכל.
        היה ממש נורא?🙊

        וואו. מביך. אין סיכוי שאני משתווה למ. קינן. אבל הלוואי שאני בדרך, בעזרת השם, להיות במבי. להיות הכותבת שהיא אני.

        איזה מתוקה.
        לתרום? לכל אחד יש מה לתרום. הוא רק צריך לגלות את האוצרות שנמצאים בו.

  4. מילונית בתחפושת. הגב

    ללאאא אל תעשה אתזה אווררי
    בבבקשה לא…
    😫

  5. הרוצה בטוב הגב

    הלבבב שלי.
    אמא. נכון יהיה טוב?

  6. שיילה הגב

    אמאאאאאא במבי חא מאמינה שאני הראשונה
    מדהים
    מדהים
    מדהים
    אוףףףף חחחחחח אני במתח נוראייייי עד שבוע הבא

    • במבי הגב

      לא נורא.
      המסקנות שלי הן הוא שמתח שומר על הבריאות. זה דבר טוב. בזכותו אנחנו לא יבשות כאלה.
      (אל תסמכו על המחקרים שלי אך פעם, בקיצור).

  7. מוסיקה🎶 הגב

    וואייי אמאלה איך אני אחכה עכשיו שבוע????????

    • במבי הגב

      אני סומכת עלייך שעד שבוע הבא את ממתינה ל ןכמו ילדה טובה😁
      אלא אם כן יש לך דרכים לא חוקיות להשיג את הפרק הבא, אבל שוש, אין לך.

  8. כןכן הגב

    😳😳😳😳😳😳😳

    זה הפרצוף שעשיתי כל הפרק
    ואווו

  9. ללוש🎀 הגב

    אעע מה זה הפרק הזהה
    קראתי אתזה בנשימה עצורה
    שלמות. שלמות. שלמותת.
    ומה נסגר עם אוריי???

  10. ציפור ליל הגב

    רגע רגע, חוסיין ועבד, אחים של פאוד?

    תודה על זה במבי❤
    היה מהמם, כמו תמיד.

  11. פדהאלית הגב

    אבל אבל אבלל אין לי כח לחכטת עד שבוע הבא🤕
    וזה היה מושלם ברמות יפיפיות ומהממות!

  12. ענן מוזר הגב

    במביייי!!!! משוגעתת אחתתת, טוב במבי זו במבי.. הרי אנו מכירות את סגנונך כבר 56 פרקים.. (אני נשמעת המורה שלי)
    ו…

    ..
    .
    אווורייי!!!! מחורפןן על השכלל!!!!!
    אל תעשהה אתזההה לאאאא
    תזהררר מעננושש

    בחיים אנלא יבין תשכל של אורי.
    לסיכום:
    הפה שלי היה פתוח כל הפרק!! גרמת לזבובים לבוא אלי. בושה לאנושות.
    את כותבת נדיר!!! <3

    • במבי הגב

      איזה כייף להיות משוגעת.
      ולה, לה ,לה. איזה כייף. אין על המחמאות היום.

      אורי לא מפחד מאף אחד, אפילו לא מהסופרת הנחמדה שלו.

      היי, זבובים זה לא דבר רע. לכל אחד יש תפקיד בעולמו של הקב"ה. (הנה, גם אני מורה).

  13. שרהל'ה הגב

    לא לא, את לא הורגת את אורי, נכון?
    אוףף עבד הוציא את יסמין וחמדן דפוקים.
    יאוו הוא מעצבן.
    וסרי.. זה ממש מוזר, יש לו בכלל רגשות של אהבה לעבד הזה?
    יאוו למה יש רק פרק אחד בשבוע?😂
    הכתיבה שלך מדהימה מדהימה.
    וואי ההקשרים בתגובה שלי.

    • במבי הגב

      לא מגלה, ולא מגלה. כמה שאני אוהבת אורי.

      יש לו, כשהוא צריך.

      הקשרים מדהימים, תאמיני לי. זה מה שמראה לי יותר מהכל שהתחברת.

  14. חני❤ הגב

    רגע
    זו את מי שכתבה פוסט שנקרא בשם 'מזוכסטית'? – פוסט ביקורת שנכתב על דם קר.
    על ההתעללות.
    על התיאורים שגרמו לך לרצות להקיא ולסגור את הספר…
    במבי למה אני מוצאת את אותו ז'אנר גם אצלך?
    אני באמת לא הייתי מסוגלת לקרוא פה קטעים מסוימים
    מה גרם לך לכתוב כך?

    • Tickal הגב

      אם הסיטואציה האומללה פה גרמה לך להרגשות כאלה
      כנראה את מזן רגיש ונדיר ביותר
      את לא יודעת כנראה מה זה התעללות אמיתי
      לא אצל יונה ספיר ולא פה תמצאו תיאורים כאלה

      • במבי הגב

        אני גם לא יודעת מה זו התעללות אמיתית, ברוך השם.
        אבל זה סוג של אופי. גם לי תיאור כזה יכול לעשות רע. את ההסבר למה אני בכל זאת כותבת, תמצאי למטה.

        נ.ב.
        שלום שלום גם לך.

    • במבי 1 הגב

      וואו. קלעת בנקודה.
      האמת, מאוד התפלאתי שעד היום אף אחת לא שאלה את זה.

      אני חושבת על זה הרבה, מאוד. את לא יודעת כמה.
      מצד אחד יש בי משהו רגיש בטירוף, וכל מי שמכירה אותי תגיד שאני רגישה מעבר לנורמה. לא מסוגלת לקרוא שום דבר של התעללות, שאני יכולה לבכות על תיאור של מכות, אפילו לא אכזריות מדי. קל וחומר אכזריות.

