מי שאני/1

במקום הקדמה:)

'חייקי אהובה, מה שלומך?

הרבה זמן לא כתבתי לך… אין לך מושג מה עבר עליי היום. קמתי על רגל שמאל (טוב, זה לא כזה חידוש) כמעט ולא הלכתי לבית הספר. ואז נזכרתי במבחן בתורה ו.. עוד פחות התחשק לי להגיע, אבל הבנתי שאין לי ברירה.

תכלס במבחן עניתי בערך על שלוש שאלות שהצלחתי לנחש… ודווקא ניסיתי ללמוד אתמול, אבל לא כל כך הלך לי… כשסיימתי את המבחן ויצאתי מהכיתה ראיתי כמה חברות יושבות בחצר. כמעט באתי להתיישב איתן, אבל אז ראיתי את אחת מהבנות מסתכלת עליי, לוחשת משהו לשאר החברות שבאופן אוטומטי הפנו את ראשן אלי. לא יודעת אם הן קלטו שראיתי, אבל אני, כמובן, כבר לא רציתי לשבת איתן… אז הלכתי לי לבד לכיתה וישבתי שם, בוהה בתקרה, מהרהרת במצבי עד השיעור הבא… את חושבת שאי פעם זה ישתנה? שהמצב ישתפר? שיש סיכוי?

מתגעגעת אלייך מאוד ומחכה שתחזרי כבר…

שלך, דיני.'
היא סיימה לכתוב. לפרוק את אשר על ליבה. כמעט לוחצת על 'שלח'. אבל לא. היא עוצרת את עצמה. יישמר גם המכתב הזה בטיוטות של חשבון המייל שלה, יצטרף לעוד עשרות מכתבים שלא נשלחו, וכנראה גם לא יישלחו…

היא יוצאת למטבח. מחפשת משהו לנשנש. פותחת את המקרר, סוגרת, פותחת את ארון החטיפים. נשאר רק צ'יטוס. היא לא אוהבת.. אולי תיקח סתם איזה ירק… עגבניות? זה מה שיש? פחות מתאים לנשנוש…

"אולי תצאי לקניות?" שומעת פתאום את קול אמה מאחוריה. "לקניות? עכשיו?" היא לא במצב רוח המתאים… ומתי היא כן?

"כן. חסרים הרבה דברים בבית. אולי תיקחי אתך את רותי שתעזור לך…" התלבטות קצרה. מלחמה קטנה בין היצרים. ישנה עדיפות כלשהי להישאר בבית בדיכאון שלה. זה יותר קל ויותר פשוט. אבל אם היא תאמץ לרגע את מעט הבגרות שיש לה, תבין שעדיף לה בכל זאת לצאת. היא מצטיידת ברשימת קניות ארוכה ויוצאת עם אחותה רותי לקניה וגם.. להתרעננות קטנה.
כבר חודשיים היא ככה. היא ולא היא. חיה את חייה, אך מרגישה אותם ריקים. קמה בבוקר, הולכת לבית הספר, חוזרת הביתה, מעבירה את היום איכשהו. מחכה לנס שיעשה מהפך. שאולי יחזיר את המצב לקדמותו.