כל פסיעה מקרבת
לפרק הקודם לחצי כאן
פעם נשאלה שליחה של הרבי על ידי חסיד לא חב"ד: "תגידי, מה העניין שאתם עושים ליל סדר ציבורי בפסח? הרי היהודים האלה חוזרים אחר כך לביתם, אוכלים לחם, צופים בטלוויזיה, עושים מה שהם רוצים… אז מה העניין?!"
ענתה לו השליחה בפליאה: "מה זאת אומרת מה העניין?! היהודים האלה אכלו מצות, שתו ארבע כוסות, קראו את ההגדה, אכלו מרור…. תראו כמה מצוות הם עשו! זה שאחר כך הם עושים מה שהם עושים זה עצוב וכואב… אבל זה חלילה לא מבטל את הערך של המצוות שהם כן עשו!"
כשהייתה בארץ את הסערה סביב דוכני התפילין, רבים כתבו כי אינם מבינים מה הטעם להניח תפילין אם לא מאמינים, אם לא מבינים את העניין שבזה וכדו'…. ולי, כל כך התחשק אז, להסביר, להבהיר. להאיר את מבטה של החסידות על כל מצווה קטנה שיהודי עושה, גם בלי שיתכוון!
הרבי מביא כמה פעמים כדוגמא מקרה שאדם הולך ברחוב ונופלים מטבעות מכיסו. מגיע אחריו אדם עני, מוצא את המטבעות ועושה בהם שימוש. הרי שהיהודי שאיבד את המטבעות – קיים מצווה, בלי שידע מכך אפילו!
על אחת כמה וכמה, כשיהודי מקיים מצווה במודע. כל מצווה קטנה היא משמעותית.
"מצווה" – היא הרי מלשון צוותא וחיבור. ועל כן, כל מצווה שיהודי עושה מקשרת ומחברת אותו עם הקב"ה. לא משנה מהן כוונותיו, ידיעותיו ומצבו הכללי. כרגע יש לו אפשרות לעשות מצווה? שיעשה! והחיבור הזה – גם אם הוא חד פעמי (בתקווה שלא ) נשאר לנצח!
בעולם מקובל מושג כזה של "או הכל, או כלום". במילים אחרות קוראים לזה: פרפקציוניזם .
חסידות חב"ד מלמדת אותנו – לא הכל ולא כלום – כן, כמה שיותר! זאת אומרת, אם מישהו יכול לקיים הכל – מצוין! אבל גם אם לא (ורובינו במצב של לא… בכל זאת יש לנו נפש בהמית), תעשה מה שאתה יכול. כל מצווה קטנה היא התקדמות. כל מעשה קטן מקרב אותך אל היעד.
אם הזכרנו בפעם הקודמת את אברהם אבינו, ניקח גם עכשיו את הדוגמא ממנו. רוב האנשים שביקרו באוהלו שבמדבר, סביר להניח שעשו זאת באופן חד פעמי. שם, באוהל, לימד אותם אברהם אבינו להודות לקב"ה ולהזכיר את שמו יתברך. האם הם לקחו את ההנהגה הזאת איתם גם להמשך חייהם? לאו דווקא… ובכל זאת אברהם השקיע גם במצווה ה'חד פעמית' הזאת!
יש עוד הרבה מה להרחיב בנושא הזה, אבל נשאיר את זה לפעם הבאה (או למערכת התגובות ),
בינתיים אסיים במשהו אישי…
לפני כמה שנים זכינו ונוסף למשפחתנו אח קטן ומתוק שאובחן כתסמונת דאון.
לא ארחיב על התמודדותי כאחות גדולה עם הולדת אח מיוחד (על כך בעז"ה בבלוג 'סיפורה של שליחות' ), אבל אשתף אתכן במסר שלקחנו מהתפתחותו.
התפתחות של ילד – זה דבר מקסים ומרגש. של ילד מיוחד – זה מרגש פי כמה! מאז שאחי נולד, ועד היום, אנחנו לא פוסקים מלהתרגש מכל פסיעה שעשה, מכל חיוך, מכל תנועה… כשגדל (ועדיין), אנחנו מתפעלים מכל מילה נוספת, כל חיקוי מוצלח וכל ניגון שהוא מכיר. כל התקדמות קטנה – מרגשת ביותר!!!!
אצל הקב"ה – כל יהודי הוא כמו ילד מיוחד. ועל כן, כל התקדמות קטנה שלנו – מרגשת ומשמחת אותו בצורה שלא ניתן להבין.
אז… כנראה שהגיע הזמן שנתחיל להעריך גם את עצמנו.
הצלחות!
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
18 תגובות
וואו!! יפה!!
מתפעלת כל פעם מחדש!!
מושקי את מדהימה!!
הבלוג הזה נותן לי המון!?
מעורר השראה איזה פוסט מהמם♥️
גם השם שלך מעורר השראה
מדהימההה!!
