יום לחודש/תשרי

טעויות

אז יכולתי לכתוב על מיליון דברים, בכל זאת 'תשרי' זה די מחייב. וחשבתי על זה שאולי יש ציפייה שאכתוב על תשרי אצל הרבי, על 'אורות' וריגושים- אבל אני בחרתי שלא לטוס לתשרי מעולם. ואולי יש תחושה שכדאי לכתוב על חגים עם מיליון אחים קטנים והכנות וקישוטים- אבל אני הכי קטנה בבית. ואז חשבתי שאולי פשוט כדאי שאכתוב אותי, את תשרי שלי. תשרי מבחינתי זה ריח של דשא גזום, של טיפות ראשונות של גשם ושל משב רוח שמנסה לשבור את חום האימים סטייל מדורת ל"ג בעומר שהחליט להתמקם פה בכמה חודשים האחרונים. תשרי בשבילי זה התחלות.
ניסיתי להיזכר בתשרי האחרון והאמת שלקח לי זמן, כאילו כבר עברו שנים והייתי צריכה לנשוף די חזק על אבק הזמן שכיסה את הזיכרון… עברו כל כך הרבה דברים מאז, הרבה שינויים ומצד אחד הכל נראה אחר, אבל מצד שני כאילו כלום לא קרה… כשאני מסתכלת על השנה החולפת מאחורי גבי אני רואה אותי, קצת שונה, קצת אחרת, קצת פחות מבולבלת.
ניסיתי לחזור על צעדיי, על העקבות שהשארתי בחול חיי, על חוף הנפש שלי וראיתי שקצת נחנקתי. הלכתי יותר מדי זמן על בטוח, במקום לצחוק בקול כששמחתי, פרגנתי לי רק חיוך מנומס, קצת מהוסס. פחדתי לקפוץ- כי לא היה לי ביטוח שלא אפול ואשבור איזו יד או רגל חלילה, במקום זה העדפתי להתחבא לי במחילה ולהשאיר את כל החלומות עמוק במגירה.

והיה לי קשה ללכת בחלק מהזמן, אז נשארתי במקום. מדפדפת שוב ושוב על אותו עמוד, מפחדת לתת לעצמי גם ללכת קצת לאיבוד.
ופחדתי לשחרר, ופחדתי להיכשל, ופחדתי ללכלך את הידיים בדמעות. וזה קטע הזוי, כי פתאום אני מבינה שהדברים הכי יפים שלי נולדו מהשגיאות. מהרגעים שלא חשבתי יותר מדי, פשוט עשיתי ודי.

ואני חושבת שזה הזמן לשים את הילדה המפוחדת בצד, כבר נתתי לה מספיק הזדמנויות. אלוקים מקציב דמעות לכל אדם כשהוא נולד, ואני, את שלי, כבר בזבזתי על שטויות.
אז בשנה הזאת אני רוצה להיות אחת כזו שעושה גם טעויות. שרצה לתוך האש, ככה בלי להתבייש. שנותנת לעצמה להרגיש בכל הכוח. שלא מפחדת להירטב בגשם או להתלכלך בחול – כי אתן יודעות, גם בשביל לבנות ארמון בחול צריך להתעסק עם החלקים הפחות יפים. אני מאחלת לעצמי לא לחשוש להיות. פשוט ככה, להיות. למצוא לי מקום לצאת מדעתי בשלווה.
לא להיות מדויקת להחריד כל הזמן, לצאת קצת מהקווים בציור חיי. ליפול ולהיבנות ושוב ליפול כדי לגדול… ובכלל אני מאחלת לעצמי לעשות המון חיים בטעויות שלי.
וכשאני מסתכלת עכשיו שוב לאחור אני כבר רואה תשרי אחר לגמרי, תשרי שהתחיל משהו חדש ונתן לי פרספקטיבה אחרת עליי ועל חיי. אני רואה הר קטן שמרחוק היה נראה הר של כישלונות, אך כשהתקרבתי מעט ראיתי הר מאוסף של ניצחונות. הניסיונות שה' זימן לי וב"ה השתדלתי לעמוד בהם. הכישלונות שהיו גם הם בדרך ולימדו אותי שעד כמה שזה מפתיע אותי- העולם ממשיך להתקיים. הימים היפים וגם אלו שפחות- שלימדו אותי שלמרות שהייתי רוצה לחיות כמו באנגלית- עם עבר פשוט והווה מושלם- החיים יותר מורכבים מזה, אבל בסוף כל לילה יש זריחה ובדרך אנחנו רק מתחשלים ונבנים. ובעיקר אני רואה את ההשגחה. ההשגחה הפרטית שליוותה אותי לאורך כל הדרך כשעליתי וירדתי בצרחות ברכבת ההרים של החיים. וכשאני מורידה את המבט שוב לחול אני רואה שם זוג עקבות נוספים שהיו איתי לאורך כל הדרך ומעולם לא עזבו…