יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ.

emotion_icon_42
שולינקה

וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ.
"דוד של רחל נפטר".
הידיים שלי קופאות על המקלדת, מתאבנות, ואחרי שניה נוחתות בהלם על הכיסא.

העיניים שלי פעורות, ההודעה מקפצת לי מול האישונים. מטושטשת פתאום, האותיות נמרחות מולי בשחור מגעיל ודוחה.

מפחיד.

דוד. שלה. הוא….נפטר.

מה?!

לא. לא יכול להיות!

התפללנו!!!! כל כל הרבה! זעקנו, התחננו! גמרתי את ספר התהילים בשבת.
בכל הפסקה הייתה רחל מדרבנת אותנו להתפלל, והיא בעצמה קרעה את השמיים בדמעותיה.

זה…..
הוא נפטר. שולמית. נפטר.

רחל כבר לא תבכה לי לתוך השרוול, בשקט. תספר שהיא מפחדת כל כך, תבהה באוויר ותלחש סיפורים על הדוד הצדיק הזה.

היא לא תיגש בהפסקה לשולחן שלי, נפתח ביחד ספר תהילים, נלחש את מזמורי דוד המלך באמונה.

לא.
הוא נפטר.

עכשיו יהיה 'שבעה' וכיסאות נמוכים, יבואו אנשים לנחם, לשמוע סיפורים. להתאבל.

יקרעו קריעה, וכבר אין על מי להתפלל. נפטר.
רק סיפורים ימלאו את החלל, ידחסו אלפי מילים שלא יוכלו לתאר איש אחד, שעלה למרומים.

משהו מלוח נוטף על המקלדת, דמעה אחת. קטנה.

אני בוכה, על האיש הזה. שלא ראיתי מימי.

אבל הוא היה איש טוב, הוא היה דוד טוב. הוא היה יהודי.

נשמה.

והוא נפטר.
השפתיים שלי רוטטות, אני עוצמת עיניים באימה.
בָּרוּךְ. דַּיַּן. הָאֱמֶת.

קדיש יתום נוסף לבית הכנסת.

הפעם זה בחור צעיר, הוא נעמד, רגליו כושלות, פניו ריקות מצבע. לבן עוטף כל תוו בפנים.
"יתגדל…" הוא מתחיל, קולו בוגד בו, חנוק מדמעות.

אני מביטה בו בתדהמה, גם הוא? גם לו? חיים. שקרסו.
קטן כל כך, וכבר יודע מוות מהו.

כמה אנשים באים, נותנים כתף, תומכים בו.

הוא מסיים בקול שבור, יוצא מבית הכנסת, מתייפח בשקט בחוץ.
ובלי שארצה הדמעה כבר כמעט יוצאת גם לי.

עוד קדיש יתום.
השתים – עשרה במספרו.
אנשים שאיבדו הכל, זהו.

עוד אחד…יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵיהּ רַבָּא.
הלב מתכווץ, הסידור פתוח. הדמעות רוצות לפרוץ.

עד מתי, אבא?
הבט, כמה איבדו בניך בשנה האחרונה. כמה עברו.
קושי, סבל, אובדן, יאוש.
הגלות הזאת. השחור הענק שמאיים לבלוע כל אחד ולצחקחק ברשעות.

ועוד מעט, שנעמוד ביום כיפור מול המחזור, התהילים. מול תקיעת השופר.
נרים מבט, עיניים דומעות.
ומולינו יתנשא ביתו של השם.
בית המקדש השלישי, הנצחי.

יַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ, וְיַצְמַח פֻּרְקָנֵה, וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ.
זה יתקיים, זה יתגשם.
אֲנִי מַאֲמִינָה בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה בְּבִיאַת הַמָּשִׁיחַ.
וְהוּא לֹא יִתְמַהְמֵהַּ,
וַאֲחַכֶּה לוֹ בְּכָל יוֹם.
כִּי הַיּוֹם,
הוּא יָבוֹא.