איזה בלוג מושלם!!
כל הכבוד לכם על ההתמודדות?
ואהבתי את ההקבלה ?
תודה על הפוסט הזה!?
מושקי זה מ-ו-ש-ל-םםםםם!!!!
אני מחכה כל שבוע לבלוג המהמם הזה!!
יש בו כל כך הרבה מסרים, בלי עיגולי פינות זה מדהים בעיני!!
שיגיע כבר שבוע הבא??
ואוו מדהים! מחזק!
איזה תובנה יפה מאחיך 🙂
תודה מושקי על הבלוג!!! אני מאוד אוהבת אותו!
הסברת את הנושא כל כך יפה ומהמם!
זה ממש נכון צה שכתבת. גם בהקשר של אם אחת מאיתנו נופלת לבור ח"ו אז זה פשוט קרש הצלה הידיעה שלא משנה איפה אני נמצאת במצב עכשיו, אני יכולה להתקרב לה' עכשיו, בשניה זו ממש גם אם זה אולי לא יקרה שוב בקרוב.
וואו איזה מדהים!
באמת נכון, אני כאחת עם נטיה מובהקת לפרפרציוניזם,
חרטתי על דגלי את המוטו-
"פרוטה לפרוטה מצטרפת"
אחד המשפטים המאוד חשובים, שממש עיצבו לי את החיים☺️
מדהימה!!?
היא ממש מדהימה!
כותבת מהמם וברור!
אוהבת!
מושקי מהמם!
אני נהנת כל פעם מחדש כמו שנקרא הנאה לגוף הנאה לנפש?
מחכה לבאים!!
ומשנכון נכון כתור שליחה (בארץ) ובת דודה לבנות דודות לטאיות יוצא לי הרבה להתווכח (בקטע טוב? כן אנחנו בקשרים מצויינים ב"ה) על הנושא… בסוף הם גם יבינו בעז"ה
היי חח אני פרפקציוניסטית ?
היה ממש מעניין לקרוא את זה!!!
וחידשת לי משהו, אזז תודהה ☺
אגב אנחנו צריכות לקיים את המצוות מלשון ציווי. ולפעמים אפילו מתוך קבלת עול. אבל צודקת ב100% שהרובד העמוק יותר זה צוותא וחיבור. להתקרב יותר לקב"ה.
תודה לך!!
נכון מאוד,
הציווי – הוא זה שמחבר אותנו 🙂
זה הולך ביחד 😉
היי מושקי, אני ממש אוהבת את הבלוג הזה,
עוברת עליו לפעמים ברפרוף.
משו קטן הציק לי.
איכשהוא השתמע לי – תקני אותי אם אני טועה – שהזרמים החרדיים האחרים, לוקחים את היהדות בגישת "הכל או כלום"
ניסיתי להבין על מה דיברת….
לקח לי זמן אבל בסוף הגעתי לאיזה משהו שעורר סערה ענקית בחב"ד.
זה הלך ככה:
מישהו כתב באיזה אתר חבד"י על חלוקת נש"ק וכו'
מישהי ליטאית השיבה לו – "מה הרעיון להביא נש"ק ליהודים מחללי שבת?"
נשמע גרוע.
מבול ההתקפות שהלך שם היה סתירה מובהקת למושג 'אהבת ישראל' אבל זה כבר נושא אחר.
לדוגמא תגובה אחת (עדינה יחסית!) "אצל הליטאים מי שנלחץ לו המתג של האור בטעות – יושבים עליו שבעה"
היא לא הגיבה שם, אז נעזרתי באמצעים מתקדמים ביותר? כדי לחפש תגובה שלה בעניין, באיזה מקום ששיך לחב"ד, ומצאתי .
תארי לעצמך מה היא כתבה:
היא שיתפה בחוויה אישית שאותו כותב העלה בה – ידידה שלה קיבלה נרות, ו – – – הדליקה אותם אחרי השקיעה.
מזה נבעה כל תגובתה שגררה מאות תגובות שופכות דם.
כולם מאמינים בכח של מצווה אחת.
זו רק שאלה של עיתוי.
מקווה שלא לקחת קשה, רומי
הי רומי, לא לוקחת קשה בכלל ושמחה שאת כותבת את זה ושואלת!
אני לא ממש מתמצאת במה שקורה בזרמים האחרים.. לכן אמרתי את זה בצורה עקיפה 😉 ברור לי שבכל מקום זה אחרת.
הסיפור שהבאתי כאן בהתחלה הוא סיפור שקרה ושמעתי מכלי ראשון. השאלה של אותו חסיד לא ממש נבעה מההכרה בכח של מצווה אחת…
בפרק הבא של הבלוג יופיע עוד סיפור בסגנון…
מה זאת אומרת שאלה של עיתוי?
