נשמה וסימן שאלה / 3

היי נשמות!

לפרק הקודם

שלום לך!

בכללי הבלוג הזה הולך לנוע אחורה וקדימה בציר הזמן, אלפי שנים אחורה, מתן תורה עוד יהיה הזמן המתקדם.

לחב"דניקיות שבינינו הפוסט הזה תזכורת של פרק ב' בתניא. הרי התניא זה התורה שבכתב, תמיד כדאי להתחיל עם המוכר והידוע.

הכל התחיל לפני חמשת אלפים שבע מאות שמונים (ואחד? תלוי מתי הפוסט שלי יעלה) שנה.

הקב"ה, אחרי שהוא ברא את העולם המדהים הזה, ביום השישי הוא ברא את האדם.
הוא אמר, ונברא אדם

ואז הוא נפח בו נשמה.

האדמוה"ז בפרק ב' בתניא מסביר לנו באמצעות שלושה משלים מה המקור של הנשמה שלנו.

"ויפח באפיו נשמת חיים"

הנופח – הקב"ה

הנפיחה – הנשמה של היהודי
ניפוח מגיע מבפנים, הוא דורש מאמץ הרבה יותר מאשר דיבור, שהוא חיצוני יותר. הנשמה של האדם היא "חלק אלוקה ממעל ממש".

שורש הנשמה הוא ממדרגה כל כך מופשטת, נאצלת ואין סופית, שכדי להלביש אותו ולצמצם אותו ולשייכו לגוף בשר ודם נדרש כביכול הרבה יותר מאמץ.

"נשמות ישראל עלו במחשבה"

המחשבה – נשמת עמ"י

החושב – הקב"ה

הדיבור – שאר הנבראים

– המחשבה היא דבר רוחני ומופשט. לעומת הדיבור שהוא גשמי יותר – הנשמה היא רוחנית, כל כולה ביטול לאלוקות. הנשמה חסרת אגו (שזה בעצם "יש" כמו דיבור).

– היחיד שמודע למחשבות שלי זה אני בעצמי. המחשבות משמשות אותי. ברגע שאני צריך לחלוק את המחשבות שלי עם הזולת אני צריך לדבר. – הנשמה מייצגת את עצם התכלית האלוקית לעומת הדברים הגשמיים שנמשלו לדיבור, שהם אמצעי ליישום המחשבה.

– המחשבה, קרובה, צמודה לנפש עצמה הרבה יותר מאשר הדיבור שיכול להיות מזוייף. – הנשמה קרובה לנפש החושב (הקב"ה) הרבה יותר מכל שאר הנבראים, שום דבר לא מנתק אותה מהנפש.

– המחשבה היא נצחית, כל זמן שיש נפש, יש מחשבה. את הדיבור לעומת זאת אפשר להפסיק. – גם הנשמה היא נצחית בדיוק כמו הנצחיות של החושב כלומר הקב"ה. שאר הנבראים תלויים בזמן ואפשר להפסיק אותם בשונה לגמרי מהנשמה שנמשלה למחשבה.

"בנים אתם לה' אלוקיכם"

על זה אני ארחיב בעז"ה בהמשך. בקצרה – הקשר בין אב לבן הוא הקשר הכי חזק שיש בעולם. הבן הוא חלק ממש מהאב, וכל הפוטנציאל של האב עובר "בתורשה" לבן.

עד כאן מה שאתן יודעות, בעז"ה בפעם הבאה אני מקווה לחדש לכן יותר.

אז ביי לכן בנתיים נשמות, מהיום אני קוראת לכולן ככה. נפגש בפעם הבאה.

יום טוב!