שתפי בווצאפ

עוד בנושא
אבדה תקוותנו
20

ציפור בלי כנף

ילדה בת 8 עיניים גדולות ירוק חמוץ נמשים קטנים מתחת לעין וקמטים, הרבה קמטים כמ...
מהיטבאל/ מ. קינן *הלוואי*
15

קוקטייל אביבי

סדרת הספרים שהכי אהבתי היא 'ממלכה במבחן' של מיה קינן. הכתיבה, העלילה, הגיבורי...
צבועה בלילה
newEmotionIcon_21

חביתה מקושקשת

ובלילה אולי בידיים שרוטות מאכזבה אוריד מסיכה אולי לא אולי היא לא תירד דמעות ל...
חיים את הזמן /מצורע
73

דרשנית בהתהוות

הפרשה שלנו עוסקת בדיני נגע הצרעת ומפרטת אותם. אחת ההלכות היא שאם אדם נטמא בצר...
אש האהבה
28

דומיה נפשי

אבא אתה לא צריך אותי. אבא אני צריכה אותך! אבא לא צריך אותי, אותי כן. אבל לא ת...
תותים זה טעים
newEmotionIcon_21

מאמית אחת

חברות תקשיבו אני לבד. אבל כ"כ מוקפת.. בה בזמן האחרון התחלתי להעריך את עצ...
י״א ניסן רעיון כללי
emotion_icon_30

מפג

פורסם לראשונה: ח׳ בניסן תשפ״ב רבי-קשר-אני? הבדל בין חסיד לרבי היא אינסופית א...
ספרי פאדיחה:)
62

צופיה

יש לך סיפור מצחיק?? משהו הזוי שקרה לך? סתם פאדיחה? פליז תשתפי אותנו, שכולנו נ...
פוסטים חדשים
אבדה תקוותנו
20

ציפור בלי כנף

ילדה בת 8 עיניים גדולות ירוק חמוץ נמשים קטנים מתחת לעין וקמטים, הרבה קמטים כמ...
מהיטבאל/ מ. קינן *הלוואי*
15

קוקטייל אביבי

סדרת הספרים שהכי אהבתי היא 'ממלכה במבחן' של מיה קינן. הכתיבה, העלילה, הגיבורי...
צבועה בלילה
newEmotionIcon_21

חביתה מקושקשת

ובלילה אולי בידיים שרוטות מאכזבה אוריד מסיכה אולי לא אולי היא לא תירד דמעות ל...
חיים את הזמן /מצורע
73

דרשנית בהתהוות

הפרשה שלנו עוסקת בדיני נגע הצרעת ומפרטת אותם. אחת ההלכות היא שאם אדם נטמא בצר...
אש האהבה
28

דומיה נפשי

אבא אתה לא צריך אותי. אבא אני צריכה אותך! אבא לא צריך אותי, אותי כן. אבל לא ת...
תותים זה טעים
newEmotionIcon_21

מאמית אחת

חברות תקשיבו אני לבד. אבל כ"כ מוקפת.. בה בזמן האחרון התחלתי להעריך את עצ...
י״א ניסן רעיון כללי
emotion_icon_30

מפג

פורסם לראשונה: ח׳ בניסן תשפ״ב רבי-קשר-אני? הבדל בין חסיד לרבי היא אינסופית א...
אוהבת את עצמך באמת ורוצה לעזור? כנסי😉
פתק 12

אחת. שנמאסה. על עצמה. איך שהיא.

אוף. תקשיבו. יש לי קטע מעצבן שכשאני כועסת וקצת עולים לי הפיוזים(אני גי'נג'ית....

23 תגובות

  1. שולינקה!
    אעאעאע, וואו.
    אני דומעת פה.
    אני אשכרה יושבת פה מול המסך, וכמה דמעות קטנטנות זולגות לי, צמוד לעין.
    מה עשית לי?
    צמרמורות, צמרמורות חורשות לי את הגב.
    הכתיבה שלך כאובה כל כך, ומעבירה רגשות בצורה מטורפת!
    וגם.. נזכרתי בחברה מתוקה שלי, שגם לה נפטר קרוב משפחה, וזה עצוב כל כך-כל כך ולא נתפס, פשוט.
    עוד ׳יתגדל׳, ועוד אחד.
    ולמה, למה אלוקים?
    למה משיח לא בא, אה?
    קשה לי, ועצוב לי, וזהו.
    תודה, שולינקה.
    הרעדת לי נים קטן בתוך הלב, שחשבתי שכבר נאטם מכל האסונות הללו.
    ?

    1. זה לא אני עשיתי, זה המצב.
      ולא לי התודה, לאבא. ששם לנו לב, לבכות.
      והוא לא נאטם, ולא יאטם.
      ויש שם נשמה, שצורחת תמיד 'עד מתי!? '.
      וצריך לשמוע אותה, לתת לה מקום.
      התגובה שלך חיממה אותי, הארי.
      תודה על הזמן;)

  2. שולינקה תמיד ידעתי שאת מיוחדת, אבל לא ידעתי עד כמה. אני איתך, בוכה בדמעות של כאב וצער. אני איתך, נותנת לך ידיים והולכת אחרייך לקבל את פני המשיח. הנה הוא בא, הוא מגיע!.
    ותמיד יש על מי ועל מה להתפלל, נכון שהדוד של רחל נפטר, אבל תתפללי למשיח, לתחיית המתים.
    אני בוכה פה באמת. גאולה!!!!