עכשו יש ליהודי אפשרות לקיים מצווה? שיקיים!
כך גם לגבי הדלקת נרות שבת. אז בגלל שאישה מחללת שבת לא מגיע לה להדליק נרות ולהתחבר לה' לפחות במשהו???
אגב, על הערכות שמחלקים כתוב במפורש לא להדליק אחרי שקיעה! אז מי שעושה את זה, זאת כבר באמת בעיה. אבל זאת לא סיבה לא לחלק!
זאת לא סיבה למנוע מאלה שכן ידליקו בזמן לקיים את המצווה החשובה!
מסופר על יהודי שהושלך פעם על ידי פריץ העיירה לבור ואמרו לו שיש לו יום אחד בחיים שהוא יוכל להיות מחוץ לבור. הוא ניגש לרב ושאל אותו מתי הכי כדאי שיצא. חשב שהרב יאמר לו שבת, יום כיפור או משהו כזה.. את יודעת מה הרב ענה לו?
ביום שמכניסים אותך לבור. ולמה?
כי באותו יום יש לך אפשרות לקיים מצוות, להניח תפילין. "מצווה הבאה על ידך אל תחמיצנה!" עכשו יש לך אפשרות להיות בחוץ ולקיים את המצוות? תעשה את זה!
לא יודעת אם יש מקור לסיפור הזה, אבל המסר הוא מסר…
היה אצלנו מישהו מהקהילה שהתקרב ליהדות על ידי ליטאים. באחד הימים הוא נסע לבקר קרובי משפחה ואבא שלי שאל אותו אם הוא הניח איתם תפילין. אז הוא ענה: "מה הקשר, הם לא דתיים…" – זה החינוך שהוא קיבל..
(אגב, אותו אחד בסוף נהיה חב"דניק ;))
בחב"ד זה מופרך. יהודי הוא יהודי והוא מחויב במצוות בדיוק כמונו, לא משנה מהו אורח חייו! ואם יש לו עכשו אפשרות לקיים מצווה – שיקיים!!!
סליחה על האורך ומקווה שעניתי לך 🙂
דרך אגב,
אפרופו אברהם אבינו…
גם הוא השפיע על אנשים שיודו ויברכו את הקב"ה, על אף שלאו דווקא שאותם האנשים הכירו והאמינו בבורא…
וסליחה אם התגובה שלי יצאה מתקיפה.
לגמרי לא התכוונתי, ורק אחרי שקראתי אותה חשבתי שזה יכול להישמע כך.
מקווה שלא תקחי את זה כך 😉
לא התקפת…
יש בזה משהו מאד צודק, אהבתי את הרעיון של ה"מצווה הבאה…"
במילה עיתוי התכוונתי יותר לרעיון של מצווה הבאה בעבירה ולא לעיתוי של מצווה – עכשיו או אחר כך.
(כי וודאי שעדיף שאישה לא תדליק נרות בכלל מאשר תדליק בשבת, ביררתי וראיתי שהיה אצלכם דיונים על זה והכריעו כך. אולי בגלל שכתוב לא להדליק בשבת – למרות שאת רואה שלא תמיד זה עוזר….)
אני תמיד הייתי בדעה שעדיף לקיים מצווה בהידור אחר כך מאשר עכשיו – בפחות הידור. אבל אבא שלי אמר לי משו ממש יפה, תקראי אם יהיה לך כוח?
"חבוש בבית האסורים שניתנה לו אפשרות לבחור בתפילה אחת להתפלל, באיזה יום יבחר – האם יבחר בתפילה הראשונה, או שימתין לתפילה חשובה יותר, כגון ביום הכיפורים או בפורים. וכתב הרדב"ז מחמת דין אין מעבירין על המצות, שיקיים את המצוה הראשונה שתבוא לידו "ואין משגיחין אם קלה היא או חמורה, שאי אתה יודע מתן שכרן של מצות"
אני חושבת שזה אותו הרעיון.
תודה שעוררת אותי ליישר את קו המחשבה הזה!
יפה, מה שאבא שלך אמר זה בדיוק כמו המשל שכתבתי על היהודי שנזרק לבור 🙂
ורק בשביל לחדד, לגבי ההדלקת נרות –
ברור שעדיף שלא תדליק מאשר שתדליק בשבת! אין בזה ספק בכלל!(לא מבינה אפילו על ולמה היו על זה דיונים, מבחינתי זה הכי ברור שיש) כי זה אפילו לא מצווה הבאה בעבירה, זה אפילו לא מצווה כי זה כבר אחרי הזמן…
אבל לכן, אנחנו עושים את שלנו, כמה שאנחנו יכולים (כמו לכתוב על הערכה למשל..), ובסופו של דבר האדם עצמו יחליט מה לעשות, איך ואם בכלל 😉
זה כואב על אותה אחת שהדליקה אחרי שקיעה… בזה אין ספק.