    • במבי הגב

      אבל מצד שני, אני לא מזדעזעת לכתוב תיאורים כאלה.
      וזה פרדוקס. אבסרוד שאני עדיין מנסה לשים את האצבע שלי על הנקודה, ולא בטוחה שאני מצליחה.
      בינתיים, יש לי תשובה אחת: אני מנסה לכפר על חוסר היכולת שלי בקריאת אלימות, אפילו מועטת, בניסיון לראות מה קורה *כשאני* כותבת את האלימות הזו. לנסות להוריד קצת מהאובר רגישות שלי.
      לומר לך שאני מצליחה? האמת שלא. לומר לך שזה נכון? אני לא בטוחה שזה חכם לרצות להוריד רגשות.
      אבל זה ניסוי. אולי טוב, אולי רע. העתיד יגיד.

      • חני❤ הגב

        אני גם "סובלת" מאובר רגישות
        את מנסה כאילו לאזן? מעניינת השיטה…
        אבל באמת למה את צריכה להוריד רגישות? נכון שלפעמים זה כבר טו מאץ.. אבל באמת לא נראה לי שכתיבה על ניקיון אדיש למדי של סכין מדם(. אימלה.) תוריד לך את מפלס הרגישות.
        קיצור לא רוצה לומר לך קצת לאזן את התאורים כי יש בנות (@Tickal😝) שלהן זה לא עושה רע כלכך לקרוא על זה. טוב מה חפרתי לך את כותבת מושלם ברמות ואין בעיה בכתיבה שלך. סתם התפלאתי ש*את* כותבת בסגנון כזה. ומי יודע אולי לקרוא על תאורים כאלה יוריד קצת לי סופסוף את הרגישות😂

        • במבי הגב

          היי, לא.
          אני לא אומרת שעכשיו תלכי לקרוא אלימות, זו ממש לא הדרך שלי. אני די מתנזרת מקריאת אלימות. אני רק מנסה לכתוב מדי פעמים תיאורים שהם *לכאורה* לא סוף העולם. זאת אומרת שבני אדם רגילים, מה שנקרא, קוראים אותם, יש להם קווץ בלב, אבל זה לא משתק אותם.
          צריך להתמודד עם רגישות אבל גם צריך לדעת איך.
          ובקיצור, תודה.

  15. רוצה לרצות הגב

    אם אחד התפקידים הראשיים פה נרצח, את גדולה
    ואם זה יהיה אורי/יסמין את ענקית.
    עזבי אני סתם במוזה של להרוג כמה אנשים אחרי בגרות במתמטיקה🤐
    פרק יפה, כמעט כמו תמיד

  16. בובה הגב

    אמאלה ואבאלה
    דיי דיי דיי דיייי
    אני לא יכולה עם הסיפור הזה!!
    הוא הוא יפה מידי.
    ואוריי מה את עושה??
    בבקשה אל תמות.אל תמות.אל תמות.

  17. כוכב(לא)נופל הגב

    אוףףף… כאילו די ברור לי שהוא לא ימות אבל מעניין אותי לדעת איך הוא יצא מזה ועם כמה פגיעות.. למה את ממש אוהבת להתעלל בו.. אלא אם כן החלטת לחזור בתשובה ולהוציא אותו הפעם ללא פגע:):)
    וכמובן שאת כותבת בצורה מט-ר-י-פ-ה !!! בדיוק אתמול עשיתי לך שיווק קטן אצל חברה שתקנה את הספר שבעז"ה יצא(וחסר לך אם לא!) 🙂

    • במבי הגב

      אני לא צריכה לחזור בתשובה, אני לא מתעללת באף אחד😁

      קודם כל, תודה על השיווק. גורם לי לרצות להסמיק.
      שנית כל, בעזרת השם. אני לא יודעת אם זה יקרה. הלוואי.

  18. שושנה🥀 הגב

    אמאלהה וואיי
    מושלםם.
    אני מקווה שלא יקרה כלום לאורי. הוא מדי חמוד בשביל שיקרה לו משו.
    [אנחה..] הלוואי עבד יחזיר את אמיר.
    אגב, למה עלה השבוע ברביעי? סתם?

  19. שושנה🥀 הגב

    אופסס. עכשיו ראיתי שזה עלה אתמול🙈

  20. הגיגית הגב

    סוף טוב!
    לייק את מוכשרת נוראות
    נ.ב
    אולי אפשר לכתוב פעם אחת שאורי מתאפק לא להיות ציני?
    זה קצת חזרתי

    • במבי הגב

      יש,
      איזה כייף לקבל ממך מחמאה כזאת.

      לכתוב שהוא מתאפק לא להיות ציני? כתבתי את זה. או שהתכוונת לא לכתוב את זה.

      • הגיגית הגב

        התכוונתי לא לנסות להסביר לי את זה כמה פעמים

        יה בו דחף להגיב בציניות. אבל הוא שותק, מרסן את עצמו.

        אורי נאבק בעצמו לא להגיב, 'מה שאתה שומע'

  21. . הגב

    במבי מטריףףף. אין לי מילה להגדרה!!
    מ-ו-ש-ל-ם-!
    אה ועוד משו, אולי כדאי להוסיף בתגיות את התגית של הסיפור?
    כי כשמחפשים את כל הסיפור זה יותר נח…

    • במבי הגב

      יאיי,
      תודה, איזה משמח.

      למען האמת כל עוד אני העלתי את הפרקים הוספתי את התגית של הסיפור. עכשיו המערכת מעלה אותו. חני, יש סיכוי להחזיר את התגית?

גלילה לראש העמוד

תודה על נדיבות ליבכם!

כיצד תרצו לתרום?