מבט פנימי ואמיתי

בואי נתוועד על זה/6

לפרק הקודם לחצי כאן

אם דיברנו על מעלתן של המצוות, הפעם נדבר על מעלתו של העוסק בהם. יהודי.

ואולי ליתר דיוק, על מעלתו של המחויב בהם, גם אם כרגע הוא עדיין לא עוסק בכך.. .

כל ילד חב"די ממוצע, מגיל ינקות, יודע לספר על הנשמה האלוקית שניתנה לכל יהודי. חלק אלוקה ממעל ממש. זהו הדבר הראשון שצריך לראות בכל יהודי וגם.. בעצמינו.

אבל מסתבר שזה לא כל כך פשוט..

בכל זאת ההבדלים בינינו גדולים. אם זה עדות ואורח חיים, או שזה דעות ותחביבים… זה הדבר הראשון שהעין רואה ותופסת, כאשר כל אילו מסתירים על הפנימיות האמיתית – שזהו הדבר העיקרי. החלק האלוקי שיש לכל אחד.

בשכונת קראון הייטס הייתה מכולת עם שירות משלוחים. גם הרבנית חנה, אימו של הרבי, קיבלה משלוחים מאותה המכולת. בנו של בעל המכולת נהג לקחת חלק במשלוחים וכך זכה להיות זה שיביא מפעם לפעם את המשלוח לביתה של הרבנית חנה.

באחת הפעמים פנה הבחור לרבנית בשאלה: "לאיזה קטע בתפילה הרבי הכי מתחבר?"

התפעלה הרבנית לשמע השאלה. "מה זאת אומרת? הרבי הוא הרי רבי וכל קטע בתפילה, כל מילה אצלו זה חיבור בפני עצמו. אין פחות או יותר…" אך הצעיר התעקש והרבנית נאותה להעביר את השאלה לבנה, הרבי והבטיחה שבפעם הבאה שיגיע תהיה לה תשובה.

ואכן, בפעם הבאה הגיע שוב הבחור הצעיר אל בית הרבנית חנה כשהוא מצפה לשמוע את המענה.

"צדקת," אמרה לו הרבנית "יש קטע בתפילה שאליו בני, הרבי הכי מתחבר. וזה… 'מודה אני' של הבוקר."

עד כאן הסיפור, ואם תשאלו אותי.. הוא עלול להיות די מפתיע. לכאורה היינו מצפים שהקטע בתפילה שהרבי הכי מתחבר אליו יהיה 'שמע ישראל', או תפילת שמונה עשרה… אלא שכשמתבוננים במשמעותה של אמירת "מודה אני" על פי החסידות, ניתן להבין את תשובתו של הרבי.

תפילת "מודה אני", כידוע, נאמרת מיד בקומנו משנתנו. עוד לפני נטילת ידיים. על פי ההלכה, מוסבר, כי הסיבה שניתן לומר תפילה זו בשעה שהידיים טמאות היא מפני שאין בו שם ה'.

זאת אומרת – התפילה יחסית "פשוטה" ולכן ניתן לאומרה בידיים טמאות.

בחסידות מובאת סיבה עמוקה יותר. נאמר ב"היום-יום" י"א שבט:

"…כל הטומאות בעולם אינן מטמאות את ה"מודה אני" של יהודי. הוא יכול להיות חסר בזה או בזה, אבל ה"מודה אני" נשאר שלם."

זאת אומרת – התפילה כל כך נעלית שאין דבר בעולם שיוכל לטמא אותה!

והביאור לזה הוא שבאמירת "מודה אני" אנו פונים לקב"ה ישירות "מודה אני לפניך" – בפניה אישית וישירה ללא הגדרות ושמות.

אמירת "מודה אני" מבטאת את הרובד הכי פנימי של יהודי. את 'א פינטעלע איד' – הנקודה היהודית ששום דבר שבעולם לא יוכל לטמא אותה. זהו החלק של הקשר הניצחי של כל יהודי עם הקב"ה, שלא משנה מה הוא יעשה דבר לא ינתק אותו ממנו.

לצורך המחשה,

כשרואים יהודי שאינו שומר תורה ומצוות, המחשבה הראשונה שעלולה לעלות בראש היא 'היהודי הזה טמא. הוא לא נטל היום ידיים…' אגב, זאת אחת הטענות שהביאו לפני הרבי כנגד 'מבצע תפילין'. כיצד ניתן להניח תפילין לאדם שלא נטל את ידיו בבוקר?!

אך אם נסתכל על יהודי זה לפי מבטה של החסידות, נבין שיהודי שלא נטל את ידיו – יש בו את הנקודה היהודית שכל הטומאות שבעולם לא יטמאו אותו!

לא משנה מה מעשיו, הוא נשאר קדוש ומקושר לקב"ה לעד!

כך עלינו להסתכל על כל יהודי. וכך עלינו להסתכל על עצמינו.

לזכור תמיד שאין דבר בעולם שיוכל להפריד אותנו מהקשר הניצחי שלנו עם ה'!

נשמע קצת לא מספיק מחייב, נכון? אם יהודי נשאר יהודי תמיד- לשם מה לו להיצמד להוראות וציווי התורה? הרי יהודי אני נשאר בכל מקרה!

על כך נענה בעז"ה בשבוע הבא.

ובינתיים נעמיק את המבט שלנו על יהודי באופן הכי פנימי ואמיתי.

וגם על עצמי .