    1. גאולה. גאולה. גאולה.
      המחמאות שלך חדרו לי ללב. הלוואי שאני ראויה להם.
      הלוואי שכבר אעמוד שם, לידך. מול הבית של אבא-בית המקדש.
      אני אוהבת אותך, אחת..

  3. אימלה אני עם צמרמורת
    אוף עד מתי
    משיח חייב להגעה
    את פשוט גרמת לי לבכות
    יאוו אימלה עצוב עצוב עצוב
    המקום ינחם אותם ולא ידעו עוד צער ?
    ????

    (את כותבת יפה הצטמררתי)

  4. אימלה.
    מה עשית פה??
    אני צמרמורות.
    תאמיני לי שאנחנו לא יודעים כלום מהתכניות של הקב"ה.
    ויודעת מה, וואלה אני סומכת עליו.
    סומכת עליו שהוא לא יפקיר אותנו לעולם…לעולם!
    כל התפילות האלה שהתפללתן לא הלכו לפח, זה בשביל משהו שצריך אתזה גם.
    אמלההה אני מאמינה שזה קשה.
    אבל בבקשה תהיי חזקה, אם לא בשבילך בשביל החברה שלך.
    היא בטח שבורה.
    את מהממת באמת, והכתיבה שלך מרגשת❤??
    שנזכה לגאולה.

    1. אני סומכת על אבא שלי, הכי סומכת.
      כי הוא אבא, והוא יודע מה טוב בשביל הבת שלוץ. והוא אוהב אותה.
      גאולה, נאו!

  5. קוראת.
    מתפעלת מהכתיבה. מתפעמת מהיופי.
    זה כתוב יפה ונדיר.

    'שין, תתייחסי לתוכן. לתוכן! לעצב, לחוסר שנשפך פה. לאלפי היתומים. אלמנות. אלמנים. נשמות שהלכו. חיים שנדמו. התייחסי, בבקשה!!!'

    שולינקוש.
    כתבת פה כאב, אני יודעת. הכנסת את כל הרגש, העצב שפועם בך, לפוסט הזה.
    הלוואי שהייתי מתרגשת ממנו, בוכה על קדיש של יתום. על דמעותיו.
    ואינני.

    את כותבת חזק וחד.

    1. שין… שין שלי.
      אני אוהבת אותך, שין.
      פשוט אוהבת.
      תתפעמי מהלב שלך, הטהור כל כך.
      שינוש, את מתרגשת ממנו, הלב שלך לא קפוא, הטוב נשפך ממנו.
      וזה המקום להוסיף שאני המעריצה הגדולה שלך עלי האדמות.
      אני אוהבת אותך, ילדה.

      1. שאני אתפעם מהלב? מהלב שלי?!
        אם זה לא היה עצוב הייתי צוחקת.
        קודם כל שיהיה שלום בינינו. לב קפוא ורש- – – עדיף שאעצור.

        וכאן המקום לבקש:
        לא להעריץ אותי, בבקשה!!
        זה עצוב ומגוחך.
        אולי הערכה תגיע לי, לפעמים לפעמים.
        הערצה- בחיים לא.

        ?

  6. השם….

    צריך משיח.
    נקודה.

    ואת כותבת נדיר, חד. מצמרר מאוד.
    עצוב לי להגיד שאהבתי את הכתיבה, אבל כן, אהבתי אותה.

  7. שולינקה.. אמאלה, מה עשית ליי??!
    דיי, טאטעעעעע
    עוד אחד ועוד אחד… עד מתיי?!?! אני באמת שואלתת
    עד כמה אפשר לסבולל.
    קורונה, אסון מרון. שסחף הרבה יתגדל.. לצעריי.
    דיי!! אני חושבת שהבנתי.. שנה איומהה הייתה..
    טאטע.

  8. אני נהייתי אדישה
    מרוב הלם
    מהקצב הנוראי הזה.
    אבל אני עכשיו בכיתי
    כי די
    אין לי כבר כח
    לשמוע על עוד הרוג
    ועל עוד אסון נוראי.
    עד מתי?!

    1. את לא נהיית אדישה.
      את לא.
      הלב שלך מלא בדמעות, וטוהר, ותחינה. אני רואה את זה.

      את חזקה, חרמשי!
      טאטע אוהב אותך.

      תצעקי איתי ביחד?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

תגיות פופלריות